יד דוד על פסחים· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף כח:
ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה לשון לימודי' דף צ"ב. שונה הלכות דף נ"ג:
תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה לפי פשוטו י"ל לחזקי' דחמץ אסור מלא יאכל ולר' יוסי הגלילי לא יאכל אינו ציווי לדורות כלל רק קאי על פסח מצרים א"כ אין לנו לימוד על חמץ בפסח שאסור בהנאה ור"ש דאמר לאחר זמנו מותר מן התורה סבר בהא כר' יוסי הגלילי כדאמר בגמרא א"כ שפיר קאמר לר"ש תמה על עצמך שסברת דחמץ לאחר זמנו בלא כלום ואיך אתה סובר שחמץ אסור בהנאה שהרי מעתה אין לנו לימוד שאסור בהנאה ואין להקשות לפ"ז לעיל כי מקשה לריה"ג למה חמץ מותר בהנאה ותירץ מדכתיב לך ולא קאמר ריה"ג לשיטתו דלא יאכל קאי דוקא על פסח מצרים משום דאפשר לומר דלעולם ריה"ג כר' יהודה ס"ל דחמץ לאחר הפסח אסור ורק מסמוכים דריש אבל עיקר הפסוק קאי לדורות אלא שיש לומר גם לר"ש דקאי למצרים מ"מ לדורת נמי קאי אמנם הרא"ש כתב דלא קי"ל בלפני זמנו כר"ש דלא אשכחן קרא דלא לכתוב אלא לסמוכין ולפיכך מוקמינן לה לפני זמנו ע"ש משמע הא לר"ש כולה קראי לסמוכין הוא דאתא ולא קאי כלל לדורת וכן הבין בספר שאלות יעבץ ח"ב סימן צ"ב. והקשה על הרא"ש דהא לגופיה איצטריך דפסח מצרים אינו נוהג אלא יום אחד דאי לאו הכי מנא הוה ידעינן פסח מצרים אמנם נ"ל דלא קשה על הרא"ש דבאמת הרא"ש סובר דודאי עיקר קרא לפסח דורות אתי אלא כיון דמיותר מוקמינן לה נמי בפסח מצרים לסמוכין ועל זה הקשה הרא"ש כיון דכולהי קראי לגופיה מיותר א"כ לשתוק מזה הפסוק כיון דלעולם עיקרו מיירי בפסח דורת והא דפסח מצרי' אינו נוהג אלא י"א לכתוב קרא בהדיא אבל לכתוב קרא לדורת ומכח יתורא נפק' לן פסח מצרים מכח סמוכין זה לא אשכחן ועכ"פ לפי מה שפרשתי דברי הרא"ש אין מקום למה שכתבתי דהא עכ"פ קרא נמי לדורות מיירי. ותו דהא ריה"ג ור"ש שניהם לא סברי כחזקיה ר"ש מדאסר גיד הנשה בהנאה ושמה לא כתיב רק לא יאכלו וריה"ג מדצריך קרא להתיר חלב בהנאה. (ועיין מהרש"ל שמחק ריה"ג אמנם כבר השיג עליו מהרש"א וגם בת"כ איתא ריה"ג). ואפשר לומר כי לרבי יהודה מקשה תמה על עצמך דהרי כבר כתבתי לעיל דף כ"ב דבספר קהלת יעקב אלגאזי הקשה איך נפקא ליה לריה"ג היתר הנאה מלך דילמא לך לענינא דבל יראה אתי ולמעט שותפות. והנה בחק יעקב כתב דמדכתיב תשביתו בלשון רבים מוכח דשל שותפות חייבים להשבית ועוברים בבל יראה והנה י"ל כי זה תלוי בפלוגתא דר"י ור"ש כי לר"ש דחמץ אינו אסור בהנאה עד הלילה ויכול להשבית החמץ עד הלילה (רק מדרבנן גזרו שישרוף דוקא בפעם אחת כמ"ש התוספות) ורק השוחט הפסח צריך שלא ימצא החמץ ברשותו וא"כ י"ל דלהכי כתבה התורה תשביתו בלשון רבים לפי שהביעור בזמנים רבים כל חד וחד כי שחיט כדאמרינן לעיל דף ה' ואלו לא הוה כתיב בלשון רבים הוה אמרינן דכל ישראל חייבין לבער בזמן אחד ובאמת זו ליתא רק כל חד וחד כי שחיט וא"כ לר"ש ליכא למילף מתשביתו של שותפות לאסור וא"כ שפיר י"ל לך למעט שותפות ולא להתיר הנאה כי חמץ אסור בהנאה אמנם לרבי יהודה דדריש חד קרא לפני זמנו ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה ותשביתו בחד זמן והוא זמן שחיטה כדאמר לעיל מעתה כיון דכל ישראל חייבין לבער בזמן אחד קשה למה כתיב תשביתו בלשון רבים וצ"ל כמ"ש החק יעקב דתשביתו אתי לרבות אפילו של שותפין א"כ השתא ליכא למימר לך למעט שותפות ובע"כ להיתר הנאה אתי וזה שאמר לרבי יהודה תמה על עצמך דמוקי חד קרא לפני זמנו וא"כ תשביתו בחד זמן ולמה אמרה בלשון רבים התורה אלא לרבות השותפות א"כ מעתה איך חמץ אסור בהנאה כל שבעה כיון דלך ליכא לאוקמי' למעט שותפי' בע"כ דצריך לאוקמיה להיתר הנאה. ועיין נידה ס"ח ד"ה כך אמרו. קידושין נ"ו ד"ה המקדש בערלה:
ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה רמב"ם ורמב"ן ל"ת קצ"ט. ועיין לעיל ה' ד"ה דהא:
והלא כבר נאמר שבעת ימים תאכל עליו מצות. מגילת ספר לאווין י"ז ע"ב. צרור החיים ס"א ע"ד:
וחד לפני זמנו. מעיין גנים דף י"ט. שער המלך ח"א דף ס"א ע"ב. קרית מלך רב ח"א ל"ג ע"ב:
לקובעו חובה בזמן הזה. שער המלך ח"א פ"א ע"ב. מגילת ספר עשין כ"ב ע"ב שאלת יעב"ץ ח"ב בהשמטות לדף נ"ב. לימודי ה' י"ג ע"ב על הסוגיא. בית ישחק י"ד ע"ג:
ור"ש לקובעו חובה מנל"ן. באר יעקב קל"א ע"ד:
ורבי יהודה כתיב בהאי וכתיב בהאי. מנחת ביכורים למודי ה' לימוד קנ"ח:
רשי' ד"ה לפני זמנו. שער אפרים דף יוד ע"ד. ובקונטרס אחרון דף קי"ב קי"ג:
תוס' ד"ה ור"ש כבר הארכתי לעיל בדף כ"ב בדברי התוספות וכתבתי שרא"ם בביאורו לסמ"ג מפרש דברי התו' דמה"ט דשמא יאכלנו אסור נמי בהנאה לר"ש וכן דעת הרמב"ן והר"ן והסמ"ג ומכאן סתירה למ"ש בס' נודע ביהודה דלהסוברים נוקשה דרבנן דוקא בפסח עצמו דאית ביה כרת גזרו אבל משש שעות ולמעלה דהוה לאו לא עבדו הרחקה והרי לדעת פוסקים אלו אפילו לאיסור עשה עשו הרחקה ואסרו בהנאה ואפילו לדעת הרא"ש שסבר דמותר בהנאה היינו משום דלא הוצרכו כאן כלל לגזירה דאיסור הנאה אבל בנוקשה דפסח עצמו הוצרכו לגזירה לא פלוג רבנן. ועוד אכתוב מזה ריש פרק אלו עוברין. מיהו מדעת הרמב"ן אין ראי' דהרמב"ן בפירושו לתורה בפסוק זכור את יום השבת כתב דעשה חמירא מל"ת ומהאי טעמא עשה דחי ל"ת ולפ"ז י"ל דוקא לאיסור עשה עבדי הרחקה שהיא חמורה ולא לאיסור לאו אלא שדברי הרמב"ן תמוהים דהוה נגד גמרא ערוכה ביבמות ואין כאן מקום להאריך בזה. ועיין על התו' חקרי לב דף קע"ג. לשון לימודים דף צ"ב:
תוס' ד"ה א"כ מה ת"ל. הלשון דחוק. ונראה דקשיא להו דלכאורה משמע דהא דקאמר ר"ש וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר דראיה שלו מן ההיקש הא בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ מעתה קשה מאי קאמר א"כ מה ת"ל והרי כבר אמר שהוא להיקש בשעה שישנו בקום אכול מצה כו' לזה הם מפרשים דהך וכי אפשר לומר כן לאו מחמת הקישא הוא אלא מכח עליו דכשם דעליו גבי מצה על אכילת הפסח קאמר ה"ה עליו דלא תאכל עליו חמץ נמי על אכילתו הוא והדר חזית לן הקישא אלא דצריך להבין דמאי מקשה א"כ מה ת"ל לא תאכל עליו חמץ והא לר"ש לית לן לאו אחר בתוך זמנו אלא הך לאו דלא תאכל עליו חמץ דכל מחמצת איצטרך לנתחמץ מחמת דבר אחר ולא יאכל לפסח מצרים ואפילו אם נאמר דלא יאכל לדורות נמי הוא וכמ"ש לעיל עכ"פ אי לאו לא תאכל עליו רק מוקמינן לא יאכל רק ללאו לדורות ולא הוה ידעינן פסח מצרים דאינו נוהג אלא יום אחד. ולכן נראה דוודאי קושיות ר"ש א"כ מה ת"ל אינו אגופא דקרא דלא תאכל דהא וודאי איצטרך לתוך זמנו אלא הקושי' היא כיון דעליו לאו אשחיטת הפסח קאי לא לכתוב עליו וגם לא לכתוב את שבעת הימים ותירץ על זה דאיצטרך להקישא בשעה שישנו בקום אכול מצה וכיון דכתיב עליו גבי מצה כתיב נמי גבי חמץ ועל זה הוקשה להם להתוס' דהקושיא לא מתרצא דהא גם אי לא כתיב עליו וגם לא את שבעת הימים מה"ת נאמר דקרא איירי לפני זמנו דדוקא מכח ייתור מוקמינן קרא אלפני זמנו. אבל לר"ש כיון דשאר קראי לא מייתרו אפילו בלא ההיקש הוה מוקמינן לא תאכלו דוקא בתוך זמנו אלא דקשה דלכאור' לא הקשו התו' מידי דדילמא הך עדיפא למדרש קראי אלפני זמנו ולא לדרשת ר"ש רק השתא מכח ההיקש דע"כ לא מיירי בלפני זמנו מוכרחים אנו לדרוש שאר הפסוקים כר"ש אבל לולא הקישא הוה דרשינן ללפני זמנו ושאר פסוקים לא הוה מוקמינן לדרשת ר"ש. וכן ראיתי שהקשה בספר שביתות י"ט הנדפס מחדש בדף נ"ה ע"ד ולא תירץ כלום ולכן נראה דעיקר הקושיא שלהם על הקישא דלמה צריך ר"ש להקישא הלא מעליו נפק דבע"כ אינו משעת שחיטה אלא משעת אכילה כמו עליו דמצות אלא דכפ"ז אכתי לא קשיא קושיתם דהא בע"כ צ"ל דהך ראי' דעליו אינה ברורה כל כך שהרי ר"ש יש לו שני ראיות כנגד סברת ר' יהודה מכח עליו ומכח ההיקש והגמרא מקשה שפיר קאמר ר"ש ותירץ לר' יהודה ההיא לקבעו חובה ומתורץ קושיות ההיקש אבל הקישיא דעליו לא מתורצה ובע"כ צ"ל דלא חש לה ר' יהודה דאע"ג דעליו דגבי מצה משעת אכילתו עליו דגבי חמץ משעת עשייתו וכן כתב הרא"ם בביאורו לסמ"ג דכן צ"ל לדעת הרמב"ם וכיון דמעליו אין ראי' כל כך הוצרך להקישא ועיין מ"ש הראם ומ"ש בספר נחפה בכסף דף קנ"ו ע"א וראיתי בספר ציון לנפש חיה שכתב לתרץ הקושיות התוספות דעיקר הקישא לאחר זמנו אתא שלא יהי' חייב כיון שאינה בקום אכול מצה ולא ידעתי מה הועיל בזה כמו שהקשו התוס' דלא איצטריך הקישא לפני זמנו דכיון דאין לנו הכרח מה"ת נחייב כן קשה לפי סברתו למה צריכין הקישא לאחר זמנו דמה"ת נחייב כיון שאין לנו לימוד ועיין בירושלמי בפ"ק דר"י דריש עליו משעת שחיטה ור"מ דריש עליו משעת אכילתו והרמב"ן במל"ת קצ"ט הביא זה הירושלמי ונראה מדבריו שם כי כל התלתא פסוקי לר"ש הם לאוים אף לתוך זמנו אף דאיצטרך להו לר"ש לדרשות אחרות. ומדברי הרא"ש שכתבתי לעיל לכאורה לא משמע כן. וראיתי בספרי פרשת אמור שאין שם הך נוסחא וכי אפשר לומר כן אלא אמר ר"ש יכול כן הדבר ת"ל לא תאכל כו' משעה שישנו כו' וא"כ משמע וודאי דעיקר סמיכות ר"ש על ההיקש ולא אעליו. ואפשר לומר כמ"ש בספר נחפה בכסף דגם ההיקש הוא מעליו. אמנם זה וודאי דוחק טובא דהא ודאי לר"י אין ההיקש מעליו. וכן ההיקש דדרשינן בפרקין מזה הפסוק דברים הבאים לידי חימוץ יוצאים בהם ידי חובתם בפסח וכן הא דדרשי' בר"פ אלו עוברין כל שישנו בלא תאכל חמץ כל אלו וודאי לאו מעליו נפקא:
תוס' ד"ה וחד לפני זמנו. עיין מה שכתבתי לעיל בריש פרקין. קהלת יעקב אלגאזי ל"ו ע"ג מטה אפרים י"ו ע"ב. לימודי ה' ט"ו ע"ד י"ח ע"ג. חקרי לב קנ"ו קנ"ז קע"ב:
תוס' ד"ה ואידך כו' ועוד תימא לרב אחי בר יעקב כבר תירצו המפרשים דאיצטרך הקיש' לנשים להא דאמרינן לקמן דף ל"ה כל שחייבין על חימוצו כרת יוצאין בו ידי מצה ואי משום אין היקש למחצה אפשר לומר דרב אחי ב"י סבירא ליה דעליו מיעוטא הוא דוקא בזמן שבית המקדש קיים ויכול לקיים עליו ואע"ג דמרבינן ערל וטמא היינו משום דגבי אחרים הוה עכ"פ עליו על הפסח אבל כשאין פסח כלל כולן פטורין.
תוס' ד"ה כל ערל. מעיין גנים דף כ' יד אלי' דף ק"ט. מלכי בקדש דף ע"ד ע"ג קט"ו. רוח אלי' בדרשות ז' ע"א.