אור ברסלב

יד דוד על שבת· רבי יוסף דוד זינצהיים

דף קב.

דף קא:

הזורק ונזכר (לאחר שיצאה) [מאחר שיצתה] מידו. על הסוגיא בארוכה. קרית מלך רב ח"א וי"ו ע"א. זרע יצחק:

כל חייבי חטאות אין חייבין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה. שבועות י"ח ד"ה אלמא:

הא נחה חייב. למנצח לדוד י"ד ע"ב:

שתי אותיות בשוגג. קרית מלך רב ח"א וי"ו ע"א וע"ב:

ואפילו (למאן דאמר) [צ"ל לרבנן דאמרי] יש ידיעה לחצי שיעור [כו'] אבל אין בידו לא. נראה לי דה"ה בשיעור שלם דמחלקי ידיעה לכ"ע אם הוא דבר שאין בידו לא הוה ידיעה ואין לחלק דמאי שנא חצי שיעור משיעור שלם ואם זרק מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד למאן דמחייב שתים אתולדה במקום אב אם היה לו ידיעה לא מהני כיון דאין בידו לחזור ואף על גב דלענין זרק ונזכר מקרי ידיעה אף על פי שאין בידו שאני התם כיון דסופו על כל פנים במזיד לאו שגגה מקרי אבל הכא דתחילתו וסופו שגגה אף על גב דהוי ידיעה בנתיים לא מקרי ידיעה. וכן כתב הרמב"ן במלחמות בפרק ב' דשבועות בסוגיא דהיה משמש עם הטהורה בדפוס אמשטרדם דף רצ"א וזה לשונו וזה איגו שב מידיעתו דהא אי אפשר הלכך לאו ידיעה היא והוי ליה שתי זיתי חלב בהעלם אחד והכי נמי אמרינן שלהי הזורק דידיעה שבנתיים לאו ידיעה היא מפני שאין בידו עיין שם אמנם מהרש"א שם בדף י"ח כתב עליו וזה לשונו ואחר העיון בסוגיא דהזורק נראה דזה שכתב בעל מלחמות דלא הוה ידיעה כיון שאין בידו מעיקרא הוה בעי למימר התם הכי אבל לא קאי הכי התם דבעי תחלתן וסופן שגגה אפילו בדבר שאין בידו. ועוד האריך בזה והקשה דברי התוספות אהדדי ויש לתמוה על הגאון מהרש"א איך חשד להרמב"ן שבא להשיג על בעל המאור מדבר שהוא רק לפי הוה אמינא ואינו לפי המסקנא אלא שהרב מהרש"א הרכיב אלו שני דברים אהדדי דהיינו חדא איסורא ונזכר לבסוף ושני איסורים ונזכר בנתיים וסבר ששוים הם ורמב"ן למדה מתחילת הסוגיא דמוקי הגמרא דבעי תחלה וסופה בשגגה דוקא במעביר אבל לא בזורק ומזה איירי הרמב"ן לענין שני איסורים דלא הוי ידיעה נמצא לפי האמת דאפילו בדבר שאין בידו בעי סופו שגגה ה"ה נמי גבי שני איסורים מקרי ידיעה לחלק והא ליתא דגם לפי האמת חלוקין הן וכמ"ש ועיין מה שכתבתי לעיל בדף צ"ז ע"ב בתוספות ד"ה למימרא:

אם הי' שבת והוציאו בפיו חייב. שמעתי מקשים לפי מה שכתבו התוספות בפסחים דף כ"ט ד"ה ר' נחוניא כיון דפטור מקרן פטור נמי מאשם מעילות יע"ש ובמהרש"א אם כן הכח דמחייב מיתה משום שבת ליכא קרן דמעילה ופטור נמי מאשם ואף על גב דהכא בשוגג מיירי מכל מקום הא כל חייבי מיתות שוגגין נמי פטורין מן התשלומין מדתני דביה חזקיה כדמוכח בב"ק דף ע"ח דמוקי לר"מ בטובח על ידי אחר ולא מוקי בלא התראה שמע מינה דאף לר"מ חייבי מיתות שוגגין פטורין ולכאורה עלה על דעתי לתרץ דתוספות (ישינים) [ישנים] כתבו בכריתות הא דמחייב אשם אנותר אף על גב דלא שוה מידי ואמרינן האוכל חמץ של הקדש פטור שאני התם דקדושת דמים היא ובעי שוה פרוטה אבל קדושת הגוף לא בעי דיהי' שוה מידי ולפי זה יש לומר דע"כ לא כתבו התוספות בפסחים היכא דליכא קרן ליכא אשם דוקא בקדושת דמים אבל בקדושת הגוף דחייב אפילו באיסורי הנאה אם כן ליכא דמים כלל ואין צריך לשלם לעולם אפילו היכא דליכא מיתה ולפיכך אף בלי תשלומין מביא אשם אמנם בכריתות דף כ"ג לא משמע הכי דקאמר באיסורי הנאה צריך לאכול דוקא כל כך הרבה עד שיהי' בו שוה פרוטה כדמוקי הך מתניתן באכילה גסה ואם כן בוודאי צריך לומר דאף באיסורי הנאה צריך לשלם הקרן דאם לא כן למה צריך לומר דוקא לאכול הרבה עד שיהי' בו שוה פרוטה אפילו אם לא אכל רק כשיעור שיש בו שוה פרוטה מדבר שאינו אסורי הנאה סגי אלא שמע מינה דצריך לשלם אף באיסורי הנאה ולפיכך צריך לאכול עד שיהי' גם כן באיסורי הנאה שוה פרוטה ותו כיון דקיימי לן בסוף פ' הגוזל קמא המביא אשמו עד שלא הביא מעילתו לא יצא ונפקא לן מקראי אם כן אין חילוק בין איסורי הנאה לשאר דברים כל שלא הביא הקרן לא יצא בהבאת אשם ולכן נראה אע"ג דחייבי מיתות פטורין מן התשלומין היכא דהתשלומין באין בשביל ההיזק שעשה ואם כן אמרינן קים ליה בדרבה מיניה ופטור אבל כשאין התשלומין באין בשביל ההיזק כגון איסורי הנאה שהרי אינם שוין כלום ואפילו הכי צריך לשלם בע"כ (גזירות) [גזירת] הכתוב הוא ואם כן קים ליה בדרבה מיניה לא פטר מתשלומין דוגמא לדבר תרומה דכתבו התוספות בשם הירושלמי דהוה משום כפרה אמנם באמת גם סברא זו דחוקה:

לכן נראה לי דריב"א בתוספות פסחים לשיטתו כמו שכתבו התוספות בשמו בכתובות דף ל"א ד"ה ר"א [תחילת הד"ה בדף ל ע"ב] דבכל מקום מיתה לזה ותשלומין לזה חייב והכא נמי מקרי מיתה לזה ותשלומין לזה כיון דחיוב ממון לגזבר של (הקדיש) [הקדש] ומיתה לשמים ותשלומין ומיתה אין באין כאחד בשביל דבר אחד שזה בשביל הוצאה וזה בשביל האכילה מה שאין כן באוכל חמץ של הקדש המיתה והתשלומין בשביל אכילה (ורש"י שם בכתובות לא סבירה ליה כריב"א וכאן כתב כריב"א צריך לומר תירוץ אחר כמו שאבאר בסמוך) אמנם כל זה הדוחק לפי מה שכתבו תוספות כאן וביבמות דף ל"ד דלר"מ איסור אכילה ואיסור הוצאה באין כאחת דבליעתן זו הנחתן אמנם בירושלמי ריש שבת נראה דמוקי פלוגתייהו בענין אחר כי טעמא דרבנן שעל (האוכלן) [נדצ"ל האוכלין] חייב כשהוא מהלך ועל ההוצאה אינו חייב עד שינוח ומקשה הלא רבנן הם ר' יוסי דסבר מהלך כעומד דמי ותירץ דמיירי כגון שהיה שוכב ופיו לחוץ ונמצא חייב על האכילה תיכף ועל ההוצאה אינו חייב עד שינוח בתוך מעיו ובוודאי דר"מ אינו חולק על זה אלא דסבר דמכל מקום כל החיוב בשביל אכילה הוא בא אף על פי שאינו בבת אחת ממש ולא דמי לעושה מלאכה שהקשו ממנה התוספות ביבמות ועל כל פנים לענין קים ליה בדרבה מניה גם לר"מ איסור מעילה קדים דוודאי לא מסתבר לומר לפי שיטת הירושלמי דפליגי ר"מ ורבנן אם בליעתן זו הנחתן אמנם התוספות דמוקי לה בבת אחת ממש הוא ר"י כמ"ש ביבמות והוא מפרש פירוש אחר בסוגיא דהמצניע דף צ"ד שממנה למד ריב"א דין זה כמו שכתבו שם התוספות ואם כן יש לומר דחייב מעילה אף על פי שאין קרן ולשיטת רש"י נמי יש לומר שהוא מפרש כירושלמי. שוב ראיתי בחדושי הרמב"ן ליבמות דרוב הספרים אין גורסין והוציאו בפיו רק מקצת ספרים גורסיס כן. ולפי זה הכל ניחא כפשוטו דמיירי דחיוב שבת קדים ועיין ברי"ף שם ביבמות בארוכה דנראה נמי דלא גריס והוציאה בפיו ושוב ראיתי בתוספו' ערובין דף כ' דרש"י גם כן לא סבירא ליה דבליעתן זו היא הנחתן מדהוצרך רש"י לומר דפיו הוה מקום פטור וזה גם כן דעת הרא"ש בערובין צ"ט ועיין שבת י"א ד"ה לא יעמוד ואם כן אליבא דהרא"ה ורש"י דלא סבירא ליה בליעתן זו הנחתן אם כן פשיטא דאיסור שבת ומעילה לא אתא כחדא ועיין מגילת ספר לאוין י"ד ע"ג. מרכבת המשנה אלפאנדרי ע"ה. לעיל י"א ד"ה ואם יצא:

(לא) [אינו] מן השם הוא זה. עיין ע"ז ס"ו ד"ה תבלין:

רש"י ופרכינן לכתא ומתנא. למנצח לדוד י"ד ע"ג:

רש"י ד"ה אלא אמר רבא [כו'] מילי מילי קתני. יצחק ירנן ל"ט ע"ד:

תוס' ד"ה סיפא. למנצח לדוד י"ד ע"ג:

תוס' ד"ה אלא אמר רבא וכו' ואין ר"י יודע. והקשה מהרש"א דלרב אשי מי ניחא דגם כן קשה למה תני חבורה וכן הקשה התוספות י"ט ולע"ד לא קשה דהא רב אשי אינו מגיה המשנה רק שמפרש המשנה כך נמצא מה שאמר בד"א שחזר ושכח אבל לא חזר ושכח אינו בכח הרישא הזורק ונזכר כו' קלטה אלא הוא מה שאמרה המשנה הזורק לעשות חבורה ונזכר עד שלא נעשית חבורה מעתה רישא תני נזכר ושכח שחייב ובבא דלעשות חבורה תני נזכר ולא שכח לפטור וכהאי גוונא אשכחן טובא במתניתין (ששונו) [ששונה] דבר והיפוכו ובפרט היכא שאינו מפורש כל כך מה שאין כן לרבא שמגיה אם כן הך דינא דחזר ונזכר פטור הוא בפירוש ברישא שפיר הקשו דלמה לי בבא דחבורה כיון דתני בפירוש ברישא דנזכר שהוא פטור אבל לרב אשי כיון דלא הוה בפירוש אלא מדיוקא ניחא ליה למתני בפירוש ושוב בא לידי זרע יצחק וראיתי שכוונתי ת"ל לדעתו הרמה. ועיין קהלת יעקב ב' ע"א:

תוכן העניינים

יד דוד על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה