יד דוד על תענית· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף כט:
וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם וכתב רש"י אבל כיבוס שלנו מותר וכ"כ הר"ן והכריח זה דאל"כ הוי לי' למימר וגיהוץ שלנו אסור וכוונתו בזה דוודאי אי הוה קתני הכי הוה אמרינן הא דאסר לכבס מסתמא אין חלוק בין שלנו לשלהם דמה"ת נחלק והא דקאמר גיהוץ שלנו אסור היינו אפילו גיהוץ בלא כיבוס אסור אע"ג דהוא גרוע מגיהוץ שלהם וא"כ ממילא הוה ידעינן דתרווייהו אסורין כיבוס בלא גיהוץ וגיהוץ בלא כיבוס ומדקתני כיבוס שלהם וודאי בזה בא לדייק דכיבוס שלנו מותר. ועיין בקול בן לוי דף ה':
ל"ש אלא לפניו ופירש"י ל"ש דאסור ללבשן והקשה בגופי הלכות דף נ"ו דלפ"ז מאי מקשה לשמואל מברייתא דאימא דשמואל דוקא ללבוש הא דשרי אבל לכבס ולהניח מותר וברייתא מיירי בלכבס ובשלמא אם נפרש ל"ש אלא לכבס ואפילו בזה אסור שמואל ניחא דהמשנה כרב ששת בע"כ דלהניח נמי אסור וא"כ לאחריו מותר ע"ש ונ"ל דוודאי לא רצה הגמרא לאוקמיה בהכי דהא וודאי הא דקתני במתניתין אסורין לכבס לאו דוקא כיבוס אלא אפילו ללבוש אסור דאל"כ מנ"ל לשמואל גופיה דלבישה אסורה וכיון דבמתניתין לבישה בכלל כיבוס א"כ וודאי דה"ה בברייתא נמי כן הוא דלבישה בכלל כיבוס ואעפ"כ קתני לאחריו מותר והא דפירש"י באמת כן ללבש ולא פירש לכבס הוא משום דרב דלא נימא דרב מתיר דוקא לאחריו לכבס ולהניח אבל לכבס ללבוש או ללבוש המכובסים אסור ולפיכך פירש"י כדרב ל"ש אלא ללבוש דאפילו ללבוש וכן לכבס וללבוש מותר לאחריו. ועיין בלשון לימודים דף ק"ד ע"ג שכתב בזה דרך ארוכה וא"צ כי הדברים פשוטים לע"ד הקלושה:
תוס' ד"ה אמר רב פפא. אמרי שפר למהראנ"ח דף צ"ב:
תוס'ד"ה של תפוחים י"מ תפוחים כריח אתרוגים הך י"מ נראה דהוא ר"ת שכתבו התו' משמו בשב' שכ' דף פ"ח בד"ה פריו קודם לעליו דישראל נמשלו לתפוחים היינו אתרוגים ומביאים ראיה מריח אפך כתפוחים דמתרגמינן כאתרוגים ומסתמא כיון דרגילות הוא בקרא לשבח בריח התפוחים דהיינו אתרוג מסתמא גם כאן שבאו בזה בהך ריח ותו כיון דישראל נמשלו לאתרוג מסתמא נמי הך דשבח יצחק כריח שדה דהיינו כריח שדה של תפוחים לזה נתכוון ועיין במהרש"א בחידושי אגדות ובסם חיי בליקוטים דף א' ע"א:
תוס' ד"ה ותרווייהו לקולא. בש"ס דפוס פ"פ השמיטו כל הדיבור ולא ידעתי אם בטעות או במתכוון מפני שהרב ב"י בסימן תקנ"א כתב שדברים תמוהים הם ואין לסמוך על הוראה זו לכבס אחר חצות בט"ב ומ"מ לא היה זה כדאי להשמיט דבריהם בדפוס שהרי כמה גדולי אחרונים יצאו לישע דבריהם ואף הרב כנה"ג כתב שלא היה מנדה מי שעשה כדבריהם לכבוד בעלי התוספות ונכון מאוד בעיני מה שכתב בזרע יצחק דתיבת ולספר שכתבו התוספות הוא ט"ס וצ"ל רק לכבס וכוונתם למה שכתבו מקודם דאע"ג דכלי פשתן מותר לכבס במועד מ"מ החמיר מורי רש"י שלא לכבסם בשבועה שחל ט"ב קודם התענית מ"מ כיון דאינו אלא חומרא בעלמא מותר היכא שחל ט"ב בה' מפני כבוד השבת וא"כ אין זה ענין כלל לדינא דגמרא ומתורץ הכל.
ועיין גופי הלכות נ"ו. לשון למודים ק"ד:
מחתני הרבני מהו' אברהם אויערבאך נר"ו
בגמרא כשחרב בית המקדש אותו היום אחד בשבת היה והלוים עומדים על הדוכן ואומרים וישב עליהם את אונם ולא הספיקו לומר יצמיתם ה' אלקינו עד שבאו האויבים כו'. והמפרשים נתקשו בזה איך אמרו מזמור של יום רביעי בא' בשבת וכתבו התו' בשם הירושלמי שם אילייא בעלמא הוא דנפל בפומייהו. ונראה לי לתת טעם נכון על מה נעשה ככה. ועפ"ז יבוארו הפסוקים באותו מזמור ויהי ה' לי למשגב כו' וישב עליהם כו' ויבא באר"ה דידוע הוא מה שנמצא בספרי המפרשים וביותר בספר פרשת דרכים האריך בענין שהקב"ה אינו דן את האדם על המחשבה שנאמר לא הביט און ביעקב ואון הוא המחשבה שנאמר ואיש און מחשבותיו רק גבי ע"ז אמרינן בגמרא דדן על המחשבה שנאמר למען תפוש את בית ישראל בלבם. ואמרינן בגמרא לא עבדו ישראל ע"ז אלא להתיר להם עריות בפרהסי' שיודעי' הי' שאין ממש בע"ז אעפ"כ הודו בפיהם כדי שיצאו מגדר התורה שזה היתה טעות ישראל בעת החרבן שחשבו שאחר שעבדו ע"ז בטל ברית התורה כמ"ש ליחזקאל עבד ששחררו רבו וכבר האריכו המפרשים בזה במקום אחר ואמרינן ביומא מקדש ראשון מפני מה חרב שהו' בה ע"ז ג"ע ש"ד והם כנגד ג' מיני משחית אף וחימה ומשחית ומשה נתיירא מפני האף כמ"ש כי יגורתי מפני האף ואף הוא כנגד חטא ע"ז וכן מצינו בכל מקום בתורה שנאמר הזהרה על ע"ז נאמר כל פעם חרון אף. וחימה הוא כנגד ש"ד ומשחי' כנגד ג"ע שהחטא ההוא נקרא משחית כמ"ש כי השחית כל בשר את דרכו כו' ומלבד זה הטעם ידוע לבאים בסוד ה' וכאשר הארכתי בזה במקום אחר. ומיראתו של משה אנו למדים שהאף גדולה מכולם נמצא בעת חרבן בהמ"ק אילו נזדווגו הג' מיני משחית הללו לתת חרון אף ה' על ישראל לא הי' תקומה למפלתם אבל הקב"ה ברוב חכמתו ורחמיו החמיר הדין עליהם וכדי להצילם שאלו דן אותם על המעשה לבד ולא על המחשבה הי' חייבים כליון. שהרי מעשיהם הי' עבודת אלילים ממש לכך דן אותם על המחשבה ובמחשבתם לא הודו לע"ז רק כדי להתיר עריות וזה פירש הפסוקים הנ"ל ולכך נזדמנו ביום החרבן הפסוקים הללו לפיהם של לויים כדי להראות ישועת ישראל בין החרכים שאפילו במזמור הלז שכולו דין גדלו מעשי ה' לתת מתוך צרה רווחה ויהי' ה' לי למשגב זה מדות הרחמים שמשגב הוא שכר הצדיקים כמ"ש בו ירוץ צדיק ונשגב. ואלקים שהוא מדות הדין הוא ג"כ לצור מחסיו שעל ידי מידות דינו יש לנו קיום ועוז וקאזיל ומפרשי שהרי אפילו בשעת דינו זוכר את הרחמים וישב עליהם את אונ"ם שדן אותם על המחשבה וברעת"ם דייקא שאלו דן אותם על הרעה לבד שהוא ע"ז ממש יצמיתם ה' אלקינו והיה צריך לעשות בהם משפט כתוב זו כליון שלשון יצמיתם הוא לחלוטין עולם כמ"ש והארץ לא תמכר לצמיתות ומתרגמי' לחלוטין אבל השתא שדן אותם על המחשבה עוד קום בתולת ישראל ולפיכך סמך הכתוב לכו נרננה לה' כו' ודוק. עד כאן: