אור ברסלב

יד דוד על פסחים· רבי יוסף דוד זינצהיים

דף ט.

דף ח:

אין חוששין שמא גיררה חולדה רשי' פירש דאין חוששין שמא גיררה מבית שאינה בדוק לבדוק אמנם הרמב"ם בפ"ב דהלכות חמץ מפרש דקאי על מקום שאין מכניסין בו חמץ דאין חוששין שמא אע"פ שבני אדם אין מכניסין שם שמא גיררה חולדה דא"כ אין לדבר סוף והרב המגיד אחר שהביא פירש רש"י כתב ופירש רבינו עיקר ויפה כיון ובכ"מ השיג עליו דלא ידע למה ע"ש והנה וודאי דלפירש"י קשה קושיות התוספות דמרישא שמעינן דכל מקום שאין מכניסין בו חמץ דא"צ בדיקה ותרוצם דחוק דניהי דתירצו דמיירי במקום שאין חולדה וברדלס יכולין להלך מ"מ הא עכברי שכיחי בכל מקום והני עכברי רשיעא נינהו וגריעי יותר שמשיירי כמ"ש בעל המאור ולפירש הרמב"ם ניחא דאדרבה דבא ליתן טעם על הך דכל מקום שאין מכניסין בו חמץ וראיתי בספר דרך המלך דף ח' שכתב דלהרמב"ם דוקא דלא חזינן דשקל הא חזינא דשקל חוששין שנכנסה אף למקום שאין מכניסין בו חמץ וצריך בדיקה כל הבית אמנם לפי רש"י אף דחזינא דשקל א"צ לבדוק מקום שאין

מכניסין בו חמץ ושכ"כ בש"ג בשם ריא"ז ואחר המחילה דברים אלו לא ניתנו לכתוב וריא"ז איפכא כתוב כשראה עכבר נכנס לבית צריך לבדוק אף מקומות שאין מכניסין בו חמץ. ואף לדעת הב"ח והביאו הפר"ח בסימן תל"ח היינו אם ראינו לאיזה מקום נכנס א"צ לבדוק שאר המקומות אבל כל שלא ראינו לאיזה מקום נכנס צריך לבדוק כל הבית. ועיין שונה הלכות מ"ו ע"ד. קרבן חגיגה דף מ"ז. מקום שמואל שער התירוצים ועיין בריכות המים רמ"ח:

טעמא דלא חזינא דשקל. עיין מהרש"א שהקשה למה לא הקשה מגופה דמתניתין דקאמר טעמא דאין לדבר סוף (לזה) [למה] איצטריך לטעם זה נימא דאכלתה והנה וודאי אין קוש' מהרש"א על המקשן למה ליה להקשות טעמא דלא חזינה ולפרוך אגופה דמתניתין דהרי קושיות מהרש"א הוא רק קיצור וקושיות המקשן היא סתירה וקושיות הסתירה בכל מקום היא יותר חזקה מקושיית הקיצור וגם על המקשן לא תירץ מהרש"א כלום כמ"ש בחק נתן דף רי"ב אלא קושיות מהרש"א על התרצן דבחזינא דשקל באמת חוששין ורק מתניתין מיירי בלא חזינא עדיין קשה בלא חזינא למה צריך לטעם דאין לדבר סוף תיפוק ליה בלא חזינא אמרינן אכלתיה ועל זה תירץ שפיר דוודאי דוקא ממקום למקום בחזינה דשקל צריך לבדוק כיון דיש סוף אבל מבית לבית ומחצר לחצר אע"ג דחזינא דשקל מבית זה או מחצר זה אין צריך לבדוק כל החצרים או כל הבתים ואהא צריכין לטעמא דאין לדבר סוף דאי הוה לדבר סוף הוה מחייבין לבדוק היכא דחזינן דשקל דלא תלינן באכלתה:

מדורת העכו"ם טמאים. והקשה מהרש"א דלפי מה שכתבו התוספות והרמב"ם דמדורת העכו"ם דרבנן א"כ מאי מקשה מחמץ דהוה דאורייתא דמיירי בלא ביטלו כמ"ש התוס' ולא אתי ספק ומוציא מידי וודאי דאורייתא ובחק נתן דף רי"ב כתב דהא דכתב הרמב"ם דמדור העכו"ם מדרבנן היינו לפי האמת לתרוצא דרבא אבל להמקשה וודאי הוה קס"ד דהוה דאוריית' ולא הבינותי דברים אלו דאטו הרמב"ם מדנפשיה קאמר הא טעמא דתוספתא מפרש דאמרה אין מדור העכו"ם בח"ל משום דח"ל בלא"ה טמאה היא ולא הוצרכו לגזור משום מדור העכו"ם והרי בע"כ צ"ל כן להתוספתא דאלו מדור העכו"ם בא"י מדאורייתא בח"ל מי התירו. ודוחק לומר דהמקשן לא הוה ידע הך תוספתא דאין מדור העכו"ם בח"ל ומ"ש בספר בריכות המים דטומאת נפל בא"י דאורייתא לא הבינותי דמי לא ידע בכל אלה אבל וודאי זה אינו מדאורייתא לאחזוקי כל מדורות הגוים בחזקת שיש שם נפלים. ומ"ש עוד ואי כוונתו להקשות ממעשה של רימון שהטילה נפל (הוא) [הא] רמון מא"י (הא) [הוא] דברים אלו אין להם הבנה דהתם לא קשה כלל ממדור העכו"ם דהרי ישראל הי' אלא שהטיל שם נפל וודאי לפי סברת המקשה וא"כ איך יעלה על הדעת שמהרש"א מקשה מהתם. ולעיקר קושיות מהרש"א נ"ל כי אף שהתוס' סוברים דמיירי בלא ביטל. מ"מ שפיר מקשה דהתו' ס"ל אע"ג דלא ביטלו בכל ספק מוקמינן להבית בחזקת בדוק וכמו שהאריך מהרש"א לקמן ולרשי' אפשר לומר דמיירי בביטלו ואפ"ה לא קשה קושיות התוס' לקמן דרשי' ס"ל הא דמשני ספק וספק היינו לענין דאורייתא הוה ספק דלא סמכינן על חזקת חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן אלא בדרבנן ולא בדאורייתא ומינה דלענין דרבנן הוה וודאי וודאי מכח חזקת חבר שעישרן כמ"ש רשי' להדיא בד"ה ואב"א ספק וספק בסופו וז"ל וגבי דרבנן סמכינן אחזקת חבר שעישרן עכ"ל ומעתה לא דמי' לחמץ דהוה ספק וודאי בדרבנן אפי' אי מיירי בביטול. ואפשר עוד לומר דדמי לשני קופות דלא הוה בחזקת בדוק כיון דחזינא דשקל ובע"כ צ"ל דמיירי (דנכנע) [דנכנס] החולדה באותו חדר הבדוק ומעתה אזדא לה חזקתה דאם לא על הא אמרינן לקמן דאפילו בספק על לא חיישי' לכ"ע. ועוד י"ל דהרי כתבו התו' דספק זה ספק הרגיל הוא וקרוב לוודאי דהרי אפילו מידי וודאי הי' רוצה לומר שיוציא זה הספק וכיון דהמקשה הי' סובר דאפילו לוודאי נפל מהני ספיקא דאכלתה ובע"כ צ"ל דכוודאי גמור חשבי' לה א"כ תו ליכא לחלק בין דאורייתא לדרבנן דהרי בוודאי נפל מדאורייתא הוא אפילו בח"ל. ועוד אפשר לומר לסברת התו' כיון דספק טומאה ברה"י לא מהני אפילו ספק ספיקא א"כ אין שייך לחלק בין של תורה לשל דבריהם דהא עיקר טעם החילוק דספק בשל תורה להחמיר ובשל דבריהם להקל וזה לא שייך בספק טומאה ברה"י. אמנם דבר זה צ"ע ובמקום אחר הארכתי בזה. ועיין על מדורת העכו"ם מה שהאריך במשנה למלך פי"א דטומאת מת ה"ז וה"ט:

ואין ספק מוציא מידי וודאי. עיין ברכי יוסף א"ח דף ס"ה. מחזיק ברכה חי"ד צ' צ"א:

חבר שמת. עיין שו"ת רשב"א סימן שס"א. גיטין ל' ד"ה מעשר לאביך:

ספק וספק הוא אימר מעיקרא לא טבילו והקשה בקונטרס מוצל מאש מהרב מהר"י אלפאנדרי אשר נדפס בסוף ספר שו"ת מהר צבי כיון דלענין דרבנן הוא כמ"ש רשי' א"כ כל ספק דרבנן לקולא ולמה כתב רשי' דסמכי' על חזקת חבר שעישרן אפילו עם הארץ נמי ומהיכי תיתי חבר ואפשר לומר דמן הסתם מוקמינן לה בחזקת שלא עישרו ובפרט לפמ"ש המשנה למלך דכל דבר דצריך מעשה צריך שידעינן שיהי' המעשה נעשה כמו שהאריך בזה בהלכות בכורות ומהרי"א תירץ כיון דמעיקרא על הספק הוא החמירו ודמאי יוכיח שיש בו ספק ספיקא דילמא עישר ודילמא לא עישר ואת"ל דלא עישר דילמא עביד כדר' אושעי' ולענ"ד אין זה ס"ס דמה"ת לומר על עם הארץ דעשה כדר' אושעי' והרי אין דרך עם הארץ לעשר כלל. אמנם הדבר אמת דבדמאי לא מהני ס"ס לדברי הרמב"ם ועיין שער המלך ח"ב דף קל"ח ע"ד. ועיין עין משפט ל"ד ע"ב ל"ה ע"ד ל"ט ע"א וע"ב מ"ד ע"ב. קרבן אליצור ט"ז:

כדי שתהא בהמתו אוכלת. עיין גיטין פ"א ד"ה דרך גגות ב"מ פ"ח ד"ה לא משיפקסו:

רשי' הא דאהלות בבישרא אפשר כוונת רשי' שכתב הא דאהלות דפשיטא הוא דהך דאהלות קאי אלא כוונת רשי' למ"ש התוס' דדוקא בשר נפלים אבל בשר אחר חשוב אכילה ע"י הדחק ולכן כתב הא דאהלות דבנפלים מיירי ושוב נדפס בריכת המים ומצאתי שכתב כן:

תוס' ד"ה כל מקום שחולדה וברדלס. עיין בריכות המים רמ"ח ועיין מ"ש לעיל:

תוס' ד"ה ואת"ל הוי. אלי' רבה ל"ז. גופי הלכו' כלל ת"מ. מרכבת המשנה ח"א בקונטרס אחרון דף ד' ע"ג ובבריכות המים הקשה לדברי התוס' דהא חשיב התם בטהרות בהך מתני' שהביא התו' ספק טמאה ספק טהורה. וקשה למה נאמר טמאה היא ול"ק דמיירי התם שאין מכירין בו כלל אם טמאה אם טהורה ואדקשיא למה אמרינן טמאה תקשי למה אמרינן טהורה אבל הכא גבי בית סתם בתים לא נפלים בתוכם הם:

תוס' ד"ה כדי שתהא בהמתו אוכלת ותימה דמ"מ הוה. עיין משנה למלך פ"ב דתרומת הי"ד ופ"ב דחמץ ה"ח שער המלך ח"ג דף פ' פ"א. מחזיק ברכה חי"ד צ' צ"א. ברכי יוסף א"ח דף ס"ה

בא"ד והא דפריך במנחות וכו' זה קאי לשני התרוצי':

תוס' ד"ה כדי שתהא בהמה אוכלת משמע דבטבל וכו' והדר גמר טהורה מטמאה עיקר תירץ התו' הוא דהנא' של כילוי בטבל טהור אסור ומנ"ל לזה כתבו דכשם דילפינן טבל טמא מטבל טהור דאכילה אסר ביה הדר ילפינן טבל טהור לאסור בהנאה של כילוי מטבל טמא וכיון דאפילו בטבל טהור אסור הנאה של כילוי ה"ה בתרומה עצמה אסור הנאה של כילוי ולפיכך אסור לישראל להאכיל כרשיני תרומה אע"פ שהתרומה שלו כיון שהוא הנאה של כילוי ומה שכתבו התוספות ומהכא נמי ידעינן הוא ראי' למה שכתבו דילפינן טבל טהור מטבל טמא מעתה הוא הדין תרומה ולפיכך אסור להאכיל כרשיני אבל אי לא הוי ילפינן טבל טהור מטבל טמא קשה תרומה מנ"לן ולמה אין מאכילין זה כוונת מהרש"ל בפירוש התוספות אלא שמ"ש ומתחיל הדיבור צ"ל ומשום הכי וכן מה שכתב וכ"ש אחר הרמה מן התרומה נראה דט"ס וצ"ל וכן שהרי כתב שכן הוא להדיא בתוספות פ' אלמנה לכהן גדול ושם לא כתבו התוס' כ"ש אלא דתרומה נמי אסור ולא כתבו במכ"ש אמנם לקמן דף ל"ד בתוספ' משמע דתרומה טהורה מתרומה טמאה ילפינן ולא מטבל וזה השגת מהרש"א על מהרש"ל ואפשר לדחק בדברי התו' דיבמות ולפרש דבריהם כמו לקמן ואפשר ג"כ לכוון לזה בכוונת מהרש"ל שלא בא רק לפרש מ"ש התוספות ומהכא נמי ידעינן וכו' אבל לא לפרש באיזה אופן נלמד דתרומה ג"כ אסור וגם לפירש מהרש"א אתי שפיר וזה שכתבו התו' ומהכא נמי ידעינן כלומר דכשם דטבל טהור ילפינן מטבל טמא ה"נ תרומה טהורה ילפינן מתרומה טמאה ועיין בבריכות המים דף רמ"ח שנדחק בכוונת מהרש"ל והעתיק הטעות שבמהרש"ל ועיין בר"ש פ' י"א דתרומת ששם כתוב עוד טעם דאין מאכיל כרשיני תרומה:

תוס' ד"ה בשפחתו וכו' ואומר ר"י דכהן שוטה הי' ר"י בא לחזק מה שכתבו דשפחה טמאה לידה כדמשמע מפשוטו דהנפל הי' של השפחה ובא ר"י לתרץ דלא תימא דבלא"ה מוכח דשל גבירתה הי' דאם של שפחה הי' איך הי' הכהן מטמא לו כיון דלא הוה קרוב לזה כתבו דבלא"ה צ"ל דשוטה הי' דאי נמי של גבירה הי' והי' קרוב אסור לטמאות ועיין מנחת בכורים ובריכת המים רמ"ח:

תוכן העניינים

יד דוד על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה