יד דוד על פסחים· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף סו.
עקיבא עקרת מה שכתוב בתורה. פנים מאירות סימן ב' בסוף התשובה:
ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת. עיין בארוכה שמחת י"ט סימן נ"ט:
נאמר מועדו בשבת ונאמר מועדו בתמיד. מלכי בקדש קט"ו:
ועוד ק"ו ומה תמיד. עיין יצחק ירנן ק"ה ע"ד:
שכחו ולא הביאו סכין מע"ש ראב"ן ק"נ ע"א:
אמר קרא עולת שבת בשבתו על עולת התמיד. עיין יומא מ"ו ד"ה אבל:
מה לתמיד. עיין זבחים נ' ד"ה זה לא נכתב:
תו' ד"ה מה מועדו כו' בספרי פ' בהעלותך והביאו הרא"ם שם ר' יאשיה הא דנפקא ליה ממשמעות דמועדו דדוחה את השבת ור' יוחנן השיבו ממשמעות הזה עדיין לא שמענו וחזר ולמד מג"ש וא"כ י"ל הך ברייתא דלקמן דנפקא ליה ממשמעות דמועדו כפי הוה אמינא דר' יאשיה הוא ועוד י"ל דתליא בהא אי טומאה דחויה בצבור או הותרה בצבור דהא ביומ' דף מ"ו מוכח דשב' הותר' ולא דחוי' ואין חולק בזה וא"כ אי שבת וטומא' נפקא לן ממשמעות דבמועדו וא"כ כשם דהך משמעותו דשבת היינו הותרה ה"ה הך משמעותו דמועדו דטומאה אבל אי הוה גבי שבת ילפינן מג"ש דמועדו ותמיד גופא נפקא לן ממלבד עולת התמיד שפיר י"ל דמועדו דילפינן בטומאה גבי פסח משמעותי' דחויה והא דשבת הותרה היינו משום דילפינן מתמיד. ובתמיד לאו ממועדו ילפינן אלא ממלבד. ועיין בספר שמחת י"ט סי' נ"ט ומה שכתב דאפשר לעשות בלי חילול שבת ע"י שנים עיין מה שכתבתי לעיל בדף ד' דדוחק הוא לומר כן ועיין במנחות דף נ' בד"ה תיעשה ששם כתבו התוספות דבפסח יש שני לימודי' במועדו לשב' ואיש נדחה לטומאה. ולכאורה ק' דאי במועדו לשבת א"כ אידך במועדו לטומאה כדאית' בספרי ולא צריך למילף מאיש נדח' ואין צבור נדחין ואפשר לומר דאע"ג דנפקא לן במועדו דדחי טומאה אפשר דהוה מקום לטעות דאפילו ביחיד דוחה לכך צריך איש דדוקא צבור דוחין ואי לא מועדו מאיש לבדו לא הוה ילפינן כלל אלא הוה אמרינן דאורחא דקרא הוא. מיהו בספרי אע"ג דלמד שבת בגז"ש דמועדו יליף טומאה ממועדו השני ולא יליף מאיש איש וצ"ל דס"ל דלא כמ"ש אלא ממועדו יש ללמוד דדוקא צבור דוחין ולא יחיד ואולי ג"כ כוונת התוספות במנחות לגז"ש דמועדו ולא למשמעות דמועדו ומה שהקשה עוד שם בספר שמחת י"ט הא ע"פ דשנה שנייה בשבת היה מכח ברייתא דעשר עטרות כבר הקשה בספר טירת כסף ובספר דברי שלמה להרב מהר"ש שלם ועיין מה שכתבתי בשבת דף פ"ו ועיין על התוס' מלכי בקודש קט"ז לימודי ה' פ"א. יצחק ירנן ק"ה ע"ד:
תוס' ד"ה תוחב לו בצמרו כו' וי"ל שהקדישם כאן הוא סוף הענין והדר כתבו השתא משמע דיש איסור רשות הרבים בירושלים אבל אין כוונתם לומר דהקדישם מהשתא דהא אין מקדישן בשבת כמ"ש מהרש"א ועיין שדה ארץ דף פ"ו ועיין עוד גט מקושר קל"א ע"ד מלך שלם ח"ב ט"ו ע"ד ועיין זבחים מ"ז ד"ה איזהו מקומן:
בא"ד דיש איסור רשות הרבים בירושלים ופי' מהרש"א דע"כ ר"ה היא ולא כרמלית דאין איסור מחמר בכרמלית כדמוכח בפרק המוציא תפילין. והנה הרב לא הראה מקום ואני לא ידעתי מקומו איה וכן כתב בספר זרע אמת בחידושים סימן י"ז והנה המג"א בסימן ש"ה כתב כדברי מהרש"א דבכרמלית אין איסור מחמר והביא ראיה משבת קנ"ג המניח על חמורו והשיגו עליו בתוספת שבת ובזרע אמת דהתם משום הפסד התירו אבל בלא"ה אסור ושכ"כ בסמ"ג דאסור ועכ"פ נראים דברי מהרש"א נכונים כיון דעכ"פ משום הפסד התירו לא הי' לו להקשות בפשיטות והלא מחמר דהא וודאי כשם דהתירו משום הפסד כך מותר אם הוא לצורך הקרבה. ובחנם השיג על המהרש"א בזרע אמת ומה שכתב הוא דכוונת התו' מדקאמר לקמן ניהא דאיסורא דאורייתא ליכא משמע דהוה סבר דאיכא איסורא דאורייתא אין ראי' דכוונת הגמרא דהוה איסורא דאורייתא ברה"ר וממילא בכרמלית אסור ועיין ב"מ נ"ג ד"ה דנפל מחיצות:
תוס' ד"ה מה לתמיד. עיין בירושלמי ובקרבן העדה כי לפי הירושלמי קושיות התוס' לא קשה ועיין מהר צבי סימן קנ"ב ומה שתירץ בספר לימודי ה' דף פ"א הוא דוחק וכבר הרגיש מהר צבי בזה: