יד דוד על פסחים· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף מו.
כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין בדברי אמת בקונטרסי' דף צ"ז ע"ג הקשה על הרמב"ם דסבר דלטומאת עצמו לא בעי כביצה רק לטמא אחרים בעי כביצה וא"כ צ"ל דהכי לטמא אחרים קמיירי וא"כ איך מטמא בנגיעה דהרמב"ם סבר לטמא אחרים בעי גוף אחד ואפשר לומר דהא הך אוקימתא לא קאי ולפי האמת לא מוכח מידי ובאמת הי' יכול רבא להקשות דמה מהני הנגיעה כיון שאינו גוף אחד אלא דעדיפא מיניה קמקשי רבא דהא במתניתין חוצץ קתני ולא מצטרף.
כיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט. רש"י כתב להאכילה לכלבים אי אפשר שאין שורפין קדשים ביום טוב ורש"י לשיטתו בביצה דף כ"ז דטעמיה דאין שורפין משום דרחמנא אחשביה לביעור וה"ה שאר ביעור אסור. והתוספות בשבת נחלקו עליו ובעל המאור בריש מפנין בשבת גם הוא נחלק על רש"י שם וסבר דלאו מטעם ביעור אסור ליתנו לכלבים אלא דכל תרומה טמאה אסור ליתנה לכלבים כי צריך דוקא שריפה ורש"י הביא ראי' מדאמרי' לעיל מריצה לפני כלבו ובעל המאור תירץ דההיא בתרומ' טהורה מיירי. ונ"ל כי דעת הר"ן כאן כדעת בעל המאור ולכן כתב להאכילה לכלבים אי אפשר דתרומה שהיא אוכל אדם אין מאכילין אותה לבהמה כל זמן שהיא ראוי לאדם וכוונתו כל זמן שהיא ראוי לאכילה בטהורה אסור ליתנה בטמאה לבהמה אלא צריך דוקא שריפה אבל אי הוה בטהורה לא חזיא לאדם גם בטמאה מותר ליתנו לבהמה וכתב זה כדי להנצל מקושיות רש"י בההיא דתרומ' חמץ דמריצה לפני כלבו ותירוץ בעל המאור דוחק דהא וודאי משמע דבטמאה מיירי ולכן כתב דבטמא' אי בטהור' כה"ג אינו ראוי למאכל אדם מותר ליתנו לבהמה וא"כ כיון דהתם בתרומת חמץ קמיירי הרי גם בטהורה אינו ראוי לאדם ולפיכך שרי ליתנה לבהמה אבל הכא אי טהורה הוה ראוי' לאדם א"כ בטמאה אסור ליתנה לבהמה ואע"פ שבריש מפנין העתיק הר"ן דברי רשי' דידוע כי דרך הר"ן בכמה מקומות כן הוא להעתיק לשון רשי' אע"ג דליה לס"ל. ובמקום אחר גילה דעתו ומהרש"א נדחק בלשון הר"ן:
לא תקרא לה שם עד שתאפה. הרע"ב כתב בדר"א דסבר דאי מחמיץ עבר עלה בבל יראה ובל ימצא דהואיל אי בעי מתשיל כדידיה דמי ולפיכך לא תקרא שם עד שתאפ' ולא עביד איסור באפייתה הואיל דיכול לבצוע (מכל) מכל חדא פורתא. והתי"ט נתעצם מאוד על הר"ב דטעי בזה דרשי' כתב במשנה הטעם הואיל ויכול לבצוע לפי האמת דרשי' לא גריס הואיל ואי בעי מתשיל אלא מפרש דהואל דגמרא היינו אי בעי בוצע לבסוף מכל חדא פורתא כמו שכתב רשי' לבסוף אבל לפי ה"א דהוה רשי' גריס הואיל אי בעי מתשיל לא הוה צריכין לטעמא דהואיל ובוצע מכל חדא פורתא ואין זו השגה על הר"ב ז"ל דניהי דרשי' לא גריס הואיל אי בעי מתשיל מ"מ כפי הנראה לא מצאנו לו חבר כי הרי"ף ז"ל גריס כן ואף שבעל המאור חולק עליו מ"מ נר' דגם הוא ס"ל הך הואיל והרמב"ן בספר המלחמות נראה להדיא מדבריו דס"ל לר"א הואיל לעבור בבל יראה וגם הואיל דאפי' וכן מבואר דעת הרשב"א בתוספות וכ"כ מהרש"ל ומהרש"א דדעת הרשב"א דלא כרשי' ובוודאי סברי הנך פוסקים דצריכי תרווייהו הואיל דניהי דהואיל אי בעי מתשיל עבר אי הוה איסורא דלא תעשה כל מלאכה לא הוה שרינן לאפות והוה מוטב לעבור בבל יראה בשב ולא תעשה מלעבור על לא תעשה כל מלאכה עוד דקדק התי"ט על הרע"ב דכתב דיש שאלה בהקדש דהא ר"א סבר אין שאלה בהקדש בפ' שום היתומים והא וודאי צ"ל דהרע"ב וכן רשי' לאו דוקא נקטו אין שאלה בהקדש וסבירא להו דלא דמי חלה להקדש וכמו שכתב התי"ט עצמו וכן כתב הש"ך בח"מ בסימן רנ"ה ועם סברא זו דאין שאלה בהקדש כתב התי"ט לתרץ קושיות התוספות דאיך אמרינן דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של הקדש נימא הואיל אי בעי מתשיל אבל אי אמרינן דאין שאלה בהקדש ניחא ודבריו תמוהים דאכתי קשה דאנן קיימא לן כר"א דאמרינן הואיל כמו שכתבו כל הפוסקים ואנן קיימ"ל נמי דיש שאלה בהקדש א"כ איך אמרינן דאתה רואה של גבוה הא אי בעי למתשל וא"כ קושיות התוספות הדרה לדוכתיה ואפשר דכוונת התי"ט לרשי' דלא גרסינן הואיל אי בעי מתשל אבל א"כ לא קשה כלל גם מה שדקדק מרשי' דלקמן דהקשה על הא דאתה רואה של גבוה נימא הואיל ואי בעי פריק ולא הקשה מהאי דאי בעי מתשל לא קשיא כלל דרשי' אסיק אדעתיה תירוצא דהתו' דהבא ליד הגזבר אין לו שאלה אבל מה דבעי פריק שפיר קא קשיא ליה ועיין בהר"ן פרק כ"ש גבי נכרי שהלוה את ישראל על חמצו דהיכא דמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל וא"כ מש"ה לא אמרינן הואיל ואי בעי פריק ועיין בשער המלך ח"א דף נ"א ע"ד רשי' ותוספות ודף ס"ד ע"ד. באר יעקב כ"ד ע"ג כ"ט ע"ד. שאגת ארי' ס"ט ע"ג. ובסימן ס"ג. מחנה יהודה דף רל"ח. ועיין שו"ת הרשב"א סימן של"ה של"ו. ועיין ברשב"ם ב"ב דף ק"כ.
ועיין בשער המלך דף ס"ד ע"ד שהקשה למאי שכתב התוספות בשם ר"י לעיל בדף כ"ט המשהא את החמץ ודעתו לבערו אינו עובר א"כ איך אמר לקמן לר"א שעובר בבל יראה הרי דעתו לבערו ולכאורה יש מקום לומר דבזה פליגי ר"א ור"י וטעמא דר"י לאו משום דטובת הנאה אינה ממון אמנם הא וודאי דוחק דר"י פסק כר"י ולא כר"א דכל הפוסקים פסקו כר"א ולכן נראה דוודאי דבר שהוא כבר חמץ אם דעתו לבערו אינו עובר אבל אם עדיין אינו חמץ אסור לגרום לעשותו חמץ ואם נעשה חמץ עובר מיד אע"ג דדעתו לבערו ויש להאריך בזה וכאן אקצר.
תוס' ד"ה לא תקרא שם ועיין בשבת פ' במה מדליקין והנה עיקר מחלוקת ריב"א ור"י הוא כי הריב"א סובר כי תרומה טמאה דמיא במכל וכל לנדרים ונדבות שאין קרבין בי"ט למ"ד כי כמו התם עיקר הקרבה לגבוה היא ולפכך אסור ואע"פ שהכהנים נהנים ג"כ ממנו הם משלחן גבוה קא זכו ה"ה תרומה טמאה שעיקר השריפה משום מצוה היא ואע"פ שראוי להכהנים להנות הוי כמו משלחן גבוה ור"י סבר דגבי תרומה טמאה לא שייך משלחן גבוה קא זכו ולפיכך כיון שמותר להנות ממילא עיקרו לצורך כהנים ומותר מדאורייתא רק היכא דהוה שלא לצורך רק מצות שריפה אסור כמו בקדשים מעתה מה שהקשו התוס' לעיל דף ה' בד"ה ואומר הוא דוקא לשיטת ר"י דאלו לשיטת ריב"א ל"ק כלל כיון דגבי חמץ עיקר השריפה היא משום מצוה אפי' שיהי' ראוי להנות בשעת שריפה הי' אסור כמו תרומה טמאה דשם ג"כ עיקר השריפה משום מצוה ורק לשיטת ר"י קשיא להו דס"ל דכל שראוי להנות ממנו עיקר השריפה לאו משום מצוה אלא לצורך אדם ולכן היקשו להם שפיר ועל זה תירץ ר"י עצמו דבאמת אם הי' צורך לגחלים שרי כמו בתרומה טמאה אם יש לו צורך אבל הכתוב מיירי בכל ענין אפילו אין צריך לגחלתו ואז אסור מדין תורה כמו תרומה טמאה שאין לו בה צורך ובתירוץ השני תירצו דאפילו צריך לגחלתו אסור דבשלמא בתרומה טמאה יכול להנות בשעת שריפה אבל חמץ אינו יכול להנות בשעת שריפה והוי דומיא דנדרי' ונדבות. ועיין מה שכתבתי לעיל בתוספות ובמשאת משה דף ט"ו. ועיין ביצה כ"ז ד"ה ועל החלה.
תו' ד"ה עד שתאפה. שער המלך ח"א ל"ח ע"ד. נ"א ע"ב: