יד דוד על פסחים· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף מח.
אפיק הבערה ועייל עצי אשרה והקשה בספר בשמים ראש בסימן ס"ח דאם בעצי אשרה מיירי למה מפוק הבערה דלא שייך הואיל כיון דלא חזו לצורכו וכמו דמחייב אבישול גיד וכ"ת דאפקא משום דאין חילוק מלאכות לי"ט א"כ בישול הוה ליה לאפוקי שהרי הבערה קודם לבישול. ומה שתירץ לע"ד הקלושה הוא דוחק גדול. ונ"ל וודאי כי אהבערה לא מחייב בעצי אשרה משום הואיל דחזי כשיעשה אפר או גחלת דאז אין איסורו מן התורה אלא מדרבנן וא"כ שפיר אמרינן הואיל והא דמחייב אבישול משום לא ידבק בידך היינו דאתיא כר' דס"ל דיש שבח עצים בפת והשלהבת אינו בא מהגחלים רק מהעץ עצמו אבל כשנעשה אח"כ גחלת שפיר שרי להנות אפי' לרבי מדאורייתא ולכך אמרינן שפיר הואיל ועיין בשער המלך דף ע"ג דנראה לו דוחק לומר דר' היא מדלא קאמר הגמרא הא מני ר' היא ולא ידעתי למה אלא לכאורה אין תירוץ זה עולה למה שכתבו התוס' לעיל בחד תירוצא בדף ה' בד"ה ואומר כיון דבשעת ביעורו אין יכול להנות אע"ג דיכול להנות בגחלת אסור א"כ ה"נ אסור משום הבערה מיהו י"ל דהתוספות כתבו כן לעיל לרב חסדא ולא לרבה ועיין מה שכתוב בשער המלך בתוספות דלעיל וציינתי במקומו. איברא דתירוץ זה אינו דאף אם נאמר דהגחלים של ע"ז מותרין דבר תורה מ"מ חייב על הבערה כיון דלשעתו אין ראוין והוה מחוסרי מעשה בגופו ולא אמרינן הואיל אפילו לרבה כמ"ש התוספות בד"ה ואי כמ"ש לעיל שם ובזה מיושבין נמי דברי התוס' לעיל דף ה' בתירץ הראשון שכתבו התוספות דמיירי בכל ענין אפילו אין צריך לגחלתו ומקשים דזה לא יצדק לרבה דאפילו צריך לגחלים שרי מטעם הואיל. ועיין בשער המלך בארוכה שצידד לומר דתירוצם הראשון לא קאי לרבה וכן כתבתי לעיל אמנם לפי מ"ש דברי התו' ניחא אפילו לרבה דוודאי כשיש צורך לגחלת דשרי בלא הואיל שפיר שרי אמנם כשאין צורך לגחלת ורק מטעם הואל אנו רוצין להתיר אסור אפילו לרבה כיון דלא שרי עד שנעשה גחלת א"כ הוי מחוסר מעשה בגופו ולא אמרי' הואיל ולכן נראה לתרץ כיון דבביצה אמרינן דהא דמחייב בברייתא אהבערה ב"ש היא דלס"ל מתוך והביאו התו' כאן א"כ לרבה כיון דבע"כ צריך לאפיק חדא מוטב שנאמר אפיק הבערה כדי דאתי' ברייתא כב"ה ולא נאמר אפיק בישול דאתי' דוקא כב"ש ובע"כ צ"ל כן דלפי מה שכתב בבשמים רא"ש לתרץ דלהכי לא חייב על הבערה בעצי ע"ז כיון דמצוה לשרפו ואלמלא לא הי' נותן קדירה לא הי' חייב א"כ עדיין קשה למאי דמסיק אפיק הבערה ועייל עצי הקדש דשם נשאר הקושיא דהא בוודאי חייב על הבערה כיון דאין מצוה בהבערה ואפילו מה שרציתי לומר דיכול להנות בגחלים ג"כ לא יצדק למה שכתבו התוספות במעילה דמועלין בגחלים מדאוריית' כמו שהארכתי לעיל דף כ"ח מזה וכן למאי דהוי רצה לומר אפיק הבערה ועייל מוקצה נמי קשה לפי מה שכתבו התוס' בדף כ"ו ד"ה חדש יותץ דגחלים של מוקצה אסורין נמי לכ"ע ואפילו לפי מה שכתוב מהרש"א שם אי אמרינן מוקצה דאורייתא אסורין עכ"פ לכ"ע וא"כ אסור לבשל בגחלים של מוקצה מדאורייתא כמו בעצים (אפילו להתירוץ שכתבו התו' דאם בישל מותר כיון דלאו אסורי הנאה הוא עכ"פ לכתחילה חייב על הבישול של מוקצה בגחלים כמו בעצים) ושם בה"א הקושיא יותר חזקה דהא עדיין לא הוה ידע דאין חילוק מלאכות לי"ט אמנם לפי מ"ש ניחא דמוקמינן לברייתא כב"ה דאית ליה מתוך ולהכי אינו חייב על הבערה כלל מיהו קשה גם בבישול צ"ל מתוך כמו שאמר בביצה הבערה ובישול אינה משנה ובע"כ צריך לומר דנקט אפיק הבערה משום ששנוי' תחלה בברייתא מיהו הא קשה לי אף לפי מה דהוה סבר דמוקצ' דאוריתא מנל"ן ללקות עליה כי בוודאי לא הוה בכלל לא תעשה כל מלאכה ועיין בריש ביצה ברשי' ותוספות ועיין עוד בבשמים רא"ש סימן ק"פ.
ואזהרתיה מהכא לא תעשון כן לה' אלקיכם. עיין מגילת ספר לאוין ב' ע"א:
הרי הוא עובר על בל יראה. והקשה בפר"ח סימן תנ"ז לבטליה מקמי דתחמיץ. ותירץ כיון דמדרבנן צריכה ביעור לא עבדינן תקנתא במידי דאסור מדרבנן. ויש להסתפק בין לר"שי דסבר דטעמא דר"א משום טובת הנאה ובין להפוסקים דטעמא דר"א משום אי בעי מתשל אי יכול לבטל דאי משום אי בעי מתשל הא כל כמה דלא מתשל לאו שלו הוא וא"כ איך יכול לבטל חמץ שאינו שלו וא"ל משום כיון דאמרינן הואיל אי בעי מיתשיל ה"נ הרי הוא שלו לבטל הא ליתא דוודאי הטעם דאיבעי מיתשל הוא דכיון דאי בעי מתשיל לא יצתה מרשותו לגמרי ועדיין עובר כיון שהוא ברשותו. אבל לבטל האיך יכול הלא גוף החמץ אינו שלו ולדעת הסוברים דביטול מדין הפקר איך יפקיר דבר שאינו שלו וגם לרש"י שפירש משום טובת הנאה ממון יש להסתפק הך טובת הנאה איך יכול לבטל וצ"ע. וכעת לא אאריך בזה ועל תירץ הפר"ח יש להקשות דהא לעיל דף זי"ן שרינן בתלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת לבטל קודם שתחמיץ אע"ג דאיכא עדיין איסורא דרבנן ויש תקנה בענין אחר לפי מה שכתב רש"י שם דהיינו לאפותה והכא אי אפשר בענין אחר ואי אמרינן כאן דאין יכול לבטל הכל ניחא:
הלכה כר"א. עיין דברי אמת בקונטרסים דף ק'. ובשו"ת הרשב"א סימן של"ה של"ו:
קבא מלוגנאה לפיסחא. עיין מה שכתב בשער המלך ח"א דף ע"ז ומ"ש לעיל בדף ל"ז:
רשי' ד"ה מילתא דקשיא לן. עיין מהרש"א ועיין שער המלך ח"א דף נ"א ע"ב.
רש"י ד"ה אהדר ליה במכילתא אחרינא והקשה בשער המלך ח"ב דף י"ט (ראשון) לרש"י שפירש טעמא דר"א משום טובת הנאה ממון א"כ צ"ל דרבי דפסק הלכתא כר"א נמי ס"ל טובת הנאה ממון וא"כ איך הוה בעי לאוקמיה הגמרא בס"פ האיש מקדש ובנדרים פ"ה לאוקמיה פלוגתא דרבי ורבי יוסי בר יהודה שם דכ"ע ס"ל דטובות הנאה אינו ממון והלא מוכח מהכי דרבי ס"ל טובת הנאה ממון. ועיין בשאגת אריה ס"ט ע"ג ולפי מה שכתב הריטב"א שם דהך טובת הנאה ממון דקאמר התם היינו דע"י טובת הנאה הוה כולה שלו דומיא דהמקדש בתרומת ומעשרות ע"ש י"ל דמזה הדר ואמר לא הוה ממון לענין שיהיה כולה שלו אבל לעולם ממון הוה לפי טובת הנאה ולפיכך עבר עליה. ואף שהרמב"ן והרשב"א שם בחדושיהם לא פירשו כן אפשר אינהו לא סברי כאן כרש"י אלא טעמא דר"א משום דאי בעי מיתשל אבל רש"י כאן כהריטב"א ס"ל ועוד אפשר לומר דהתם דחי' בעלמא הוא כדרך כל לימא כתנאי דקשה לימא הלכה כפלוני. ומתרץ דאיכא למדחי אבל לעולם האמת דרבי ס"ל טובת הנאה ממון וכמו דמסיק רבא בנדרים. וכ"כ המפרשים בשם ר"ח דכרבא קיימ"ל וטובת הנאה ממון והא דלא קאמר התם לימא כתנאי בפלוגתא דר"א ור"י כמו שהקשה השער המלך לפי מה שכתבתי לעיל אדרבה מוכח דרבי יהושע ס"ל טובת הנאה ממון בב"מ ורק גבי חמץ ס"ל טובת הנאה אינו ממון לעבור עליו. ולכן לא הוה מצי למימר לימא כתנאי בפלוגתא דר"א ור"י ובמקום אחר הארכתי בטובת הנאה: