אור ברסלב

יד דוד על שבת· רבי יוסף דוד זינצהיים

דף עה.

דף עד:

מתעסק הוא אצל נטילת נשמה. עיין כתובות ה' ד"ה דם מפקד פקיד.

שוחט משום מאי מחייב. יצחק ירנן נ"ד ע"ב. כתובות ה' ד"ה דם מפקד פקיד:

תוס' ד"ה הצד חלזון כו' ושמא חלזון דרכו לפרכס והקשה מהרש"א למה צריכי לטעם זה דהא מסיק דנטילת נשמה דחלזון לא ניחא ליה ואפשר דהיינו דוקא אם צד חלזון לפצוע חי משא"כ הכא שפצעו מת לא שייך טעם הגמרא דהא חזינן דלא איכפת ליה בחיוחא דחלזון ולכן הוצרכו לטעם שמפרכס:

תוס' ד"ה ולחייב נמי כו' יש תיקון קצת שאינו מפרכס לפי מה שכתבו שם בפסחים ולקמן בפרק האורג לר' יוחנן אליבא דר' יהודה בתיקון קצת לא מחייב עד שיהי' שם תיקון גמור והכא נמי ר' יוחנן הוא צ"ל דהכא נמי תיקון גמור הוא שהרי כתבו שם דלהוציא מידי אבר מן החי תיקון גמור והתוספות כאן מדמה הך דחלזון לאבר מן החי. ומ"ש התוספות דלמאי דמסיק גם לר' יהודה ניחא אע"פ שכתבו לקמן ובחולין דף ח' אע"פ שהקלקול יותר מן התיקון חייב צ"ל דשאני הכא שהם שני הפכים בנושא אחד דהתם עיקר כוונתו לקלקול זה ומש"ה חייב אבל כאן שאין כוונתו כלל ליטול נשמתו בשביל הפרכס ומש"ה לא מחייב משום מלאכה מחשבת משום דהוה היפוך כוונתו ולפ"ז מתורץ מה שהקשה מהרש"א דלפירש התוספות למה צריך לומר טפי ניחא ליה אלא אפילו לא ניחא ליה טפי אלא דלא איפכת ליה בנטילת נשמה פטור ולפמ"ש לר"י הוצרך לומר כן דאי לא איכפת ליה וודאי חייב כיון שאין הקלקול היפוך כוונתו אבל השתא דטפי ניחא ליה הוה הקילקול הפך כוונתו ועיין בספר כפות תמרים לסוגיא דסוכה דף ל"ג:

בא"ד ומיהו שמעת' אתי' אפילו לר"ש כתבו כן משום דלר"ש צריך לדחוק בלשון מתעסק כמ"ש בדיבור הסמוך והוה אמינא דלא אתי' שמעתת' כר"ש ועוד דאפשר לומר משום שאם נאמר כסברת התוספות בפ' האורג ובב"ק אף לר"ש צריך תיקון קצת וא"כ הך סוגיא דוקא לר"ש אליבא דר' יוחנן כמ"ש בב"ק אבל לר' יהודה לא מחייב עד דאיכא תיקון גמור לכן כתבו אפילו להך פרושא שכתבו כאן הסוגיא אליבא לר"ש ואין להקשות אם הסוגיא כר' יהודה מאי מקשה גמרא מדמודה ר"ש בפסיק רישא וכמ"ש מהר"ם לובלין דהא כתבו התוספות בפ' כירה דלר"י מלאכה שא"צ לגופה רק מדרבנן אסור אבל בפסיק רישי' בין לר"י בין לר"ש חייב חטאת ולהכי הקשה הגמרא מדמודה ר"ש ש"מ דחייב חטאת:

תוס' ד"ה טפי ניחא לי' כו' ורש"י פירש כו' וליתא דהא מזרד זרדין אפשר דכוונת רש"י העושה דבר שיש בו שתי מלאכות ואפשר לחייביה או משום זה או משום זה או משום שתיהן אמרינן דכל כמה דלא איכפת ליה במלאכה האחת לאו עושה מלאכה הוא כגון בזורד זרדין דאם מכוון ליפות חייב משום בונה בכל שהוא ואם כוונתו לאכילה אינו חייב משום בונה רק משום קוצר ואמרינן כיון דלא איכפת ליה ליפות אינה חייב משום בונה ולהכי צריך שיעור וכן בזומר וא"צ לעצים דלא איכפת ליה בעצים שא"צ לעצים אבל כשאינו עושה מלאכה אחרת כגון לרבנן כאן דאין חייב משום דש אי לא הוה טפי ניחא ליה הוה מחייב אע"ג דלא איכפת ליה כיון שאין אנו יכולין לחייבו משום מלאכה אחרת ועכ"פ הוא עושה מלאכה לא הוה מתעסק וחייב כיון דהוי פסיק רישיה שהרי עכ"פ עסוק הוא במלאכה ומ"ש רשי' וכו' מודה ר"ש וכו' היינו דמודה בגוונא דהכא דלא עשה שום מלאכה אחרת לרבנן דרבי יהודה ואע"ג דגבי מזרד בארעא דחברי' פחות מאכילת בהמה נמי פטור ולא עשה מלאכה הא עכ"פ עשה פחות מכשיעור שאסור מן התורה ומלאכה היא אלא שחסר השיעור. משא"כ כאן ועיין מרכבה המשנה ח"א ריש פ"א דשבת:

תוס' ד"ה כי היכא. זרע יצחק. מרכבת המשנה פ"ח דשבת ה"ז:

תוספות ד"ה שוחט משום מאי מחייב. עיין בשושנים לדוד שהקשה דלמה אי אפשר לומר במתניתן נמי דשוחט חייב משום צובע ומשום נטילת נשמה עיין שם מה שתירץ. ונ"ל דכוונת התוספות פשוטה דכוונתם דעיקר חדושא דמתניתין ותכלית מלאכות השחוטה השנוי' במשנתינו הוא משום נטילת נשמה אבל אין כוונת התנא לאשמעינן משום צובע (אף שבאמת חייב משום צובע ג"כ בשוחט בלא צובע) דהא כבר תני לה:

תוכן העניינים

יד דוד על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה