יד דוד על ראש השנה· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף כח.
בשופר של עולה. ופירש"י שתלשו מחיים וכבר נתלבטו קמאי בדברי רש"י דמאי צורך לומר שתלשו מחיים נימא דתלש קודם זריקה ותקע בו קודם שנזרק וכן כתבו התוספות בזבחים דף פ"ו שתלשו מחיים או קודם שנזרק. ועיין בארוכה ביום תרועה. וראיתי בשו"ת שבות יעקב ח"ג הנדפס מחדש סימן ל"ח שכתב לתרץ דרש"י הוצרך לומר כן דאי נתלש מעי"ט הרי נזרק הדם בעי"ט והוי לאחר זריקה ואי נשחט ביו"ט הרי אי אפשר לתקן השופר שאסור לעשות שופר ביו"ט ובאמת נכון הדבר אלא שלפ"ז צריך ליישב לדברי התוס' שכתבו קודם זריקה ואיך אפשר דא"כ בי"ט הוא וצ"ל שמתקן ע"י גוי או שעבר ותקנו דמשום כך אפילו אם נאמר דאסור לתקוע בו אפ"ה בדיעבד יצא אלא לפי שהוא אפשרות רחוק לא בחר רש"י בזה. ושוב מצאתי כן להרב לשון לימודים דף ק"ז וע"ש שהאריך בזה. ומה שהקשה בשבות יעקב על הכסף משנה עיין ביצחק ירנן דף ע"א. עוד הקשה בשבות יעקב על הרמב"ם מה שכתב דקול אין בו משום מעילה. וכבר דברו האחרונים מזה ומה שתירץ הרב שבות יעקב הוא דוחק גדול. ונ"ל כי בשופר יש שני עניינים אחד במה שנוטל השופר ותוקע בו אע"פ שלא ישמע הקול כגון תוקע לתוך הבור והשני בשמיעת הקול וסבר הרמב"ם דמצות לאו ליהנות ניתנו לא שייך אלא בשמיעת הקול כי עיקר המצוה בר"ה הוא השמיעה אבל מעשה התקיעה בעצמה לאו בכלל מצות לאו ליהנות ניתנו ואלמלא היה מעילה בתוקע בדבר של הקדש לא הוה יצא. אמנם מפרש הרמב"ם קול אין בו משום מעילה היינו מי שנוטל שופר של הקדש או חצוצרת של הקדש התוקע לא מעל בלי שמיעה רק מחמת שמיעה יש מעילה כי התקיעה בעצמה לאו מעשה ועיין מקראי קדש. שער המלך ח"א פ"ה ע"ד ודף צ"ג. שאגת אריה סימן צ"ח. בכורות כ"ה ד"ה התולש. מעילה י"ב ד"ה בשלמא:
שופר של שלמים מצות לאו ליהנות ניתנו. עיין בספר שמחת י"ט דף קס"ה ע"ג רצה לומר הטעם דלא יצא משום דהוה מצוה הבאה בעבירה ואע"ג דהוה בשוגג לא יצא ולבסוף צידד לומר כיון שאנו יכולין לתקן העבירה במה שאומרים דלא יצא לפיכך אמרינן דלא יצא וכן כתב הרב שער המלך בח"א דף צ"ג. והוסיף לומר דאע"ג דנהנה בשמיעת קול זה אי אפשר לתקן אבל הא שיוצא אפשר לתקן ע"ש. ואני תמה מהרב המופלא מהרי"ט איך הוה סבר משום מצוה הבאה בעבירה הא מסקנת הגמרא דיצא משום דמצות לא ליהנות נתנו וא"כ קשה הא עכ"פ הוה משום מצוה הבאה בעבירה. וראיתי להרב שער המלך שכתב ואי משום מצוה הבאה בעבירה איכא למימר כיון דהוה מדרבנן לא חיישינן כוונתו ז"ל לומר דהוה כאן איסורי דרבנן. אחר המחילה אישתמיטתיה ליה דברי התוספ' בנדרים השייכים לדף ט' ד"ה אדם מביא שכתבו ניהו דמעילה ליכא איסורא דאורייתא מיהא איכא ובע"כ צ"ל כמ"ש מהריט"א כיון דהוה בשוגג ובמקום אחר הארכתי. ועיין בחידושי הרשב"א ביבמות דף ק"ג:
בשופר של ע"ז. עיין קרבן אליצור נ"ד ודף קס"ג בני יעקב דף קכ"א. מקראי קדש ע"ח ע"א ועיין סוטה כ"ה ד"ה לאו כגבוי:
המודר הנאה משופר. עיין שער אפרים סימן ל"ח קרבן אליצור מ"א. שבועות מ"ד ד"ה ורב יוסף:
המודר הנאה ממעיין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה. והקשה בספר נאות יעקב בקונטרס גט מקושר דף ל' למה אסור בימות החמה הא הוי כלא אפשר ולא מתכווין דשרי כדאיתא בפרק ב' דפסחים ע"ש בארוכה. ולע"ד ל"ק דכבר כתבו התו' והרא"ש שם בפסחים דמיירי בענין דלא הוי פסיק רישי' כגון שיסתום חוטמו שלא יריח וא"כ בההיא דהכי הוה פסיק רישיה אמנם שמעתי מקשים מהך דכתב הר"ן בפרק גיד הנשה גבי בת תיהא דלענין הנאה בלבד אע"ג דהוה פסיק רישיה שרי והביא ראיה מהך דמוכרי כסות וא"כ קשה הכי גבי מעיין כיון שלא מכוון ולא מבקש ליהנות למה אסור אמת שדברי הר"ן צל"ע דהרי זאת היא סברת דהרב הערוך דפסיק רישיה דלא ניחא לי' מותר וזו אחת מראיותיו מההיא דמוכרי כסות כמ"ש הר"ן בפרק שמנה שרצים ושם דחה הר"ן כל הראיות וגם זו דמוכרי כסות א"כ למה חזר ושנאו כאן (מלבד דלדעת הראש בשאר איסורים אף בעל הערוך מודה) לסברת הערוך וכנראה דהכי ס"ל ולעיקר הקושיא מהך דמעיין י"ל כמ"ש הרשב"א בסוכה והרמב"ן והריטב"א בע"ז דף י"ג גבי חנויות מעוטרת דאע"ג דלא אפשר ולא קאמכווין שרי אפ"ה גבי חניות אסור דדוקא דרך העברה שרי אבל גבי חנויות חיישינן שמא ישכח ויכוון וא"כ גבי הך דמעיין נמי י"ל הכי אמנם נראה דהר"ן לס"ל הכי דא"כ גבי מוכרי כסות נמי ניחוש להכי. אמנם נ"ל דע"כ לא כתב הר"ן דלענין הנאה פסיק רישיה מותר וכן הא דקיימל"ן דבר שאין מתכווין מותר לר"ש אלא גבי דברים שאסרה תורה דלא אסרה אלא בעושה לכוונת האיסור אבל לעושה לענין ופנייה אחרת והאיסור ממילא נמשך לא אסרה תורה וכן לענין פסיק רישיה לסברת הערוך אליבא דהר"ן לענין הנאה כל שאינו מכוון להנות אע"ג דהוה פסיק רישי' לא אסרה תורה אבל במודר הנאה כיון שהוא אוסר על עצמו ההנאה ובנדרים אזלינן בתר כוונת הנודר אפילו באין מכוון להנות נמי אסור דהא עכ"פ נהנה והוא נדר שלא להנות ומכ"ש היכא דהוה פסיק רישיה. ועיין בתי כהונה ח"ב בית דין סימן י"ב ועוד י"ל לפמש"כ בראש ספר מעשה רוקח הביאו בשער המלך ח"א דף צ"ח לתרץ למה גבי מעיין אסור כיון דמצות לאו להנות נתנו דשאני הכי שנהנה אחר גמר המצוה וא"כ י"ל דעד כאן לא שרי הר"ן גבי הנאה פסיק רישיה אלא היכא דכוונתו מתחלתו ועד סופו לדבר אחר כמו בת תיהא שאין כוונתו בעצם להריח וכגון מוכרי כסות שכוונתו שיראו האנשים המלבושים אבל גבי מעיין לאחר גמר המצוה אין לו שום כוונה מכוונה אחרת ורק נהנה מודה דאסור ואע"פ שסברא זו שנהנה לאחר גמר המצוה לא נצרכה אלא למאן דסבר מצות לאו להנות נתנו אפילו בהנאת הגוף אבל הר"ן סובר היכא דהגוף נהנה אסור וא"כ לא צריכין לסברת המאירי וכמו שכתב בשער המלך מ"מ הא כתבתי דהר"ן בלא"ה סותר דידיה אדידיה ומה שכתוב בחולין היא סברת הערוך א"כ נאמר דהערוך ס"ל כהרשב"א והרמב"ם דאפילו בהנאת הגוף שרי וא"כ צריכין לסברת המאירי ומה שכתב הר"ן בנדרים הוא סברת עצמו כמ"ש בפרק ח' שרצים דלא כבעל הערוך. ועיין שער המלך ח"א דף פ"ו. ב"ד דף ל"ו ל"ז:
כפאו ואכל מצה. מצות צריכות כוונה גופי הלכות דף י"ט. לימודי ה' לימוד ק"ח ובדף ק"ה גט מקושר דף קס"א ולשון הר"ן. כנסת הגדולה מהדורא קמא קי"ח ע"ד:
התוקע לשיר כו' יצחק ירנן דף ע' ע"ב וע"ג.
רש"י בשופר של עולה. כבר הארכתי בגמרא ברשי' וברמב"ם וראיתי להרב יד מלאכי בחדושי דינים בסימן תקמ"ד שהקשה להרדב"ז ומשנה למלך בפ"ח דהלכות כלי המקדש שכתבו דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה היינו דוקא כשהי' בלא"ה קול ומראה וריח דהיתר אבל כשנוטלו בשביל הקול ומראה וריח יש בו משום מעילה דהוא היפך דברי הרמב"ם דהרי מוכח דאפילו נוטלו לתקוע בו אין בו משום מעילה ומה שצידד לומר דזה מה שכתב הרמב"ם בסוף באמת לא יכלתי להלום בלשון הרמב"ם ולפי מה שפרשתי בדברי הרמב"ם י"ל ה"מ כשנהנה ג"כ מקול ומראה וריח אבל כשלא נהנה בעצמו מן הריח או מן הקול לא ואפשר לזו היתה כוונת הרב יד מלאכי לפרש בדברי הרמב"ם ושוב נדפס בית יצחק וע"ש בדף ט"ז שהאריך בדברי רשי' וגם הביא דברי הרב יד מלאכי ומ"ש לתרץ אינו עולה לדברי הרדב"ז. וגם בלשון הרב משנה למלך אינו במשמע:
תוס' ד"ה בשופר של עולה. עיין ספרים שציינתי בגמרא:
תוס' ד"ה אמר רב יהודה. מרכבת המשנה ח"ב פ"ה לולב ה"א:
תוס' ד"ה מודר הנאה משופר כו' אס לא נחלק דגבי סוכה בלא מצוה יש הנאה בישיבתה והקשה במחנה אפרים הלכות נדרי' סימן כ"ה דא"כ מאי מקשה התם רבא לאביי דמוקי באומר הנאת סוכה עלי וכי מצות להנות נתנו הא לפי התוספות הוי גבי סוכה הנאת הגוף בהדי מצוה וזה אסור כמ"ש שם הר"ן והרב שער המלך ריש הלכות שופר כתב דהתוספות חולקים על הר"ן וסוברים כהרשב"א דאע"ג דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה מותר ולכאורא דברי הרב שער המלך תמוהים דהרי על זה אנו דנים שחילקו התוספות בין סוכה לשופר דבשופר אפילו אם אמר תקיעת שופר עלי אסור דניהי דמצות לאו להנות נתנו והנאה אחרת לא יש. אמנם גבי סוכה אם אמר ישיבת סוכה עלי אסור דניהי דמצות לאו ליהנות ניתנו אסור משום הנאת הגוף דבהדי מצוה וא"כ הרי בע"כ התוס' סוברים דבהנאת הגוף בהדי מצוה אסור ונראה דכוונתו של הרב שער המלך בדברי התוס' דכשאמר ישיבת סוכה עלי א"כ אינו אוסר המצוה אלא הנאת הגוף שיש בישיבה ולפיכך אסור. משא"כ גבי שופר כיון דליכא הנאת הגוף א"כ בע"כ אינו אוסר רק המצוה ומצות לאו להנות נתנו אמנם גבי הנאת סוכה עלי ס"ל דרק אוסר הנאת המצוה וכיון שעיקר שאוסר הוא הנאת המצוה א"כ אף שיש הנאת הגוף שרי כן נ"ל להליץ בעד הרב שער המלך אע"פ שדוחק הוא כי לפי דרך זה יש לתרץ דברי התוספות כפשוטו כי אם אומר הנאת סוכה עלי משמע שרצה לאסור המצוה ואינוי קרוי הנאה א"כ הנדר לא חייל ואע"ג דאיכא הנאת הגוף מ"מ הרי הוא לא נתכוון אלא על הנאת המצוה וזו לא הוי הנאה אבל כשאמר ישיבת סוכה עלי הרי הנדר קיים מצד הלשון ורק צריכין להתירו מצד מצות לא להנות נתנו וכיון דאיכא הנאת הגוף אסור ועיין מה שתירץ במחנה אפרים. ובלשון לימודים חי"ד דף ע"ז ע"ג. מקראי קדש ע"ז ע"ב. נאות יעקב ל' ע"א. ועיין קרבן אליצור ס"א ע"ג. ושוב נדפס בית ישחק וע"ש דף ט"ו שהאריך הרבה גם עמד על דברי הרב שער המלך:
תוס' ד"ה אמר רבא. באר יעקב ל"ו ע"ג: