סימנין דאורייתא או דרבנן?
דף כ"ז:
גמ': "איבעיא להו סימנין דאורייתא או דרבנן מאי נפקא מינה לאהדורי גט אשה בסימנים אי אמרת דאורייתא מהדרינן ואי אמרת דרבנן כי עבוד רבנן תקנתא בממונא אבל באיסורא לא עבוד רבנן תקנתא".
מבואר בסוגייתנו דאי מדרבנן היינו משום שתיקנו (דניח"ל לבעל אבידה למיהב סימנין ולישקליה, והפקר ב"ד הפקר) להחזיר בסימנין ומדאורייתא צריך דווקא עדים לברר מילתא.
ובטעם הדבר יעוין בקצוה"ח רנט' סק"ב וכן בפנ"י כאן וכ"ח. ד"ה בגמ' שהעלו ב' צדדים בזה אם משום דחיישינן שמא אותה מציאה לא שלו וכי היכי דהוא איבד חבירו נמי איבד חפץ כזה ובסימנין כאלו. או יל"פ איפכא שזה לא שכיח דאיתרמי זה כשל חבירו אלא דחיישינן שמשקר ולא איבד מעולם חפץ כזה. ומה שאמר סימניו זהו משום דמיחזי חזי דבר זה ביד אחרים או כסומא בארובה שכוון לבדות סימנים כאלו, ומסקנת הקצוה"ח לנטות עפ"י דברי הרמב"ן בחולין דף ע"ט בכל החשש משום שקר ומה שאין מעידין על אשה כשראו שומא (סימנים) בבעל, זהו חומרא מדרבנן מחומרא דכרת. אך יעוין בקהלות יעקב סימן כ"ט שהאריך להוכיח ששני הצדדים אמת צד איתרמויי איתרמי נכון (ולכן לעיל דף י"ט: רב אשי אומר שגם בעדים שאינם משקרים צריך סימן מובהק... וכן מוכח מעובדא דרבה בב"ח שהאמינוהו ונסתפק אם זהו משום סימנין דאורייתא. והרי הוא ת"ח ונאמן גם בלי סימנים, וכן מוכח מתוס' ד"ה ניחוש יעו"ש) וגם נכון ומוכח טעם חשש משקר מדף כ"ח. היא אומרת סימני הגט והוא אומר ינתן לה וכתב שם הרי"ף וכ"כ הרמב"ם פי"ח מאבידה הל"ו שדווקא כשאומרת סימן מובהק נקב בצד אות פלונית אבל, בסימן בינוני מספקא לן אם דאורייתא או לא. וכיון שיתכן שזה דרבנן לא מהני לגבי איסורא לאהדורי גט בסימנים. כדאמרינן בגמ'. והוכיח מזה שהחשש הוא שמשקר דאת"ל דחיישינן שאיתרמי זה כזה אבל לא חיישינן למשקר. א"כ כבר נתגרשה אלא שנשאר אם לתת לה את שטר הגט שיהיה לה לראיה. א"כ למה לא לתת לה אפילו אם זה לא שלה כי זה לא נידון איסורא. כיון שמחשיבים אותה כבר כמגורשת. אלא ע"כ דמדאורייתא גם חיישינן למשקר, ונמצא ששני הטעמים אמת. יעו"ש באורך.
אם סימנין דאורייתא בצל"ח האריך למעניתו אם יש לזה כח רוב או עד אחד.
בדף הקודם הבאתי את הצל"ח שדן אי סימנים דאורייתא איזה כח יש לזה. ושם באמת הכריע דקאתי עלה מדין רוב ולכן לא יכולים להוציא ממון עפי"ז רק היכא דליכא מוציא מחזקה (אא"כ מדין הפקר ב"ד הפקר), ובזה ביאר את דברי רש"י בע"ב ד"ה לאהדורי גט אשה בסימנים שנפל מהשליח. ולכאורה למה לא פירש שנפל מהאשה. וע"כ שכשנפל מהאשה א"א להחזיר לה ולהוציאה מחזקת אשת איש, ואף שרובא וחזקה רובא עדיף.
ובגוף הנידון בסוגייתנו אם מדובר במובהקין או לא. רוב הראשונים ס"ל בלא מובהקין אך בריטב"א הביא שיש שפירשו במובהקין ודחה אותם ואם שני סימנים בינונים מצטפפין להיות כמובהק – יעוין קצוה"ח סימן ס"ה סקי"א.
ת"ש חמור בסימני אוכף – ברש"י מבואר דהילפותא מרבא לעיל. ובתוס' מבואר דברייתא היא. וצ"ע מה הוקשה לתוס'. ונראה שהיה קשה להם הלא דרשה זו רבא אמרה לעיל וא"כ נימא דפלגינן עליה ואיך אפשר להוכיח ממנו. ולכן ביארו דברייתא היא. אך יעוין בחכמת מנוח. ובמהרש"א על תוס' ד"ה בעידי (בע"א).
סימנים כדי נסבא – יעוין בתוס' בע"א ד"ה מה שמלה איך שביארו, אך יש בראשונים ביאור אחר.
גמ': דתניא מצאו קשור בכיס או בארנקי ובטבעת או שמצאו בין כליו אפילו לזמן מרובה כשר ואי ס''ד חיישינן לשאלה כי מצאו קשור בכיס אמאי כשר וכו'".
רש"י פירש דקאי אשליח, והתוס' ביארו דקאי על מוצא (חיצוני) או הבעל. ונראה שרש"י למד שמזה שכתוב 'כשר' כלומר שאין נידון למי להחזיר. אלא אם כשר לגרש בו ולא צריך לחשוש אולי אחר הוא. ובע"כ זה מדובר בשליח. דאם במוצא מדובר הנידון למי יחזיר.
תוס' ד"ה מצאו וד"ה וניחוש לשאלה: במהר"ם שיף (ד"ה בתוס' ד"ה ת"ש כו' ברייתא היא) הסתפק אם הקושיא מכח סברא ולא ידעינן אם סימנים דאורייתא, או דפשיטא ליה בסימנין דאורייתא ורק משום זה פשיטא דמהדרינן חמור גם בסימני האוכף וא"כ קשה ניחוש לשאלה ואין הקושיא מכח סברא.
ויעוין במהר"ם שיף (בקטע אח"כ) ששני התוס' מצאו וניחוש הם דיבור אחד.
גמ': "לימא כתנאי אין מעידין על השומא ואלעזר בן מהבאי אומר מעידין על השומא מאי לאו בהא קמיפלגי דת''ק סבר סימנין דרבנן ואלעזר בן מהבאי סבר סימנין דאורייתא וכו'".
מדברי הגמ' הוכיח הקהלות יעקב דלמ"ד סימנין דרבנן היינו משום דחיישינן דאיתרמויי איתרמי. דאם משום חשש שמשקר ואמר סימנים שראה קודם וכדו'. הלא בעדים אין חוששין עליהם. ויעו"ע שם באורך ובקצוה"ח רנט' סק"ב.
יעוין ברא"ש סי"ג שמכאן מוכח דרבא דלקמן דף כ"ח. לא פסקי ליה ענין זה אם דאורייתא דרבנן, ולכן הגמ' גם אמרה שם אם תימצי לומר.