יד דוד על שבת· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף ק.
בור [כו'] מלאה מים וכו' מלאה פירות. כנסת יחזקאל סימן ב' ולהלן:
מיא לא מבטלי מחיצתא. קהלת יעקב י"ט ע"א:
הזורק מן הים לאיסרטיא. מרכבת המשנה ח"א פי"ד דשבת ה"ו:
תל המתלקט. מהר"ל בן חביב סימן י"ט. עיין זבחים ס"ג ד"ה כל כבשי:
רש"י ד"ה תל המתלקט. יצחק ירנן נ"ו ע"ד:
רש"י ד"ה זרק [כו'] לא שנפל. למנצח לדוד י"ג ע"ב:
תוס' ד"ה והא לא נח כו' ואין נראה דאתוך ד' אמות (פריך) [צ"ל קאי]. עיין במהרש"א ותרוצו לכאורא תמוה שכתב דתוך ד' אמות לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא נראה שהבין טעמא דתוך ג' חייב משום קלוטה ולכאורה הא (ליתה) [ליתא] אלא משום דכארעא סמיכתא דמי וכן כתב מהרש"א עצמו בערובין דף צ"ח דאי אמרינן קלוטה אין לחלק כלל בין תוך ג' למעלה מג' ולא בתוך יו"ד למעלה מיו"ד אלא הטעם משום דכארעא סמיכתא דמי ושפיר יש לחלק ע"ש ונמצא לפי זה שפיר יש לומר כארעא סמיכתא אפילו ברשות אחרת אף על גב דקלוטה לא אמרינן ברשות אחרת כמו שהוכיח מהרש"א וקושיתו במקומה עומדת ומלבד זה אפילו סברתו בקלוטה אינו מוכרח ועיין לרשב"א בשיטת קלוטה ובשיטה מקובצת כתובות ובתוספות לעיל דף ה' שכתבו טעמא דהלכתא גמירא לה מעתה יש לומר דוקא למעלה מיו"ד ומה שכתב מהרש"א דלא אמרינן ברשות אחרת הוא תירוץ אחר שהביא הרשב"א והשיטה מקובצת. אמנם התו' לא סבירא להו תירוץ זה. אמנם אעפ"כ הסבר' מוכרח' דאפילו כארעא סמיכתא לא אמרי' בד' אמות ברה"ר דהא גורר ד' אמות ברה"ר חייב אע"ג דהוא בתוך ג' ועיין במ"מ פ' י"ג הלכה א' ולמ"ד תוך ג' לא בעי הנחה זורק ומעביר שוין הן ואם כן כשם שמעביר תוך ג' חייב כך זורק תוך ג' חייב וכן לרבא גופיה במעביר לא בעי הנחה וגורר חייב וראיתי בתוספות פסחים דף פ"ה ד"ה בנגררין שכתבו דאפילו לרבנן דרבי עקיבא דלית להו קלוטה בזורק אפי' הכי במעביר תוך ג' מודו וכוונתם אע"ג דלא אמרי' בזורק קלוטה תוך ג' כרבא במעביר תוך ג' מודו ומשמע מזה דטעמא דתוך ג' משום קלוטה ולא משום ארעא סמיכתא וכסברת מהרש"א כאן. ועיין קהלת יעקב י"ט ע"א. למנצח לדוד י"ג ע"ג. יצחק ירנן נ"ז ע"ב:
תוס' ד"ה אחזתו הרוח. עיין בספר טל אורות הישן דף נ"ג שהתוספות כאן ולעיל דף פ' סתרי אהדדי ושרבו ר' הירש שור נתקשה בדבר עד שמצא בתוספות עירובין שהתוספות עצמם מקשים ולא הבנתי מה סתירה יש דהא התוספות עצמם כתבו וחזר ר"י לפרש הרי שחזר ממה שכתב לעיל אלא לפי שבספר הנזכר כתב שצריך דברי רבא הסברא גדולה והרב הגדול ר' הירש שור (שהיה גדול הדור תלמיד דרמ"א ונזכר בתשובתו ורבו של הרב הב"ח) נתקשה בו בעיון ראיתי לפרש דברי התו'. והנה עיקר הקושיא שצריכין לתרץ הוא איך חולק רבא על הברייתא דלעיל דאמרה תוך ג' לדברי הכל חייב ותירצו לעיל דהא דאמר רבא תוך ג' לרבנן צריך הנחה על גבי משהו היינו ר' יהודה שהוא רבנן דרבי עקיבא ומוכח שם בעירובין דהוא סבר דתוך ג' בעי הנחה על גבי משהו ומעתה לא יקשה לרבא אם הוא נגד הברייתא והקשה על זה לעיל דאי אפשר לומר כן דהא מוכח בריש פרקין דר' יהודא סבר קלוטה כמי שהונחה ואם כן אי אפשר לומר דכוונת רבא במה שאמר לרבנן על רבי יהודא וגם בלאו הכי קשה דרבי יהודה אדרבי יהודא דלעיל מוכח דסבר קלוטה ובעירובין מוכח דסבר דבעי הנחה על גבי משהו ועל זה תירצו דלעולם כוונת רבא על רבי יהודה ורבי יהודה לא סבר קלוטה ומה שאמר בריש פרקין דרבי יהודה סבר קלוטה היינו על גבי קרקע ממש דשם לכולי עלמא אמרינן קלוטה זה כוונת התו' בפ' המוציא. אמנם תירוץ זה נסתר מסוגיא דהכא דאיך אפשר לומר דמגלגל על גבי הקרקע עדיפא למימר קלוטה וכאן מוכח דאפי' הכי לא אמרינן קלוטה ולעיל רמזו הקושיא וכאן כתבו בפירוש באופן דשתי קושיות הדרא לדוכתיה איך יחלוק רבא על הברייתא וגם דרבי יהודה אדרבי יהודה קשה לפיכך כתבו וחזר ר"י כלומר שחזר מתירוצו דלעיל ואין כוונת רבא על רבי יהודה. והנה לקושיא דרבי יהודא אדרבי יהודה נתרץ דהא דאמר רבי יהודה קלוטה כמי שהונחה היינו באם רוצה שתנוח שם כדאמר כדנפקא לרשות הרבים תנוח אבל גבי ספר אין רוצה שיפול הספר לארץ ולפיכך בעי הנחה ולפי זה יש מקום לומר דלעולם כוונת רבא על רבי יהודא ובמקום דלא איכפת ליה אם ינוח או לא דוודאי אם רוצה שתנוח לכ"ע אמרינן קלוטה ואם רוצה שלא תנוח כגון ספר אפילו נח לא מחייב ואם לא איכפת ליה בין תנוח ללא תנוח בזה לרבי יהודה אמרינן דבעי הנחה על גבי משהו וא"כ רבא כרבי יהודה ס"ל וחולק על הברייתא אלא כיון שלא מצינו כן לרבי יהודה מנ"ל לחדש סברא זו אליבא דרבי יהודא ולפיכך ניחא יותר להתוספות למימר דרבנן דרבי עקיבא פליגי ארבי עקיבא אפילו ברוצה שתנוח ורבנן לאו היינו דרבי יהודה ודקשה איך יחלוק רבא על הברייתא דתוך ג' לזה כתבו שסמוך על הך ברייתא דעכבתו הרוח וכן משמע ממתניתן ואין להקשות דילמא ברייתא דוקא באומר כל מקום שתרצה תנוח אבל ברצונו שתנוח לא בעי הנחה הא ליתא כמו שכתב מהרש"א בעירובין דאי ברצונו שתנוח לא אמרינן קלוטה אין חילוק בין למטה מג' ובין למעלה מג' נמצא לפי דברי התוס' דהכא לרבנן אפי' רצונו שתנוח לא אמרי' קלוטה ואפילו תוך ג' בעי הנחה ולרבי עקיבא ברצונו שתנוח בוודאי אמרינן קלוטה. וכן לרבי יהודה ובלא איכפת לי' אפשר אפילו לרבי עקיבא לא אמרינן קלוטה. ועיין מהרש"א בעירובין שהקשה כן וכתב דא"כ רבי עקיבא היינו רבי יהודא ובגמרא שם משמע דרבי יהודה כרבנן:
אמנם לפי התו' דידן נר' דבאמת רבי עקיבא סבר כרבי יהודה אמנם התוספות בערובין תפסו לאמת דרבנן דרבי עקיבא היינו רבי יהודה לרבא ורבא לא מיירי רק באומר כל מקום שתרצה תנוח אבל ברצונו שתנוח לכולי עלמא לא אמרינן קלוטה. והתוס' דהכא לא ניחא להו בהכי כמ"ש ועוד דאם כן המקשן דלעיל דהוה סבר דרבי יהודה מיירי אפילו באומר כל מקום שתרצה תנוח אם כן קשיא דרבא. ודוחק לומר דהמקשן לא הוה סבירא ליה דרבא לכן בארו יותר לומר דרבא סמך על הך ברייתא ומספר טל אורות נראה שהבין דהתוספות כאן ובעירובין בחדא שיטה אזלו ומ"ש כאן דרבא לא סבר כרבי יהודה היינו לפי סברת המקשן לעיל דווקא דמוכח דרבא לא סבר כר"י וכמ"ש גם בעירובין. ולעניות דעתי אי אפשר לומר כן. שהרי כתבו כאן דרבי יהודה סבר כרבי עקיבא היכא דבעי שתנוח שם אלמא דנקטו דבריהם (בהתרצן) [נדצ"ל כהתרצן] דהא אליבא דהמקשן לא מיירי רבי יהודה היכא שרצונו שתנוח שם. עוד כתבו בעירובין תירוץ אחר היכא דתחילת זריקה היתה תוך ג' הוי כמונח ולא בעי הנחה על גבי משהו דהוי כמעביר ובזה מיירי הברייתא אבל אם בתתלה היתה למעלה מג' ואחר כך תוך ג' בזה בעי הנחה. ובזה מיירי רבא ואפשר לומר לפי זה דרבי יהודה אדרבי יהודה נמי לא קשה דלעיל בריש פרקין מיירי רבי יהודה כשתחילת הזריקה היתה למטה מג' ואז אמרינן קלוטה היינו דלהוי הנחה תוך ג' אבל למעלה מג' לא אמרינן קלוטה וזהו לפי סברת התוספות בפסחים שכתבתי לעיל ומהרש"א כאן דלמטה מג' נמי טעמא משום קלוטה. ובעירובין מיירי כשתחילת הזריקה היתה למעלה מג'. ולזה נראה שנתכוונו התו' בעירובין בתרוצ' השני. אמנם מהרש"א שם לפי שיטתו שם דכל דאמרינן לשון קלוטה אין לחלק בין תוך ג' לתוך עשרה אם כן אי אפשר לומר כן לעיל דמיירי דתחילת הזריקה היתה תוך ג' כיון דאמר הגמרא לרבי יהודה קלוטה כמי שהונחה בע"כ צריך לומר דרבי יהודה סבר אפילו למעלה מג' כל שהוא תוך עשרה חייב ולתוך עשרה מה יושיענו אם תחילת הזריקה היתה תוך ג' ומהיכא תיתי יחייב. לכן נדחק מהרש"א שם בכוונת התוספות ומה שכתבתי נראה לפי התוספות בפסחים דיצדק קלוטה תוך ג' דוקא. אלא לפי זה קשה מאי מקשה כאן והא לא נח דילמא מיירי תוך ג' ותחילת הזריקה היתה תוך ג' דאפילו רבא מודה ולא שייך תירוץ התו' כאן וצ"ל דדחיקא לי' להגמ' לומר כן:
נמצא ד' דעות בדבר סברא אחרונה שכתבתי בשם התוספות בעירובין רבא אינו חולק על הברייתא ודעת שני תוספות בפרק המוציא דרבא סבר כרבי יהודה אלא דרבי יהודה דוקא במתגלגל על גבי קרקע סבר קלוטה והדעת שלישית תוספות בערובין בתירוץ ראשון דרבא סמך ארבי יהודה אבל ר' יהודה לא מיירי אלא באומר כל מקום שתרצה תנוח אבל ברצונו שתנוח אמרינן קלוטה וכן רבא סבירא ליה הכי ולפ"ז יש גם כן להקשות מאי מקשה והא לא נח דלמא מיירי ברצונו שתנוח דלא בעי הנחה אפילו לרבא. וצריך לומר נמי דדוחק ליה (דלמקשה) [נדצ"ל למקשה] דמיירי דוקא ברצונו שתנוח דאם כן לא הוה דומיא דרישא דרישא מיירי באומר כל מקום שתרצה כמו שכתב הרשב"א ומיהו לדעת הרב (אלברצלונו) [אלברצלוני] שכתב ה"ה רישא נמי ברצונו שתנוח בתוך ד' קשה וצריך לומר באמת דהרב אלברצלוני לא סבירא ליה כתירוץ זה והשיטה הרביעית תירוץ תוספות כאן דוודאי ר' יהודה מחלק בין רצונו שתנוח או לא כסברת התוספות בערובין אמנם רבא לא מחלק בהכי ואפילו ברצונו שתנוח בעי הנחה ורבא סמך על הברייתא כאן ולא ארבי יהודה:
כתב בספר טל אורות וצריך להבין דברי הרמב"ם שהביא המשנה ודברי רבי יוחנן שאמר בנתגלגל צריך הנחה משהו ולא הביא דברי רבא שאומר שצריך הנחה משהו אפילו באחזתו הרוח דהוה רבותא טפי עד כאן לשונו. ולא הבנתי כוונתו דהא מתגלגל היינו שאחזתו הרוח וכ"כ רש"י בהדיא מתגלגל קאמרת דבר שהרוח מגלגלו באויר עכ"ל. ואם כוונתו להקשות למה נקט הרמב"ם נח על גבי משהו ה"ה עכבתו הרוח נמי סגי דאין זה ענין כלל לדברי רבא ואם כוונתו להקשות דמשמע מהרמב"ם דוקא נתגלגל צריך הנחה על גבי משהו אבל סופו לנוח לא ולמה לא נקט סופו לנוח כדברי רבא דזה אין קושיא דהרמב"ם סבר דרבא דווקא אפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן קאי וזה מקרי גם כן סופו לנוח וכבר הביא הרמב"ם דין זה לעיל בפרק ההוא הלכה י"ו ודוקא מתגלגל מיקרי אין סופו לנוח כיון שהאויר מעכבו אבל מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים מקרי סופו לנוח שאין דבר מעכבו. ובוודאי דהכי הוא פשטא דמילתא אלא שרש"י לא ניחא ליה בהכי ומוקי לה בזורק ונזכר לאחר שבא תוך ג' וכמו שכתב מהרש"א והרמב"ם פשטא דמילתא נקט דמשמע מרבא דקאי אפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן כמ"ש. עיין בלחם משנה שם הלכה י"ו שלא הבנתי כוונתו אם אין ט"ס בדבריו: