אור ברסלב

יד הלוי - מסכת בבא מציעא

דף כ"ח

סימנין דאורייתא או דרבנן?

גמ': "אלא אמר רבא סימנין דאורייתא דכתיב והיה עמך עד דרוש אחיך אותו וכי תעלה על דעתך שיתננו קודם שידרשנו אלא דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי לאו בסימנין וכו'".

יעוין בראשונים שדנו אם רבא פשט שסימנים דאורייתא, ומאיפה, הרא"ש סימן י"ג כתב דהוא מספק"ל, והוא גופיה אמר לעיל באיבע"א דכו"ע סימנין דרבנן אלא משום קושית הגמ' ממצא תכריך של שטרות או אגודה... דאם מדרבנן הוא ומטעם דניחא ליה לא מובן הלא לא ניחא ללוה שיחזירו למלוה ומזה הוכרח לו שזה דאורייתא. ולכך אמרה הגמ' אם תימצי לומר משום דאכתי לא איפשיטא. ויעוין בראב"ד (בשיטמ"ק) דמהפסוק והיה עמך אין ראיה כדמשני לא בעדים ומהמשנה אין ראיה די"ל שה"ז יחזיר משום טביעות עין (ולא משום סימנים). וכעי"ז בריטב"א.

אך הר"ן כתב שבאמת יש להוכיח ממתניתין דסימנין דאורייתא וכיון שכן קרא דעד דרוש אחיך בסימנין מוקמינן אף שיש לדחות דבעדים הוא (ומה דלא ניח"ל כהרא"ש שגם ממתני' אין להוכיח די"ל דיחזיר בטביעות עין י"ל שזה דוחק להעמיד המשנה באוקימתא ועוד י"ל כמש"כ הפלפולא חריפתא שם שתכריך ואגודה זה רק בשלש וזה רק אם מחזירים בסימנים, דבטב"ע מאי נפק"מ הלא במכרי תלי מילתא). ולפי"ז לא גרסינן בגמ' אם תמצי לומר דרבא לא הסתפק בזה, יעו"ש.

אך ברשב"א וכן בריטב"א מבואר דאף אם גרסינן את"ל היינו אפילו אם ת"ל דאורייתא מ"מ בעדים ינתן לבעל עדים וכו' כלומר לרבותא שאף אם זה דאורייתא מ"מ בעדים מסלקינן לסימנין.

ובזה מבואר מה שבקהלות יעקב ועוד ציינו שרוב הראשונים ס"ל דלא איפשיטא אם סימנים דאוריתא או דרבנן ולכן לאהדורי גט אשה לא מהדרינן רק בסימנים מובהקים (נקב...) ודבריהם מבוארים על הגמ' דף כ"ח. היא אומרת סימני הגט... ינתן לה דמיירי רק בסימנים מובהקים. והנה לפי הנ"ל זה תלוי בהסבר דברי רבא והאת"ל הנ"ל.

ינתן לבעל עדים – בפשטות דכח עדים גובר ומסלק לסימנים שכנגדו. אך יעוין ברא"ש וכ"ה בשיטמ"ק בשם ר' יהונתן דמבואר משום שעדים מעידים שראו שנפל ממנו או עכ"פ היתה שלו. משא"כ בסימנים יתכן שזה היה פעם שלו ומכרה או נתנה לאחר, ונ"ל שהוזקקו לכך דאל"כ זה שכוחם גדול מ"מ מה"ת סגי בסימנים לדרושו.

גמ': "אם תמצי לומר הא פשיט ליה סימנין דאורייתא משום דאיכא למימר כדשנינן סימנין וסימנין יניח סימנין ועדים ינתן לבעל העדים סימנין וסימנין ועד אחד עד אחד כמאן דליתיה דמי ויניח וכו'".

יעוין בר"ן בחולין (דף ל"ד. מדפי הרי"ף) שכל מה שצריך צורבא מרבנן לטב"ע זהו רק לעצמו אבל לאחר כיון שאין מוחזק סגי בע"א, והריטב"א (ר' קרשקש) גיטין דף כ"ז. סוד"ה מצאו סובר הפוך שרק לעצמו ת"ח נאמן אבל לאחרים אפי' צו"מ לא נאמן דגדר עדות היא וצריך שניים. וביאור דבריו שלעצמו התורה אמרה דרשהו אם רמאי ובסימנין או צו"מ סגי. משא"כ לאחרים.

והנה בשב שמעתתא ש"ו פ"ג הוכיח שע"א אינו נאמן אף בלא להוציא ממוחזק מסוגייתנו וכהריטב"א. יעו"ש. וברשימות לשב שמעתתא (מהגר"מ שטרנבוך) דחה ראייתו שכאן התורה סמכה על סימנים לכן ע"א לא נאמן. ועוד הביא שם מהגר"ש שקופ זצ"ל שהע"א נאמן לפטור מהמצוה כמו באיסוריו יעו"ש (ויעו"ע באריכות בעין יעקב סי' לט' מש"כ לבאר).

אם צריך לישבע נגד הע"א? ברא"ש כתב שכן, אך הנימוק"י וכן כתב מדנפשיה רע"א (על הרמב"ם) שאין שום טעם להשביעו אם לא יתנו לו גם אחרי שנשבע.

גמ': "הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט ינתן לה וכו'".

יעוין ברי"ף והרמב"ם פי"ח הל"ו ועוד שדווקא בסימנים מובהקים. ויעו"ע בקהלות יעקב סימן כ"ט ד"ה ועוד מה שהוכיח מזה.

יעוין ברמב"ם פי"ג הל"ג ובמגיד משנה (וראב"ד) דמבואר שיש שלשה סוגי סימנים: מובהקין ביותר סומכים עליהם בכל מקום. בינונים וקרוין בתלמוד מובהקין (יעוין תוס' דף כ"ז:) דמספק"ל. גרועים כחיובי וסומקי.

משנה: "ועד מתי חייב להכריז עד כדי שידעו בו שכניו דברי ר''מ ר' יהודה אומר שלש רגלים ואחר הרגל האחרון שבעה ימים כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד".

הנה אף שלא הוזכר במשניות קודמות מקור הדבר שצריך להכריז רק לעיל קאמר ואלו חייב להכריז (דף כ"ד:) ובמתניתין כאן ועד מתי חייב להכריז, מ"מ זהו דבר פשוט שמחובת "והשבותו לו" צריך לדאוג להשיב לו, ואם לא יכריז איך ידע חבירו למי לבוא וליתן סימניה ולקבלה. וכן מפורש ברמב"ם פי"ג הל"א וז"ל המוצא אבידה שהוא חייב להכריז עליה... יעו"ש.

שלש רגלים – יעוין בספר תורת חיים (בד"ה אבן טוען) שכתב נראה דלהכי תיקנו שלש רגלים דכיון דלא ברירא מילתא שיהא הדבר נשמע לבעלים, תיקנו להכריז ג"פ דמסתמא בזה יגיע לבעלים וחברך חברא אית ליה, דבשאר דברים נמי אשכחן תקנת חכמים בשלש פעמים כמו בקצירת העומר (מגל זה אומרים לו הן) ובהפרת נדרים. יעו"ש. והנה זה ברור רואים מכאן שאין דין של שנה אלא שיעברו שלש רגלים, ונפק"מ כשמצאה סמוך ונראה לחג הסוכות שא"צ להמתין אלא עד לאחר חג השבועות (מעט יותר מחצי שנה).

אך בשיטמ"ק בשם ר' יהונתן ובמאירי כתבו מטעם שברגל א' שמא אנוס הוא מלבא ליתן סימניה. ולפי"ז בשלש רגלים הוי חזקה דלאו אנוס הוא.

רש"י ד"ה ויכריז יום אחד: רש"י לומד דקאי אבעל אבידה, אך יעוין בתוס' לעיל דף כ"ב: ד"ה אי דליכא חולק ופירש היינו שהמוצא יכריז, והתבאר בשיעור שרש"י למד משיגרת לשון המשנה שילך לביתו ג' ימים דהיינו בעל האבידה ולפי"ז 'ויכריז' קאי גם עליו. אך התוס' למדו כיון שעיקר מתניתין קאי על המוצא 'ועד מתי חייב להכריז', מסתמא כל המשנה כן. ובתורת חיים כאן שהקשה על פירוש רש"י מלקמן זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנים, משמע שהמוצא הוא המכריז. ולפי"ז צריך להכריז ד' פעמים. ואכן הלחם משנה פי"ג הל"ח ביאר את רש"י כנ"ל בדיוק, ודייק שהרמב"ם כהתוס'.

גמ': "ר''ג אומר בז' בו (שהוא) ט''ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבא''י לנהר פרת".

יעוין בתוי"ט על המשנה שם שהזכיר ט"ו יום דלעולם צריך ט"ו יום ואם תשרי יהיה חסר יהיה בח' חשון, ושם אח"כ הזכיר שאין השבתות מעכבות המנין דאפשר ללכת ע"י בורגנין, יעו"ש באורך.

גמ': "שמע מינה כי מכריז גלימא מכריז דאי סלקא דעתך אבידתא מכריז בעינן למטפי ליה חד יומא לעיוני במאניה אלא שמע מינה גלימא מכריז שמע מינה רבא אמר אפילו תימא אבידתא מכריז לא הטריחו רבנן באבידה יותר מדאי".

מה שהוזקק ר"נ לראיה דמכריז גלימא שהיה מקום לחשוש מפני שהודיע מין האבידה שפלוני יתן בקלות סימנים ויחזירוה לו.

והטעם שבאמת מחזיר כי לא יתנו לו בלי שיתן סימנים מובהקים היינו בינונים כגון מדת אורך, רוחב, משקל, וכיו"ב (כ"כ המגיד משנה וכ"ה בראב"ד שג' סימנים יש מובהקים ביותר, בינונים, גרועים).

אף אם ההכרזה מדאורייתא מ"מ תקנת ג' רגלים וכדו' ודאי זהו פירוש חכמים וקים להו איך לפרש מתי וכמה לטרוח. וכעי"ז כתב בדברות משה.

דף כ"ח:

גמ': "משחרב בית המקדש שיבנה במהרה בימינו התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומשרבו האנסים התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו ודיו".

מכריזין בבתי כנסיות... – מש"כ הסמ"ע חו"מ רס"ז סק"ד שאין בזה חילול ביהכנ"ס וזה המקור למנהג הנפוץ, ולענ"ד י"ל שאין זה ממש בתוך ועמש"כ בפסחים דף ק"א. ובתוס' שם.

ומשרבו האנסין... – מציינים הלא יש דין דינא דמלוכתא. ונראה לישב עפ"י הנימוק"י המפורסם שדוקא בדבר ההוגן שקבעה המלכות לתועלת המלכות וכעי"ז ברמב"ם פ"ה מהל' גזו"א ה"ה שאם המלך לקח מכעסו על עבד וכדו' זכה. אך אם זה דרך חמס שלא כדינים שחקק ה"ז גזלן ומציאין מהלוקחו ממנו.

משנה: "אמר את האבידה ולא אמר סימניה הרי זה לא ייתן לו הרמאי אף על פי שאמר סימניה הרי זה לא ייתננה לו שנאמר עד דרוש אחיך אותו עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי כל דבר שהוא עושה ואוכל יעשה ויאכל וכל דבר שאינו עושה ואוכל יימכר שנאמר והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו מה יהא בדמים רבי טרפון אומר ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן רבי עקיבא אומר לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן".

יעוין בתוס' לעיל דף כ"ב: (בד"ה אי) שאין הטעם משום שחשוד לשקר שהפסיד חפץ אלא משום דא"ל כי היכי דאת אבדת חפץ ה"נ אימר אדם אחר הפסיד (ויעו"ש מה שביארנו).

"ומאי לא אמר סימניה ל"א סימנים מובהקין", יעוין בתוס' לעיל דף כ"ז: (ד"ה ואנא) דלאו מובהקין ממש, וכ"ה בפוסקים.

"יעשה ויאכל" – יעוין ברמב"ם פי"ג הלט"ו ובשו"ע רס"ז סכ"ב שיכול לשוכרה לעצמו או לאחרים.

"שם דמיהן ומניחן" – לרש"י (ד"ה אם) מניח את המעות אצלו, ומשמע שהאבידה לא אצלו, אך יעוין בתוס' לקמן דף ל"ב. ד"ה ב"ד ובפסחים דף י"ג (ד"ה מאי) מבואר שיכול אפי' להשאיר אותה אצלו (או למוכרה לעצמו) ולא חושדים בו, וכן הביא הריטב"א (החדשים).

תוכן העניינים

יד הלוי - מסכת בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה