יד דוד על שבת· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף קכח:
כופין את (הסולם) [צ"ל הסל] לפני אפרוחים שיעלו וירדו. כתב הרמ"ז דמדנקט ליה שיעלו וירדו ש"מ דוקא נקט מבעוד יום שיש שהות עדיין לעלות ולירד אבל סמוך לערב שבת דדרך התרנגולין (לשאר) [נדצ"ל להשאר] שם אסור יע"ש. ואחר המחילה לא נהירא דכל כי האי הוה להו לפוסקים לומר בפירוש ולפי מה שכתב הרשב"א כאן והתוס' בביצה בוודאי שרי כיון דבידו להפריחן ואף לפי מה שכתבו התוס' לעיל דלא מהני הך טעמא דבידו (להפריחין) [להפריחן] לענין דלא להוי מוקצה לבין השמשות מכל מקום לנדון דידן וודאי יודו דמהני ולא מבטל הכלי כלל זה. ושוב ראיתי שגם בשושנים לדוד נחלק עליו ומ"ש הוא בענין יעלו וירדו הוא דוחק אמנם פשיטא דאורחא דמילתא נקט שרגילין התרנגולים לעלות ולירד:
האשה מדדה את בנה. עיין לעיל צ"ד ד"ה אבל אדם חי:
והא קמבטל כלי מהיכנו. נחפה בכסף כ"ט ע"ב ע"ג. עיין ארעא דרבנן מה"ב ט':
(עושין כל צרכי מילה) [לפנינו: וכל צרכי מילה עושין]. עיין לקמן קל"ג ד"ה עושין:
ומחללין [צ"ל כאן: עליה] את השבת לאתויי מאי. מטה אשר ק"כ:
היתה צריכה לנר [כו'] פשיטא כו'. ועיין מגן אברהם סימן ש"ל דהקשה דהא על כל פנים אפילו בסומא צריכין האחרים להם נר לראות מה היא צריכה ואפשר לומר וודאי דאיכא כמה גוונא דלא צריכין לנר כגון שרואין ע"י אור הלבנה או שיש נר מרחוק שיש בו די אור לראות שלא יחסר לה דבר ואף על פי כן אם היא מבקשת נר מיוחד באותו חדר שרי משום יתובי דעתה ועיין קרית מלך רב ח"א דף יו"ד ע"ב. אדמת קדש ח"א וי"ו ע"ב:
היתה צריכה לשמן כו' ותיפוק ליה משום סחיטה. לשון ותיפוק לי' מגומגם כמו שהעיר על זה בספר גופי הלכות דף ל"ט ע"ש מה שתירץ וכנראה דלזה כיון רש"י שהקושיא אינו שלא תביא בשיער אלא דהקושיא מאי קדימה בשיער לכלי כיון דבשיער איכא איסור סחיטה ועיין יצחק ירנן מ"א ע"ד ועיין לעיל קי"א ד"ה האי מסוכרייתא ועיין ברשב"א שהקשה למאן דאמר אין סחיטה בשיער למה לא תביא לכתחילה בשיער שהוא שנוי יותר מביד ואפשר דלא רצו להטריח כל כך כיון דטורח גדול הוא להבליע בשיער ואחר כך לסחוט: