אור ברסלב

יד הלוי - מסכת בבא מציעא

דף ל'

דף כ"ט

גמ': "תא שמע הכניסה לרבקה ודשה כשירה בשביל שתינק".

ובגמ' אח"כ מבואר משום דדרשינן עובד דומיה דעבד דניחא ליה. ואמר הרב שלכאורה צ"ב דפשיטא שאם דשה זהו ניחא ליה אף שלא הכניסה בשביל זה וכ"ש שהרבקה זהו הכשרת הבהמה וציודה להצליח לחרוש (אומנם יש מהראשונים שביארו – רבקה – אחרת) המאירי כתב שהכניסוה לינוק מאמא, ונראה שהוזקק לכך שאל"כ יקשה מה ששאל הרב.

ונראה שבזה מדויק שהגמ' נקטה כאן דניחא ליה ולא כדלעיל דף כ"ב: מה יתן לדעת... שצריך ממש ידיעה. דלא מיבעיא שלא היתה כאן דעת. אלא אפילו ניחותא אל היה שמטרתו היתה בשביל שתינק. ויל"ע עוד.

אילימא לכהן והיא בביה"ק פשיטא האי עשה והאי לא תעשה ועשה – יעוין ברמב"ן רשב"א (ועוד) שהקשו הרי לעיל דף כ"ו: מבואר שרק בנטל איכא עשה ובלא נטל איכא רק לאו דלא תוכל להתעלם. ועוד הקשו שם דאפילו אם דחי עשה ללא תעשה ועשה ה"מ בעידנא. וכאן בזמן שמטמא לה עדיין לא מקיים מצות השבה. ואכן שם נקטו דליכא עשה קודם שנטל. וההיא דביה"ק מייר אחרי שכבר נטל. וכן דעת הריטב"א, והתוס' רא"ש בתחילת המסכת ד"ה ומצאתה, אך בחידושי הר"ן חלק ויעו"ע ברמב"ם פי"א הל"א והלי"ט סוברים שאף קודם שנטל איכא עשה. ויעוין בטור ושו"ע ריש סימן רנט' ובב"י וכנה"ג שם.

דף ל':

גמ': "אמר רב אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם אלא לזקן ואינו לפי כבודו אמר רבה הכישה חייב בה".

"אמר רבה הכישה חייב בה" – צ"ע בשורש חיוב זה דמה בכך שהתעסק בה (אך מצינו כן בהשב תשיבם וכהנ"ל וי"ל) ובעצם הדבר - יעוין בדברות משה שהדבר נמסר לחכמים מתי לפטור וכו'. ולכן פטרו זקן ואינה ל"כ.

זקן ואינה לפי כבודו – ברש"י במשנה וכ"ה ברמב"ם מבואר שכל אדם חשוב שאין דרכו ליטול פטור, אך ברא"ש כאן מבואר דין זה על תלמיד חכם.

כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר – בספר מנחת יעקב ח"ה פי"ד עמ' תע"ג כתב מטעם זה שאין לטלטל ולהשיב אבידת מוקצה בשבת, וכ"ש להסוברים שאין לדחות איסור דרבנן דמוקצה לצורך דאורייתא כגון להביא שופר מהאילן או לשלח הקן בשבת והאריך הרחיב בדבריו. וציין לשו"ע בסימן ש"ו סי"ב שכתב שמותר להכריז על אבידה שהיא מוקצה, ומדויק מזה שרק להכריז (ואין בזה משום "ודבר דבר") אבל להחזיר לא. יעו"ש.

תוס' ד"ה אפקרה: יעו"ע בתוס' פסחים דף ד': בענין הפקר בפני ג'. וכן יעוין בר"ן בתחילת פסחים.

גמ': "דאמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה אלא דיני דמגיזתא לדיינו".

בעיון יעקב (בס' עין יעקב) ביאר שבמדה שאדם מודד מודדין לו, גם הקב"ה נהג עמהם בקו הדין להחריב ירושלים בחטאם וכדאמרינן כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו יעו"ש. ונראה שעדיין צ"ב למה דווקא ירושלים חרבה ולא פגעה מידת הדין בדבר אחר ע"ז שהתנהגו לפי הדין. ואמר הרב בשיעור תוך כדי הדברים אולי מטעם דביהמ"ק / הר המוריה משם היתה יוצאת הוראה לישראל "ושמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד" "כי מציון תצא תורה" ונמצא שרצה הקב"ה ללמדם שאין הדין נכון לנהוג כפי הדין אלא לפנים משוה"ד זה עומק רצון התורה. וצ"ע.

משנה: "אי זו היא אבידה מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבידה חמור וכליו הפוכין פרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה החזירה וברחה החזירה וברחה אפי' ארבעה וחמשה פעמים חייב להחזירה".

יעוין בתוס' דהוקשה להם מה שאלה היא זו, הלא כל דבר שלא נמצא ברשותם של הבעלים אבוד הוא, וע"ז פירשו שיבין שאין הבעלים יודעים שהוא שם (והגמ' שואלת אחרת).

תוכן העניינים

יד הלוי - מסכת בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה