יד דוד על תענית· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף טז.
ולמה יוצאין לרחוב כו' גלינו גלותינו מכפרת עלינו ויש לדקדק לר"ל דאמר הטעם משום גלות א"כ באמת קשה למה מתפללין ברחוב ולא גולין לבה"כ אחר דהרי בברכות אמרינן חציף עלי מאן דמצלי בבקתא וכבר העיר על זה בבתי כהונה ח"א בית דין סימן מ'. ולכן נראה דוודאי גם ר"ל מודה דבעי דוקא רחוב משום התיבה כדאמר בתר הכי הטעם גבי תיבה שהוא משום בזיון ואלו מוליכין התיבה לבי כנישתא אחרינא ליכא ביזיון שהרי יש שם תיבה בלא"ה ולא קאמר ר"ל הטעם משום גלות אלא מה שאנו יוצאין לרחוב הטעם משום גלות אבל כיון שמוציאין התיבה לרחוב בוודאי הכל צריכין לילך לרחוב ומאי דאמר הגמרא מאי בנייהו בי כנשתא אין פרושו איכא בנייהו ממש אלא כלומר מפני טעם גלות אם לא הי' מוציאין התיבה או אם אירע שאין להם תיבה סגי בבי כנשתא אחרינא. והרמב"ם בפ"א מהלכת תפלה כתב הטעם גבי תענית שהולכים לרחוב מפני שהעם רב ואין בה"כ מחזיק. ואפשר דקשה ליה כי קושיין למה לר"ל קאמר דוקא רחוב במתני' לפיכך כתב לפי שאין בה"כ מחזיק שהכל מתקבצים ולפ"ז אם בה"כ מחזיק שפיר יכולין לילך לבה"כ אחר. ועיין מכתם לדוד דף כ"ז ועל רשי' ותוספות. אהבת עולם:
ולמה נותנין אפר כו' א"ב אפר סתם לפי הנראה מדברי רש"י במתניתין בכל מקום אפר נקרא עפר ועפר נקרא אפר אבל הכא דקאמר אפר מקלה הוה דוקא אפר ולא עפר כי אע"פ שאפ' קרוי אפר סתם אפר מקלה לא מקרי כי אפר מקלה פרושו אפר הנשרף מעצים ושאר דברים הנשרפים ומעתה קאמר שפיר א"ב עפר דלמ"ד הרי אנו חשובי' כעפר עפר סתם נמי סגי ולמ"ד כדי לזכור עקדתו של יצחק בעי דוקא אפר מקלה ולפיכך רש"י לא גריס עפר סתם דלמה בעי לומר עפר סתם דפשיטא דעפר היינו עפר סתם או אפר אמנם התוספות דנראה דלא ניחא להו בפירושו של רש"י כי אע"פ דמצינו בתורה אפר שנקרא עפר וכן להיפך מ"מ בלשון המשנה לא מצינו ולפיכך פירשו אפר מקלה היינו עצמות אדם זכר לעקידתו של יצחק כמוזכר במדרש דהקב"ה ראה אפרו של יצחק והא דלקחו דוקא מעפר עצמות משום דשאר אפר של בשר הנשרף יש בו עפרורית של אפר וכדתנן בפ"ג דפרה שחור שיש בו אפר כותשין אותו והעצם בין כך ובין כך הי' נכתש משום דעצם נשאר עומד לבדו ואם כותשין אותו נמצא אפר בלי תערובות נמצא לפי פרושם עפר בוודאי לא הי' לוקחים. ורק פלוגתייהו באפר שאינו מעצמות אדם דלמ"ד הרי אנו כאפר לפניך סגי ולמ"ד משום עקידתו של יצחק בעי דוקא אפר עצמות אדם וא"כ שפיר גרסינן איכא בנייהו אפר סתמא דהיינו שאינו עפר עצמות וגרסינן אפר סתמא ולא עפר כנ"ל כוונת רש"י ותוספות ובבריכת מים הנדפס מחדש דף מ"ד ע"ג פירש פירוש רחוק בדברי התוספות והמעיין יבחר ומה שהקשה מהך דמכות דאפר מקלה אולי גם התם התוספות מפרשים מעצמות אדם גם מה שהקשה למה דוקא מעצמות כבר יישבתי דל"ק מידי ועיין בית ישחק הנדפס מחדש בדף ט"ז ע"א שתמה הלא האיל נשרף ולא יצחק וגם זו לא קשה דכבר כתבתי הקב"ה רואה אפרו של יצחק ולפיכך בעי עצמות אדם. ועיין בלחם משנה מה שכתב על רש"י במשנה ובאמת דבריו מגומגמים לחלק בין התיבה ובין האפר שנותנים בראש כל אדם ונראה דרש"י במשנה בא לבאר דאפילו למ"ד הרי אנו חשובים כאפר יקח לכתחילה אפר מקלה דבחנם לא נקט המשנה אפר מקלה אלא וודאי דהוא גנאי יותר ומ"מ שאר אפר נמי גנאי אבל למ"ד לזכר עקידתו של יצחק אפר מקלה דוקא ומ"ש רש"י במשנה ובגמרא מפרש מ"ט נותנים אותו אין כוונתו למה נותנין אפר מקלה שהרי כבר פירש זה אלא כוונתו למה שאמר בגמרא למה נותנין אפר מקלה ע"ג התיבה משום עמו אנכי בצרה. ועיין פרי האדמה ח"א דף מ"ג. ובסוטה דף ט"ז ובמוצל מא"ש סימן ז' ח'. ובמשכנות יעקב דף י"ד:
אטו זקן לאו חכם הוא. אש דת מ"א ע"ד וע"ש ולפי פשוטו י"ל דסתם זקן היינו חכם זה זקן שקנה חכמה ומפרשינן בוודאי מתניתין זקן חכם וא"כ קשיא ליה למה קאמר חכם כיון דהיינו זקן לזה מפרש דהא דבעי זקן וחכם קמ"ל דאם אין שם חכם זקן לוקחין חכם אע"פ שאינו זקן:
תוס' ד"ה במקום תפילין. רצוף אהבה:
תוס' ד"ה אפר מקלה. רצוף אהבה ועיין מ"ש בגמרא: