אור ברסלב

יד דוד על שבת· רבי יוסף דוד זינצהיים

דף קלא.

דף קל:

לא לכל אמר (ר"ע) [ר"א]. בתי כהונה. בית וועד וי"ו ע"ב. בני חייא קפ"א:

מכשירי שתי הלחם (דוחה שבת) [שדוחין את השבת]. גופי הלכות פ"ג:

ואכתי מופנה מצד אחד הוא. לימודי ה' כ"ב עד כ"ג:

ושוין שאם צייץ טליתו. דרך המלך ס"ג ע"א לימודי ה' לימוד קנ"ט. יצחק ירנן ע"ג ע"ב:

תוס' ד"ה לא לכל אמר (ר"ע) [ר"א]. עיין מהרש"א (ומר"ס) [נדצ"ל ומהר"ם]. וכפי פשוטו יש לומר דוודאי לקמן הוא לפי האמת דר"א צריך לימוד לכל אחד דמכשירין דוחה את השבת. וקושית הגמרא היא על התורה למה לן לימוד נילף במה מצינו על זה שייך פירכ' דנכרתו עליה י"ג כריתות משא"כ דאין במצותן דחיית שבת לאו פירכ' היא דהוי פירכ' דלא שייכ' ועיין בהליכות עולם דף ל"ט ואף שביבין שמועה כתב דאסוף דינא פרכינן אפשר דוקא היכא דלא מצינו פירכ' אחרת ועיין בני חייא בליקוטיו בסוגיא זו משא"כ כאן דבדר"א עסקינן ולא על התורה דהוה אמרינן מדר"א מתיר במכשירין במילה ש"מ דסבירא ליה דבכל המצות המצוה ומכשירין חד מילתא היא וא"כ לא שייך למיפרך מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג כריתות דא"כ יקשה לר"א מנ"ל הך סברא דבמילה גופיה ידחה מכשירין. אבל קושית התוס' וודאי קשה דלמא דוקא היכא דמצוה גופה דוחה שבת ס"ל לר"א דמכשירין נמי דחי אלא אי קשיא הא קשיא דמאי הקשו תוס' דאין במצותן דחיית שבת הא אליבא דמ"ד דציצית חובת טלית דאליביה מפרש רשי' הסוגיא לקמן ומוכח במנחות דף ל"ב דלדידיה תלי' היא גמר המצוה כמו המילה ולפיכך מברכין עליו וא"כ יש בוודאי בעשיות הציצית דחיית שבת דהקשר עליון הוא דאורייתא וצריך לומר דהתוספות בא להקשות אי ר"י סבר ציצית חובת גברא ולקמן בעי הגמר' מ"ט היינו למ"ד ציצית חובת טלית ומיהו בלאו הכי לא יצדק תירוץ זה אליבא דהתוס' דמסוכה בעי למילף והתם בעשייתו דחיית מצוה מיהא הא קשיא לי מה שכתבו התו' לקמן דציצית אם עבר זמנה בטלה ולא במילה הא מסוגיא דמנחות מוכח דמילה וציצית שוים ובשניהם בעשייתן גמר המצוה וא"כ אותו המצוה לא יוכל לעשות עוד והוה עבר זמנה בטילה וצריך לומר דהתו' חולקים על רשי' ומפרשים הסוגיא כמ"ד ציצית כל יומא זמנה היינו כפרושם שיוכל לקיים פעמים הרבה אלא שבמנחות דף מ"ד כתבו דלמ"ד ציצית חובת גברא הוי מצי לשנוי' שבידו שלא להניח רק בעי לשנוי נמי למאן דאמר חובת טלית ולפי שיטתם כאן אין קושיא למ"ד חובת טלית דאי אפשר למילף מסוכה כיון דאם עבר זמנה לא בטלה כמו מילה וצ"ע:

וגם על רש"י קשה דמפרש הסוגיא למאן דאמר ציצית חובת טלית א"כ תליה בבגד לאו מכשירי מצוה אלא מצוה גופה ואפשר דוודאי הסוגיא דלעיל אזלא כמאן דאמר חובת גברא רק אביי ור"י סבירא להו דחובת טלית וזה הכריח רש"י מדקאמר ר"י כל שעתא ושעתא זמניה ובאמת לדידהו צייץ הוה מצוה גופיה ולא מכשירין ומזוזה פשיטא דקביעתה הוה עיקר מצותה והתוספות נמי לא נקטו אלא ציצית דמזוזה פשיטא אם עבר זמנה בטלה. ועיין לימודי ה' כ"ב ע"ג כ"ד:

תוס' ד"ה תאמר (בעומר ובשתי הלחם) [צ"ל בשתי הלחם]. עיין מהרש"א ומהר"ם ונראה לי בכוונת דבריהם דהמעיין ברש"י כאן ובר"ש בשביעית מוכח דעיקר למוד הוא מה חריש רשות דלא שייך של מצוה שאם מצא חרוש אינו חורש נמצא לפי זה ליכא למילף מהך קרא כלל שתי הלחם דבדבר דאם מצא קוצר אינו קוצר הוה דומיא דחריש והוה רשות (ועיין ברמב"ם בפירוש המשניות דמפרש דלא כהר"ש) ומוכח מזה הקרא דבעומר אם מצא קצור קוצר והא דמוקמינן הך קרא לעומר משום דנקיט לשון קציר דאשכחן נמי גבי עומר וכמו שכתב מהר"ם ועל זה הוקשה להתוספות דמנל"ן הכי דילמא הפירוש כפשוטו וכמו שפירש הרמב"ם ועל זה כתבו דבע"כ אי אפשר לפרש כפירוש הרמב"ם דאם כן באמת למה לא אמרינן עומר ושתי הלחם אלא וודאי קרא אתא לומר דבר שאם מצא קצור קוצר:

תוס' ד"ה ושוין כו' דשחוט לי (בישול) [בשל] לי היינו כיבוד עצמו. עיין ביבמות דמוכח מדבריהם דשחוט לי הוה מכשירין ועיין בחידושי הרשב"א שם דיש ליישב דבריהם דהכא. ועיין על דברי התוספות חקרי לב וי"ו. ועיין מה שכתבתי בסוכה דף י"א:

תוכן העניינים

יד דוד על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה