אור ברסלב

יד דוד על שבת· רבי יוסף דוד זינצהיים

דף פ.

דף עט:

הוציא שתי אותיות וכתב כשהוא מהלך. ראב"ן ק"נ ע"א:

כתיבתן זהו הנחתן. עיין לעיל ה' ד"ה אגוז. ודף י"א ד"ה לא יעמוד:

הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא. עיין מנחות נ"ז ד"ה ואם נצלה:

והעבירה דרך עליה. עיין פסחים פ"ה ד"ה בנגררין:

ת"ר וכו' אבל כרמלית לא. חוות יאיר סימן קמ"ט:

רש"י ד"ה שתי אותיות בקולמס כל היכא דאיכא שתי אותיות. בא לשלול בזה דעת הרמב"ם שסובר דוקא בקולמס סגי בשתי אותיות משא"כ בדיו ובקולמסין בעי יותר משני אותיות כדי שיגיעו שתי אותיות על הקולמוס לזה כתב כל היכא דאיכא שתי אותיות סגי:

תוס' ד"ה אבל פיסלא כו' ד' אמות על ד' אמות. אמנם בגיטין ובחזקת הבתים נראה מדבריהם דלא בעי רחב ד' אמות רק ד' טפחים. ועיין במהרש"א שם ישוב לדבריהם וקרוב למה שכתב מהרש"א מצאתי כעת בחדושי רבי מאיר הלוי הנקראים יד רמה שם בחזקת הבתים אמנם מה שהשיג מהרש"א שם על מהרש"ל שכתב דאינו גבוה עשרה ורחב ארבע הוה מקום פטור וכתב דלא הוי מקום פטור בפחות מעשרה דבריו תמוהים וכבר הושג מהרב פני יהושע שם. ועיין מה שכתבתי להליץ בעדו במסכת גיטין:

באותו הדיבור אי נמי בגבוה יו"ד ואינו רחב ד' היינו מדאמר בגמרא שם אבל אי גבוה יוד אע"ג דלית בהו ארבע אמות ומשמע להו להתוספות מדקאמר סתמא אף על גב דלית ביה ד' אמות משמע דד' טפחים נמי לא בעי ומהר"ם לובלין נדחק בזה ועיין במהר"ם שיף בגיטין אמנם רבינו מאיר הלוי כתב דאלו הוה גבוה יוד ליכא מאן דפליג דהוי כמחיצה גמורה. ועיין דבר שמואל סי' קצ"ח אמרות טהורת דף מ"ד ע"ד:

עיין ברמב"ם פי"ח מהלכות שבת שפסק כרבה דכרמלית לא מפסקה ובהלכות זכייה ומתנה פ"א כתב כל המפסיק לשבת כגון כרמלית יע"ש ודבריו סתרי אהדדי ועיין בלחם משנה שם בהלכות זכיה ומתנה ובשו"ת רבי יעקב הלוי סימן קי"ח ובחוות יאיר סימן קמ"ט ומה שכתב שם הרב חוות יאיר דאיך יתכן הפסק כרמלית בין שתי שדות והלא שדה עצמה כרמלית היא דברים אלו לא הבנתי אם כונתו להקשות למה יפסיק כיון שהוא כרמלית זה אינו קושיא כלל והלא אפילו מצר וחצב מפסיק ואם כונתו להקשות איך אפשר לאשכוחי כרמלית בין שתי שדות הא נמי לא קשיא אפשר דמיירי ברקק מיס עמוק יו"ד כמו שכתב הרמ"ה או בית שאינו גבוה יו"ד דהוה כרמלית כדאמרינן בריש פרק קמא ובדעת הרמב"ם אפשר לומר דסבר דע"כ לא פליגי הכא בהפסק כרמלית אלא במוציא מרה"י לרה"ר ואם הוציא לשני רה"ר לא הוי הפסק אם אין חיוב חטאת בניהן דרה"ר אלים טובא ובטל לגבי ר"ה הכרמלית אבל במכניס מרה"ר לשני רה"י כ"ע מודה דכרמלית מפסיק שהרי רב יוסף אמר התם סתמא דפילסא לענין גיטין מקום אחר מקרי ולא מצינו חולק על רב יוסף שמע מיניה דברה"י סברא הוא דכל דבר מפסיק ולא הוצרך רבא לומר רשות שבת כרשות גיטין אלא להפסיק ברה"ר אבל ברה"י אין חולק ולענין פיסלא סבר הרמב"ם דהוה עמוד כמ"ש הרמ"ה ולא דבר תלוש דלכן השיג הרמב"ן שם בב"ב וכתב דלא מצינו דבר תלוש דהוה הפסק אמנם לפי מה שכתב הרמ"ה דהוה עמוד. ובלאו הכי צריך לומר כן ניחא יע"ש בהרמ"ה:

תוס' ד"ה אם לרפואה פירוש רבינו שמואל הוקשה להם דהא קיימא לן שכיח ולא שכיח אזיל לרבנן בתר דשכיח לחוחרא ואם כן כיון דרפואתו שכיח הוה לן למיזל בתר רפואה לחומרא ועוד דמ"ש כחול הא כל דבר שמוציא לרפואה חייב כדאיתא לקמן ריש פרק המצניע ולכן פירש רשב"ם דהכי קאמר דוודאי סתמא לא לרפואה אלא לקישוט ולכן בעי כשיעור ב' עינים רק קא משמע לן אם הצניעו לרפואה ובא אחר והוציא סתמא נתחייב אפילו כשיעור עין אחת על מחשבתו של ראשון אלא דלפי זה קשה איך קאמר דלקש' בב' ענים דמשמע דקאי ארישא אם זה הכחול שהצניע אדם אחד לרפואה ובא אחר והוציא לקשט שיעורו בב' ענים ואיך אפשר להוציא שיעור שתי ענים הלא לא הצניע רק שיעור עין אחד לרפואה (דאם הצניע כדי שתי ענים לרפואה והוציא אחר כדי עין אחד בוודאי לא מחייב אפילו לר"ש בן אליעזר וכן לרבנן אם הצניעו שיעור גדול יותר מכדי הצריך לרפואה והוציא אחר כך רק שיעור שצריך לרפואה לא מחייב דהא לא אחשביה) לכך קאמרו התוספות דהך ואם לקשט לא קאי ארישא בהצניעו לרפואה אלא בלא הצניעו כלל מיירי וע"כ צריך לומר כן דמיירי אפילו בלא הצנעה דהא כתבו התוס' דסתמא לקישוט עומד ואם כן פשיטא דחייב אפילו בלא הצנעה כמו כל השיעורים בלא הצנעה המוזכרים בכל הפרק ומהרש"א נדחק גם נראה מדבריו דמיירי בהצנעה לקישוט ולא ידעתי למה:

תוכן העניינים

יד דוד על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה