אור ברסלב

יד דוד על שבת· רבי יוסף דוד זינצהיים

דף קלה:

דף קלה.

איתמר יוצא דופן. הקשה בספר שמחת י"ט למופת הדור מהרי"ט אלגאזי נר"ו דביבמות דף ע"א דחיק לאשכוחי מילת זכריו דהוה בשעת אכילה ולא בשעת עשיה ופריק בגוונא דדחיקין טובא למה לא מוקי ביוצא דופן שנולד בין עשיה לאכילה דנימול מיד להך מאן דאמר הכא אלא שמע מינה דכולהי אמוראי דהתם לא סבירא להו דיוצא דופן נימול מיד. והקשה מזה על מה שכתב הרשב"א בשם רבינו יונה ע"ש. ואפשר לומר דלהך מאן דאמר דנימול מיד אין הכוונה שחייב למולו מיד אלא שיכול למולו מיד אבל חיוב עשה למולו מיד היכן מצינו. ולכאורה הכי מוכח דהרי רוב הפוסקים פוסקים לחומרא דנימול לשמנה ואינו דוחה שבת והרא"ש גם הוא פסק כן ואי סלקא אדעתך דחיוב למולו מיד והרי הרא"ש פסק דנימול תוך שמנה כשר וא"כ הוה ליה לפסוק לחומרא למולו מיד ממ"נ אי הלכה כמאן דאמר חייב למולו מיד שפיר עביד המצוה כתקנה ואי אין הלכה כמאן דאמר חייב למולו מיד רק בח' עכ"פ תוך שמנה כשר אלא וודאי דאפילו להך מאן דאמר אין חיוב למולו מיד רק רשאי ולכן פסק הרא"ש שפיר דעדיף טפי למולו בח' לקיים המצוה כתקנה אי הלכה כהך מאן דאמר אי כאידך מאן דאמר לא הפסדנו כלום דהא אין חיוב קודם חית ונמצא לפ"ז כיון דאין חיוב אפי' להך מ"ד להכי לא מוקי הגמרא ביבמות ביוצא דופן כיון דאין חיוב למולו לא מעכב. ואע"ג דהגמרא קאמר על ערלה שלא בזמנה ותסברא המול לו כל זכר והאי לאו בר מוהלי הוא. משמע דאי הוה בר מוהלי הוה מעכב אע"ג דלאו חיובא הוא לאלומי לקושיא הוא דנקיט הגמרא הכי דבאמת לאו בר מוהלי הוא אבל באמת אפי' אי הוה בר מוהלי רק דלא הוי חיוב אינו מעכב ובמס' יבמות אי"ה אכתוב יותר:

יש יליד בית. מגילת ספר לאוין נ"ט ע"א. דרך המלך ז' ע"א. ועיין על הסוגיא מרכבת המשנה ח"א פ"א דמילה ה"ג. חזון עובדיה ט"ו בארוכה. יצחק ירנן ל"ד ותוספות שם:

לקח שפחה ונתעברה אצלו. עיין ע"ז מ"ב ד"ה לידע אם זכר. נידה ט"ו ד"ה בשפחתו. יבמות ע"ד ד"ה ושפחה מנין:

בשלמא לר' חמא משכחת. שער המלך ח"ג י"ד ע"א. מחנה אפרים כ"ה ע"ב. ריח שדה בדרושים ה' ע"ג:

כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה. קרית מלך רב ח"א רי"ב ע"א:

כל ששהא ל' יום באדם אינו נפל. התוספות במקומות הרבה סוברים דאף לר' שמעון בן גמליאל מן התורה הוא בחזקת חי רק מדרבנן הוא דחשבוהו לספק (והא דמייתי לימוד מקראי עיין לרשב"ץ ח"ג סימן נ"ז דהוקשה כן להשואל ולא תירץ לו כלום ומשמעות דבריו הוא דרבנן חולקין על דרש הפסוק והרי התוספות כתבו כן אף לר' שמעון בן גמליאל וצריך עיון) אלא שהתוספות נחלקו בטעם הדבר דביבמות דף ל"ו כתבו משום דהוה מיעוט המצוי כמו מים שאין להם סוף וגוסס דהחמירו (ולפי זה צריך לומר דאף במיעוט המצוי וחזקה שרי מדאורייתא ודלא כמו שכתב ר"ת (בבכורת) [נדצ"ל בבכורות] דמשנתאלמנה בחזקת יבום עומדת אף שהיא מעוברת כך כתב במשאת משה חלק א"ע סימן ל"ד ולדידי עדיין הדבר צריך תלמוד) מיהו לענין אבילות הקילו מיהו אפשר נמי לומר בכוונת התוספות ביבמות דלעולם מש"אל"ס [=== מים שאין להם סוף ===] מיעוט שאינו מצוי הוא כמ"ש גם בבכורות אלא דמתחילה כתבו דאין להקשות היכא החמירו חכמים במקום רוב לזה כתבו דמצינו שהחמירו חכמים במקום רוב כגון מים שאין להם סוף וגוסס אלא דלזה הקשו דבשלמא התם הטעם משום ערוה. וכתבו לתרץ דכאן הוי מיעוט המצוי ומעתה אסיק דרגא דכשם דבמקום ערוה החמירו במקום רוב אף במיעוט שאינו מצוי ה"ה שלא במקום ערוה החמירו על כל פנים במיעוט המצוי אמנם ברא"ש לא משמע כן וכן בתוספות בשאר מקומות וכ"כ בע"ז דף מ' דמהאי טעמא חייש רשב"ג משום דהוי מיעוט המצוי כמו מים שאין להם סוף וגוסס. וכן בנידה דף מ"ד כתבו טעמא משום דמיעוט נפלים שכיחא הרי שלשה מקומות שכתבו הטעם משום דמיעוט נפלים שכיחא (ועיין ספ"ק דב"מ ד"ה אסורא מממונא דשם מוכח מדבריהם דמים שאין להם סוף לא הוי מיעוט המצוי דאל"כ מאי הוכיחו מזה דבערוה נמי לא הלכו בתר רובא דילמא שאני התם משום דמיעוט המצוי הוא. ועיין מה שאכתוב שם אי"ה) אמנם ביבמות כתבו הטעם דאין הולכין אחר הרוב משום איסור ערוה שלא יאמרו שפיהק ומת (ויש לדקדק לפ"ז לל"ק דאביי דסבר דנפל מן הגג אפילו לרשב"ג חי הוא ורק בפיהק פליגי מאי איכא למימר הא לפ"ז צריך לומר דפיהוק מדרבנן או שצריך לומר לפ"ז דפיהוק הוי וודאי מדאורייתא ועל זה לא נחלקו רבנן וזה ילפינן מן ופדויו מבן כו' ואתי שפיר הקושיא שהקשיתי לעיל משם הרשב"ץ דעיקר קרא לפיהק אתא) וכן כתבו בבכורות דף כ'. ובחולין דף י"ב. הרי שלשה כנגד שלשה אלא שבבכורות דף מ"ט ד"ה כיום שלפניו כתבו וא"ת וכו' יע"ש ומדדייקי מן התורה משמע דכוונת קושיתם כיון דמן התורה חי הוא למה לא יתחייב בפדיון. ועל זה כתבו דמיירי בפיהק ומת דלכ"ע לא הוי מן התורה בחזקת חי ושוב כתבו דאף בנפל מן הגג מיירי וכאן אתיא כרשב"ג ומשמע מזה דסבירא להו דאפילו לרשב"ג אפילו בנפל מן הגג לא הוי מן התורה בחזקת חי וזה סותר כל הששה מקומות שכתבתי שכתבו דאף לרשב"ג מן התורה בחזקת חי ורק רבנן החמירו כמו שכתבו הטעם:

איברא אף הרמב"ם נמי ס"ל דמן התורה הוא בחזקת חי ופשטא דמילתא משמע דאליבא דרבי שמעון בן גמליאל אמר ומ"מ אינו מוכרח דס"ל הכי (איליבא) [נדצ"ל אליבא] דר' שמעון בן גמליאל אלא דפסק לעת הצורך כרבנן. אבל הרי"ף סבר דספיקא דאורייתא הוא לרבי שמעון בן גמליאל וכמו שהוכיח מהרר"ש בקונטרס עגינות דף נ"ו וכן מוכח דעת הרמ"ה שהביא הטור באבן העזר בסימן קס"ד ועיין בב"ח שם ומ"ש דהטור אינו חולק עליו בכונס יבמתו ונמצא מעוברת הם דברים תמוהים דהא וודאי התו' והרא"ש חולקים על הרמ"ה וס"ל דאף לרבי שמעון בן גמליאל הוי מן התורה בחזקת חי ופשיטא דאם כנס מוציא ולפחות הוה ליה להטור להביא דעת הרא"ש אביו ולקושיות התו' למה (נספק) [נדצ"ל נסתפק] דנפל הוא ניזל בתר רובא ורוב נשים וולד מעליא ילדו כבר תירץ מהרר"ש לשיטת הרי"ף דע"כ לא אמרינן הכי אלא כשאין הוולד קמן אבל כשהוא לפנינו וחזינן ריעותא לא אמרינן הכי ע"ש ולפי זה דגם לרבי שמעון בן גמליאל הוי רק מדרבנן והיכא דלא חזינן ריעותא לכל הדעות כן הוא מתורץ מה שמקשים על הריטב"א שכתב בריש לולב וערבה דגבי מילה לא חיישינן שמא יעבירנו כיון דבקיאין בקביעי דירחא ואכתי קשה הא שמא ספק בן ח' הוא. אמנם מבואר שם בדברי הריטב"א דבמילה מדאורייתא חייב למולו ולא הוי ספק כלל משא"כ שופר ומגילה הוה ספק מדאורייתא ולפיכך גזרו. ועיין בתמים דעים סימן ע"ז. ועיין עוד בחידושי הריטב"א שנדפסו מחדש למסכת מגילה בספר מכתם לדוד החדש. ועיין על סוגיא דידן בני דוד ס"א ע"ד. מטה אשר ק"ז ולהלן. מלך שלם ח"ב י"ב ע"ב. בכורות כ' ד"ה חלב. חולין י"א ד"ה ודילמא. יבמות קי"ט ד"ה אמאי. ב"ק י"א ד"ה בכור ע"ז מ' ד"ה כל הצלמים:

כתב הרא"ש בסוגין ותמהני על האי פיסקא וכוונתו מבוארת שהקשה על הא דפסק הרי"ף הלכה כר' שמעון בן גמליאל הלא באמת אין הלכה כר' שמעון בן גמליאל אלא כרבנן וראיה דבאשת כהן אינה חולצת ורק לחומרא עבדינן כר' שמעון בן גמליאל. ועיין בתפארת שמואל שפירש גם כן דברי הרא"ש כן וכבר הוקשה קושיא זו לתוספות סוף ד"ה אם אשת כהן ותירצו דהא דאמר הלכה כר' שמעון בן גמליאל דוקא על אשת ישראל קאי וראיתי בספר קרבן נתנאל שנראה שהי' גורס בדברי הרא"ש במקום פיסקא ספיקא וקאי על מה שכתב הרי"ף לעיל מזה והגיה הק"נ גם בדברי הרא"ש הא לא שהא ספיקא הוה ועבדינן לחומרא דספיקא דאורייתא הוא ועל זה הקשה הרא"ש דמאי ספיקא הוא הא וודאי אסור לייבם דעבדינן לחומרא וביקש דרכים רבים ליישב דברי הרי"ף. וכל דבריו אחר המחילה אינן אלא (תמה) [נדצ"ל תימה] שזה ברור שמה שכתב הרי"ף על לא שהא ספיקא הוה לאו לפסק הלכה כתבו אלא לפרש דברי רשב"ג אתא דלדידיה דספיקא הוא הוה ספיקא דאורייתא ולגבי אבילות אפילו רשב"ג מיקל אבל הא דאסור לייבם לאו מטעם ספק הוא אלא משום דסמכינן אדרבנן:

שמנה ימים בבהמה אינו נפל. משנה למלך פ"ג דאיסורי מזבח ה"ח:

מגיסי הרב מהו' זעליג אוערבאך זצ"ל

תניא רבי שמעון בן גמליאל אומר כל ששהא למד יום באדם (אין) [צ"ל אינו] נפל שנאמר ופדויו מבן חודש תפדה כו' ופירש רש"י מדתלי קרא בהכי שמע מינה עכשיו נתברר שהוא בן קיימא ולא קודם לכן עי"ש. והמפרשים מדקדקים שזה שפת יתר בדברי רש"י. ולפענ"ד נראה דרש"י כיון בזה לתרץ קושית תוספות בנידה דף מ"ד ע"ב שהקשו מאי טעמא דרבי שמעון בן גמליאל כיון דליכא רעותא אמאי אין מתאבל עליו דרוב וולדות בני קיימא ותירצו דנפלים הוה מיעוטה דשכיחי ודבר ההווה עי"ש: ואם כן לפי שיטתם צריך לפרש קושית הש"ס בכאן מימהל היכא מהלינן דהוה להו לחכמים לאסור לחשוש למיעוט המצוי. וכך כתב בעבודת הגרשוני סימן צ' וזה דוחק. וכן כתב הט"ז בי"ד סימן קי"ז ובא"ח תקפ"ח דמה שהתירה התורה בפירוש אין כח ביד חכמים לאסרו משום גזירה ולכן לא אסרו מילה בשבת מטעם שמא יעביר התינוק ארבע אמות ברשות הרבים כיון דהתורה רבתה בפירוש. אמנם לדברי רש"י ניחא דכתב עכשיו נתברר כו' דהתורה רבתא בפירוש דגבי וולדות לא נסמוך על רוב ומקשה שפיר:

ובבכורות פ"ח במשנה ד' אמרינן אם מת בתוך שלשים יחזיר לו הכהן ה' סלעים וכתב רש"י דאיגלא מילתא דנפל הוא וכתבו התוספות דבחנם פירש כן דאפילו ידעינן שבן קיימא הוא נמי פטור דבבן חודש תלא רחמנא ע"ש. ולפי עניות דעתי רש"י אזיל לשיטתו דהתורה אמרה כאן דגבי וולדות לא ניזל בתר רובא. וזה הוא טעמא של דבר דמשום כך אמרה תורה שלא לפדות עד בן חודש משום חשש נפל והכל חד. וזה פשוט וק"ל. עד כאן מגיסי זצ"ל:

תוכן העניינים

יד דוד על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה