אור ברסלב

יד דוד על פסחים· רבי יוסף דוד זינצהיים

דף לא:

דף לא.

מניין לבעל חוב שקונה משכון. מחנה אפרי' ל' ע"ב ע"ג. שמחת י"ט קע"ז ע"ד.

ת"ק סבר ה"מ ישראל מישראל אבל ישראל מגוי לא קנה והקשה בשער המלך דף ע"ד לרשי' דס"ל לעיל דף ה' דאפילו הפקידו בסתמא זקוק לבער א"כ ניהי דלא קנה משכון מ"מ הרי חייב באחריות בפשיעה ואסור ואי מיירי שהתנה שלא יקבל עליו אפילו אחריות פשיעה א"כ איך אמר ר"מ ק"ו הא עיקר קניות המשכון הוא להתחייב באונסין א"כ כין דהתנה דלא יהי' לו אחריות לא קנה וגם למה הוצרך לומר לת"ק ישראל מגוי לא קני אפי' קני נמי כיון דהתנה בפירוש שלא יחייב באחריותא לא קנה ומה שתירץ לבסוף דמיירי כשהחזירו ישראל לבעליו כל ימי הפסח הוא דוחק אע"פ שהרז"ה פירש כן הי' לו לרשי' לפרש. ונראה דרשי' סבירא ליה דאע"ג דהפקידו בסתמא דחייב. כשנתנו בתורת משכון גרע טפי דאלו כשנתנו סתמא נתנו בתורת פקדון ודעתו שיהי' פקדון וממילא חייב באחריות אבל כשנתנו בתורת משכון דעתו של גוי וישראל דוקא שיהי' בו קניה מתורת משכון ולא מתורת פקדון וכיון דלא קני אין כאן אחריות כלל דאע"ג דסתמא קיבל אחריות דחזינן מסתמא כשקבלו הי' דעתו על האחריות אבל כשקיבלו בתורת משכון לא הי' דעתו על האחריות אלא בתנאי שיהי' משכון אבל אם לא יהי' משכון לא הוי עליו אחריות כלל והוה כאומר הא ביתי לפניך:

ואם אמר לו הגעתך עובר. וכתב רשי' מעכשיו קאמר אם לא אפרע לך כו' וכתב הפר"ח בסימן תמ"ח דכוונת רשי' דאע"ג דפרע הגוי ונמצא למפרע הי' החמץ של גוי מ"מ כיון שאם אינו פורע עובר הוא בפסח וכשפרעו אח"כ לא יבטל הלאו שעבר כבר ואינו נראה כן מדברי רש"י במשנה שכתב כיון דהגיעו זמן ולא פרעו מהאי שעתא דאוזפיה קמי' ברשותי' משמע דוקא בלא פרעו קמה ברשותו משעת הלואה הוא בפרעו לא וכבר השיג עליו במחנת אפרים בחדושים דף כ"ב וגם מדברי רש"י הכא לא משמע כהפ"ח שהרי רש"י כתב בסוף דבריו ונמצא עובר למפרע בבל יראה ואי ס"ד כסברת הפר"ח דבין פרעו בין לא פרעו עובר אין זה נקרא למפרע אלא וודאי כוונת רש"י אם לא פרעו עובר למפרע אבל בפסח עדיין לא עבר דשמא יפרע. ועיין שער המלך דף ע"ה:

חנות של ישראל ומלאי של ישראל. עיין בליקוטי רמב"ן דף י"ג באורך ומ"ש לפי גירסתו בחנות של גוי' ומלאי של גוי' ופועלים של ישראל נכנסין אסור דכיון דלא זכה בעל החנות לא יצא מרשות הבעלים צריך להבין דהא וודאי נתיאשו הבעלים והוה הפקר ופשיטא דהמפקיר חמצו קודם הפסח ולאחר הפסח זכה בו אחר מותר ואין לומר דהוה יאוש שלא מדעת ולא הוי יאוש א"כ תקשי מזו הברייתא למ"ד יאוש שלא מדעת הוי יאוש ואין כאן מקום להאריך:

חמץ שנפלה עליו מפולת. עיין מה שכתבתי לעיל בדף ח':

האוכל תרומת חמץ כו' במזיד ודברי הרמב"ם בפירוש המשנה. עיין זרע אמת בחדושים סימן כ"ט ועיין בסמוך בגמרא במה שכתבתי בזה:

רשי' במזיד אפילו שוגג בחמץ. כתב בתי"ט דכוונתו דהשתא כיון דשגג בחמץ אינו לוקה וליכא למימר אין אדם לוקה ומשלם אפ"ה פטור משום דלאו בר דמים. מיהו בלא"ה צריך לאוקמיה דגם בתרומה אינו לוקה. דאל"כ בלא"ה אינו משלם כמ"ש הרמב"ם וא"כ בחנם כתב רש"י כן יע"ש מיהו י"ל דאין כוונת רשי' כלל על המלקות דכאן לא מיירי מדין מלקות אלא כוונת רשי' דכל המשנה מיירי מדין זדון ושגגה של תרומה ולא מדין חמץ דאל"כ לאשמעי' האוכל חמץ של חולין וכמ"ש רשי' בגמרא. ושוב מצאתי בספר לחם יהודה שכתב כן. וגם הא דפסק הרמב"ם גבי תרומה דאין לוקה ומשלם אפשר דרשי' לא ס"ל. עיין מ"ש בזה הסוגיא דכתובות:

תוס' ד"ה אלא. קהלת יעקב אלגאזי מ"ב ע"ג:

תוכן העניינים

יד דוד על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה