אור ברסלב

יד דוד על שבת· רבי יוסף דוד זינצהיים

דף פב:

דף פב.

אמר רבה במשא דכולי עלמא לא פליגי פני משה ח"ב רנ"ב ע"א:

כי פליגי באבן מסמא. עיין נידה ד"ה באבן מסמא:

ולקשי' לנבילה ראיתי בספר קטן פלפולא חריפתא שהקשה אי הוי מקשינן לנבילה הוה מקשינן נבילה לע"ז הוה אמינא דאסורה בהנאה ולהכי איצטריך לגר אשר בשעריך ולא הוה שמעינן דלא תאכל איסור הנאה במשמע וגם באור חדש לפסחים הביא קושיא זו ותמהני שלא הרגיש כי ריח קושיא אין כאן כי טומאת ע"ז דרבנן והאי היקישא בכל הסוגיא הוא רק מדרבנן וזה פשוט. איברא יש לדקדק מאי מקשה ולקשיא לנבילה הא לא מצינו פסוק דאיתקש ע"ז לנבילה כמו דמצינו דאיתקש לנידה ושרץ ואין לומר דהקושיא על התורה דלכתוב הקישא לנבילה זה וודאי אינה כלום דהא הכל הוא מדרבנן. ונראה לי משום דמצינו בירמיה י"ו בנבילות שקיציהם ותועבותיהם הרי דע"ז קרוי נבלה:

רש"י נדה מטמא במשא דאיתקיש לזב. בע"ז דף מ"ז כתב רש"י טעמא דנדה מטמא במשא מדכתיב וכל אשר תשב עליו. והוא תמוה דקרא דהתם מטעם מושב אתא עלה. והרי יש חילוק בין מושב למשא. כמבואר ברמב"ם בהלכות מטמא משכב ומושב ותו דבנדה דף נ"ד אמר הגמרא מה נדה עושה משכב ומושב אף דמה עושה משכב ומושב ואי סלקא דעתך דמושב ומשא אחד והרי דם נדה מטמא במשא כמ"ש רש"י שם ואפ"ה עושה מושב. ודברי רש"י בע"ז צל"ע:

רש"י אליבא דר"ע בעי לה. גט מקושר ק"ל ע"ד:

רשי' למשמשיה תירוצא הוא ויש לדקדק מי לא ידע בזה דתירוצא הוא. ותו למה לא פירש כן רשי' לעיל בלישנא דרבה. ואפשר לומר משום דלפי מה שכתבו התוס' דמקשינן לחומרא משום דכתיב תזרם. אך כיון דאין לנו היקש אחר לשרץ בע"כ אנו מוכרחים לומר דלהכי איתקש לשרץ דלא מטמא באבן מסמא. אמנם ר"ע ימאן בזה כיון דיש לומר דהיקישא לשרץ לענין משמשין מעתה ראוי' להקיש לנידה לחומרא וכזה כתב רשי' לעיל בד"ה במשא דלהכי אהני היקש' לשרץ אלמא מכח היקשא דשרץ הוצכרו רבנן לומר כן. ולפ"ז יש לומר הא דקאמר הגמרא לעיל ור"ע למאי הילכתא איתקש לשרץ כו' לאו קושיא ותירוצא הוא לר"ע אלא אדרבה ר"ע מקשה לרבנן כיון דכל הכרח של חכמים הוא דלא מטמא באבן מסמא משום דאם לא כן למאי איתקש לשרץ קאמר ר"ע אדרבא כיון דיש לומר דאיתקש למשמשין מעתה ראו להקיש נדה לחומרא לטמא באבן מסמא אבל בלישנא דר"א דבע"כ צריך לומר דלא סבירא ליה הך סברא דלחומרא מקשינן כדמוכ' בסוף הסוגיא אף אם נימא דר"ע סבירא ליה כן מ"מ לא יכול להקשות מזה לחכמים ולפיכך בע"כ צריך לומר דהך ולר"ע קושיא הוא ולמשמשיה תירוצא הוא:

ומדברי רשי' אלו מוכח דרשי' הוי גריס ולר"ע למאי הלכתא ומה שכתב מהרש"ל לפירוש הקונטרס לא גרסינן לא ידעתי למה. ומה שכתב רשי' לעיל בד"ה דלא מטמא דהא אתקש לשרץ הך שלשה תיבות דהא אתקש לשרץ אינו מלשון הגמרא שרשי' מציין על זה אלא מה שמפרש רשי' מנפשי' אליבא דחכמים ובע"כ צריך לומר כן. דהא' הגמרא קאמר לא מטמא על אבן מסמא ואיך כתב רשי הטעם דשרץ מגע ולא משא הא ר"ע סבר אפילו משא אלא וודאי רשי' אליבא דחכמים קאמר:

תוס' ד"ה אמר רבה. תבואת שור קי"א. שו"ת פני משה רנ"ב:

תוס' ד"ה באבן מסמא וכו' מוקמינן לעליונו של זב באמת נוכל לומר כי רשי' ס"ל כהרמב"ם דעליונו של זב מדרבנן. וכתב הכסף משנה בפ"ו מהלכות מטמא משכב ומושב דקרא אסמכתא בעלמא הוא אלא שרשי' בנידה דף ד' הביא סברא זו וכתב שהוא שיבוש. ורשי' בסמוך דף פ"ג ד"ה בין אחרים הביא הך סוגיא דבנות כותים ומיקי לה בהיסט והרי רשי' סבר דהיסט ואבן מסמא חדא מילתא הוא ושפיר יש ללמוד תרווייהו מחד קרא ובע"כ מוכרח לומר כן בדעת רשי' שהרי כתב לקמן דאבן מסמא דומיא דהיסט ואי לאו מחד קרא נפקא מנא ליה לרשי' לומר דומיא גם מה שכתבו התוס' דבת"כ מוקי קרא למרכב לא מצאתי כן רק שמצאתי בת"כ תחתיו של זב ולא תחתיו של מרכב ועיין בקרבן אהרן שמפרש תחתיו של זב שהי' מרכב תחתיו. וזה נראה שיטת התוס'. אמנם רשי' יפרש שהי' תחתיו אפילו שאר כלים שאין ראוין למרכב:

באותו הדיבור ואמר ר"י דאבן מסמא נפקא לן משום דרשא כו'. עיין מהר"ם בנידה שנדחק מאוד. ומהר"ם בנבנשתי הגיה בתוספות ולענ"ד כוונת אשר גם לזה נתכווין מהרש"ל על פי מה שכתב הרמב"ם בפ"ו מהל' מטמא משכב ומושב דאם היה כלים תחת אב הטומאה. שראוי' למשכב ומושב הרי היא אב הטומאה ואם היה אדם תחת אבן מסמא נעשה ראשון בלבד וידוע שאין ראשון מטמא מן התורה אלא אוכלין ומשקין בלבד. ולפי זה כוונתם מבוארת דאף על גב דהוה ממעטינן מדוה מדין משכב ומושב היינו משום שהוא טומאה חמורה לפי שאם הוא תחת אבן מסמא נעשה אב הטומאה אבל לעולם הוי אמינא אם יד של טהור הוא תחת אבן מסמא שיש עליו מדוה שאותו אדם הוא רק ראשון ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין שפיר ה"א דליטמא ע"י מדוה נמי להכי צריכין מיעוט ועיין עירובין כ"ז ד"ה כל שהזב נשא עליו:

תוס' ד"ה ורבנן כו' דאיצטריך היקשא דמת לכזית ויש לדקדק דהא השתא אילו לא נאמר היקש של שרץ אמרינן. ואם כן מהיכא תיתא נאמר בכעדשה עד דנצרך היקשא דמת לכזית ואין לומר משום דדם הנידה בכל שהוא דאם כן תיקשה לר"ע דסבר לחומרא מקשינן לנידה נימא במשהו אלא שבזה יש לומר בהכרח היקש דמת נאמר בע"כ כזית דאם לא כן היקש דמת למאי אתא דהא אי לא הוה יכולין לומר היקש דשרץ למשמשין אף ר"ע הוה מודה לחכמים אלא שבלאו הכי אין סברא לומר כן דהא לנידה מקשינין ולא לדמה והנכון כמו שכתב הרב פני משה דמסברא הוה ידעינן בכל שהוא כיון שהוא אסור בהנאה ואין להקשות לפי זה למה קאמר הגמרא לקמן מה שרץ בכעדשה ולא מסופק נמי על כל שהוא משום דהאיבעי' אליבא דרבנן הוא לר' אליעזר דמקשינין הכל לקולא וליכא לספוקי בכל שהוא דהא לענין זה וודאי מקשינן לשרץ לקולא דצריך כעדשה אבל כל שהוא לא:

תוס' ד"ה ולר"ע למאי הלכתא כו' פני משה ח"ב רנ"ב ע"ד:

תוס' ד"ה למשמשיה כו' משמע דאי לא דאיתקש לשרץ הוה מטמאין במשא ובאבן מסמא וכו' ולע"ד אין הכרח לפרש כן כוונת רשי' אלא שכוונתו לומר משום דר"ע סבר שאי אפשר להקיש ע"ז לשרץ משום דסבירא ליה דע"ז מטמא במשא ובאבן מסמא מה שאינו כן בשרץ אבל משמשים שפיר יקשה לשרץ שהרי אין מטמאין במשא אלא באבן מסמא וזה שכתב רש"י משמשין אין מטמאין אין כוונתו שזה נצרך ללמוד משרץ אלא כוונתו כיון דבלאו הכי אין דעת ר"ע שמשמשין טמאין במשא ובאבן מסמא ומשום הכי נוכל לתרצי שפיר אליבא דר"ע דהקש הוא למשמשין מה שאין כן אם ר"ע הי' סובר שמשמשים דינים כע"ז עצמה לא היינו יכולין לתרץ כן ועיין עוד מה שאכתוב בסמוך בלשון רש"י:

והרמב"ם בפ"ו מהלכות אבות הטומאות כתב משמשי ע"ז מטמאין לאברי' ויש לתמוה מנא ליה להרמב"ם ועוד נראה מדבריו שם דבית ועציו ואבניו משמשי ע"ז הן ולפי זה נראה דגם במשמשים פליגי ר"ע ורבנן. ושוב ראיתי בפירוש המשנה שלו בע"ז שכתב ואין הלכה כר"ע בע"ז עצמה וכ"ש במשמשיה ולכאורה הדברים תמוהים שהרי נראה מסוגיא זו דבמשמשים ר"ע מודה דאיתקש לשרץ וכמו שכתב רש"י והתוספות ואפשר דלפי מה שכתב מהרש"ל הרמב"ם לא היה גריס ולר"ע למאי הלכתא איתקש לשרץ למשמשיה ואפשר נמי דרמב"ם מפרש דעל משמשי ע"ז קאי סוגין וקאמר רבה דבמשא כ"ע לא פליגי בין ע"ז בין משמשיה רק באבן מסמא פליגי בע"ז עצמה וקאמר ולר"ע למאי הלכתא לשרץ למשמשיה כלומר ע"ז גופה לנידה לבד איתקש אבל משמשיה לשרץ נמי איתקש דלא יטמא באבן מסמא אבל לנדה נמי איתקש לטמא במשא ונראה דרש"י בא לשלול זה הפירוש שכתב למשמשין שאין מטמאין לא במשא ולא באבן מסמא משום דלא נפרש כמו שכתבתי דמשמשים איתקש על כל פנים לנידה למשא ורק לענין אבן מסמא איתקש לשרץ לכן כתב דלא מטמאין כלל ורבנן סברו דבין ע"ז בין משמשיה אין מטמאין רק במשא ולהכי מקשה ולוקשי' לנבילה ומשני דאינה לאברי' ור"א סבר דבאבן מסמא כ"ע לא פליגי דלא מטמא כי פליגי במשא בין לע"ז בין למשמשיה ופריך ולר"ע למאי הלכתא איתקש לשרץ לר"ע למשמשין וכוונתו דמטמא לאברים המשמשין אבל במשא וודאי מטמא דהא קאמר במתניתן מטמאין כנידה ובית ועציו משמשין הן וקאמר ולוקשי' לנבילה וקאמר דלהכי לנידה ע"ז עצמה דאינה לאברי' וסבר הרמב"ם כיון דר"ע סבר כן דע"ז אינה לאברי' ומשמשי' ישנו לאברי' גם רבנן לא פליגי בזה וסברו ע"ז ומשמשיה איתקש לשרץ לענין טומאה וגם משמשים דמטמא לאברי' אבל ע"ז עצמה בע"כ אינה לאיברי' דלזה איתקש לנדה ע"ז עצמה דאל"כ אמאי איתקש לנדה. ויש עוד להרחיב בזה בברייתא דלקמן ע"ז כשרץ ומשמשיה כשרץ דיש גם לפרש על זה הדרך ואני אקצר:

תוכן העניינים

יד דוד על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה