יד דוד על פסחים· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף ב.
מסכת פסחים פרק ראשון
השגות הראב"ד על בעל המאור למסכתא זו תמים דעים סימן רמ"ה. חידושים בספר מעשה חייא דף י"ח ולהלן:
ובמה אמרו שתי שורות במרתף לא מצינו במשנה דידן שנשנה קודם לזה דין שתי שורות במרתף אלא בת"ר סדרי משנה שהי' שונים קודם רבי הי' שונים שתי שורות במרתף כי רבינו הקדוש קיצור הת"ר סדרי משנה כן כתב מר"ן מהר"י קארו דף ג' ע"ב בכללי התלמוד שלו בשם הכריתות. אמנם מדברי רשי' אינו נראה כן שכתב במה אמרו לקמן במתני' ומשמע מזה דקאי על פלוגתא דב"ש וב"ה בענין שתי שורות במרתף ועיין בזרע יצחק:
והא קימ"ל דעד צאת הכוכבים יממא הוא. מלכי בקדש קט"ו ע"א. חק נתן רי"ב ע"א:
לעולם יכנס אדם בכי טוב. עיין חולין צ"א ד"ה מכאן:
מיתיביה הללוהו כל כוכבי אור. עיין בית אברהם כהן דף קל"ח.
למאי נ"מ לנודר פוסקי הלכות השמיטו דין זה דהנודר מן האור אסור באורן של כוכבים וכתב בציון לנפש חיה הטעם משום דכל זה אמרינן כאן בתחלת הסוגי' ליישב דברי רב הונא דאמר נגהי אבל במסקנא קרא משתמע כפשוטו כאלו נכתב כל כוכבי לילה ושוב אמרינן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ע"ש ומשמע מזה דעכשיו שאמר נ"מ לנודר לא הוי סבר דאזלינן בתר לשון בני אדם וליתא ואישתמיטתיה ליה אחר המחילה דברי התוספות ביבמות דף ע"א ד"ה והני ובע"ז כ"ז ד"ה אלמא שכתבו דהכא לשון בני אדם לא הוה מבורר וכל שאין לשון בני אדם מבורר הולכין אחר לשון תורה לכן נראה דלכן השמיטוהו הפוסקים כי בימיהם הי' מבורר לשון בני אדם דאור דכוכבים נמי אור הוא ולא הי' צריכים להביאו וסמכו על הכלל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וא"צ למחוק דתניא כמו שמחקו הרב ציון לנפש חיה.
רשי' ד"ה בכי טוב. פ"ח במים חיים דף ב' ע"ג
רשי' וכאור בוקר. אהבת עולם.
תוס' ד"ה אור לי"ד וכו' וקשה לר"י כיון דצריך ביטל כבר האריכו הראשונים וגם האחרונים בענין הבדיקה והביטול והמורם מהם הא דוודאי מן התורה סגיא בבדיקה או בביטול וכל שעשה אחד מהם אינו עובר שוב על בל יראה ובל ימצא אלא דבדיקה עדיף מביטול דבביטול לבד יש חשש שמא יאכלנו ולכן הצריכו חכמי המשנה דוקא בדיקה אבל ביטול לא הצריכו כלל כיון שבודק עד מקום שידו מגעת אף אם ימצא שוב אינו עובר וזה שכתב רשי' שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא כי רשי' מדבר לפי דין המשנה שלא הצריכו ביטול כשיבדוק וא"כ ודאי הבדיקה שלא לעבור על בל יראה וב"י אמנם חכמי התלמוד שבאו אחרי המשנה הם אמרו הבודק צריך שיבטל וזה מן הטעם המוזכר לקמן בגמרא דף וי"ו שמא ימצא גלוסקא יפיפי' זה תורף דעת רשי' וכן אפשר להעמיס בדברי הר"ן אשר הרבה מדבריו לקוחים מדברי לקוטי הרמב"ן אמנם התו' לא ניחא להו בהכי לומר דבזמן חכמי המשנה לא היה עדיין הביטול עם הבדיקה אלא שגם בימיהם כבר היה כן וא"כ לא יצדק שלא יעבור על ב"י ובל ימצא כי אף אם לא בדק אינו עובר כיון שבע"כ צריך לבטל לכן פירשו שבדיקה עם הביטול שלא יבא לאכלו כדמשמע לקמן דגזרינן שמא יבא לאכלו ורשי' ג"כ מודה לזה דגזרינן שמא יבוא לאכלו ומהאי גזירה הצריכו חכמי המשנה בדיקה דוקא ולא תסגי בביטול:
וראיתי בספר לשון לימודים דף פ"ד ע"ד שהקשה דהא גם לשיטת התוספות קשה דהא אינהו סברי לקמן דף ד' דהשבתה הבערה היא למה הצריכה התורה בדיקה וביעור כיון דבביטול סגי ותירץ דלהכי הצריכו התורה ביעור שלא יבוא לאכלו ודבריו תמוהים דהא להדיא כתבו התוספות החמירו חכמים לבדוק ולבערו דמשמע אבל לא מדין תורה ותו ניהי דמצינו ביעור מן התורה אבל בדיקה לא מצינו אמנם באמת לא קשה קושיתו כלל דוודאי מדין התורה אף כשביטול החמץ מצות עשה ג"כ להשביתו אבל לא שלא לעבור על בל יראה וב"י כי אף שלא ביערו אינו עובר רק לא קיים מצות עשה דתשביתו ואם לא ביטל החמץ סגי מדין תורה בביעור אף שלא לעבור ובשלמא אם הי' אמר ישבית החמץ שלא לעבור על בל יראה שפיר הי' קשה קושיתו דהא אף אם לא השבית אינו עובר כשביטל החמץ אבל השתא דכתיב סתמא תשביתו הוא מצות עשה ואפילו אם ביטל
בא"ד והטעם שהחמירו כאן טפי משאר איסורי הנאה. והקשה בספר חקרי לב דף קע"א דהא שאר איסורי הנאה ג"כ חייבים בביעור או בשריפה או בקבורה כדאי' בסוף תמור' וכבר קדמו בזה בספר בית הלל סימן רצ"ד ובתו' דסוכה דף ל"ד נראה דנסתפק בשריפת ערלה אי הוא מדאורייתא או מדרבנן ושם הארכתי בזה. ולכאורה נראה לומר דעיקר קושיו' התו' כאן על הבדיקה דבזה נשתנ' משא' איסורי הנאה דניהי דצריכי' ביעו' אבל בדיקה אחריהם לא בעי. וכן כתבו בתחל' דבריה' החמירו חכמים לבדוק אחריהם ולבערם וכן בתירוץ השני כתבו לבדוק ולבערו משמע דכל כוונתם על הבדיקה. אמנם זה שכתבו בשאר איסורי הנאה שלא הצריכו חכמים לבערם משמע דאין צריך לבער' והא וודאי תימ' דעכ"פ חייב לבערם או מדאורייתא או מדרבנן ומה שתירץ בחקרי לב גם הוא דוחק ויות' נראה התירץ שדחו הם דוודאי כלאי הכרם אי מדאורייתא בשריפה לאו הטעם משום שיבא לאכלם אלא גזירת הכתוב. וערל' נפקא לן מכלאי הכרם ואי מדרבנן אסמכוהו אקרא פן תוקד אש אבל לא מטעם שמא יבא לאכלם דא"כ הי' אסור להשהות בבית כלל איסורי הנאה אפילו רגע אחד וזה לא מצינו ואהא הוא דקשיא להו כי בחמץ אע"פ שאינו עובר בבל יראה ובל ימצא אסור להשהות רגע אחד בביתו שמא יבא לאכלו ובשאר איסורי הנאה לא מצינו כן כי אם מתאחר לא הוי רק שהוי מצוה אבל לשמא יאכלם לא חיישינן:
בא"ד ונזיר נמי. והקשה מהרש"א דהא לא קשי להו אלא מאיסורי הנאה ומאי בעי בנזיר דהוא לאו מאיסורי הנאה ומה שתירץ אינו מובן. ועיין בספר בני דוד. ובחק נתן. ושמעתי לתרץ דלפי מ"ש התו' לקמן בדף כ"ח דלרבי יוסי הגלילי דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה אפ"ה ס"ל לדינא דמתניתין דבודקין החמץ מעתה בקושיתם דלא הקשו אלא מאיסורי הנאה היינו לחכמים ומעתה הוקשה להם מנזיר לר' יוסי הגלילי כי משארי דברים בין איסורי הנאה בין אינם איסורי הנאה מתורץ במה שכתבו משום דלא בדילי מיני' אבל מנזיר קשיא לר' יוסי הגלילי. ולי נראה דחוק והעיקר כי אף שכתבו מתחל' שאר איסורי הנאה היינו שלא יקשה לדבריהם דמאי קושי' הא חמץ איסור הנאה הוא אבל עכשיו שחדשו דעיקר הטעם דלא בדיל מניה א"כ נימא דמזה הטעם לחוד חייב לבער אבל ענין איסור הנאה לא מעלה ולא מוריד דמה ענין איסור הנאה לאכילה כי אטו משום דאסור בהנאה יש חשש יותר שיאכלנו אלא וודאי עיקר הטעם דלא בדיל מניה וא"כ קשיא מנזיר ותירצו דשרו לאחרים וצריך לעיין בחדש לרבנן דלא סברי לקמן דף י"א דחדש בדיל מנייהו מדאמרי קמח וקלי הוה שלא ברצון חכמים. מיהו אפשר דסברי נמי הך סברא דהרי במקום פסידא שרי כמ"ש התוספות:
בא"ד דהא אמר שיאור ישרף. המחוור בכוונתם הוא כי כוונתם לסוגיא דר"פ אלו עוברין דקתני התם שיאור ישרוף והאוכלו בארבעים ור"מ היא דאי לרבי יהודה אין בו לא לאו ולא כרת כדכתב רש"י בדף מ"ח ע"ב וכן מוכח ממה דאמר רבי יהודה בעצמו והאוכלו פטור מעתה שפיר הוכיחו דאי מותר להשהותו יאכלו אלא יש מקום לומר דר"מ בהא ס"ל כרבי יהודה דחמץ לאחר הפסח אסור מן התורה לזה כתבו דאי נמי ר"מ ס"ל כרבי יהודה היינו בחמץ דגן גמור אבל בחמץ נוקשה לרבי מאיר דאוסר עכ"פ ליכא אלא חד קרא וא"כ לא אסר אלא תוך זמנו ואפילו למאן דס"ל כרבי יהודה:
אמנם אין לומר דכוונתם למתניתן דס"פ אלו עוברין דף מ"ח חדא דשם לא נזכר כלום דהוה חמץ נוקשה ולא איכא מ"ד דכ"ש חמץ גמור ע"י תערובות. ותו דכתבו אבל נוקשא דליכא אלא חד קרא והרי אפילו חד קרא ליכא דהא רבי יהודה קאמר והאוכלו פטור וש"מ דכרבנן דר"א ס"ל אמנם טעם הדבר שאסור להשהותו כתב בהגהות סמ"ק סימן ל"ד משום דאיכא לאו באכילתו גזרינן שמא יבא לאכלו ומשמע מזה דמאן דסבר בנוקשה ליכא איסור דאורייתא כלל באכילתו מותר להשהותו וזה דעת הטו"ר בסימן תמ"ב אלא שקשה לפ"ז למה שיאור ישרוף לרבי יהודה הא לרבי יהודה האוכלו פטור ומ"ש המג"א בזה כבר צווחו עליה בבי מדרשה ואם נאמר כמו שכתב מהר"י אשקאפה בספר רא"ש יוסף דמיד כשהגיע לשיעור קרני חגבים לר"י או שיעורא דר"מ לר"מ מחמיץ ואי אפשר לאפות א"כ גם התוס' כאן לא הוכיחו כלום מהא דשיאור ישרף דאסור להשהות. ואפשר לומר דלר' יהודא כיון דמצינו דמחמיר בשיאור דר"מ אע"ג דמצה גמורה היא ומותרת בהנאה ליתנה לפני כלבו אפ"ה אסור באכילה א"כ ה"ה בשיאור דידיה דעכ"פ חמיר יותר מחמיר אפילו לשרוף. אמנם לר"מ לא מצינו חומרא זו ודוקא בשיאור מחמיר רבי יהודא אבל בשאר חמץ נוקשה לא מצינו דמחמיר ולפיכך מתיר לשהות וזה דעת התוס' לקמן בדף כ"א ע"ב שכתבו דלר"ת מותר לשהות כותח. וראיתי בציון לנפש חיה שכתב דטעמא דר' יהודא דשיאור ישרוף משום הא דאמרינן בחולין דבעי' דלא איפשטא אי לר' יהוד' ספיקא הוה או ברי' הוה ולפ"ז יש לתמוה על הר"ן בר"פ אלו עוברין דהביא ראי' דכל היכא דאסור מדרבנן דאסור להשהותו דאל"כ למה שיאור ישרוף לרבי יהודא ומאי ראי' דלמא משום דספיקא הוה ובע"כ צ"ל דכוונת הר"ן דע"כ חמץ דרבנן אסור להשהותו דאי מותר להשהותו א"כ תפשוט דספיקא הוה דאי ברי' הוי והוה חמץ נוקשה אמאי ישרף אלא ש"מ דאף אם נוקשה הוה נמי ישרוף וא"כ לא הועיל כלום הרב צל"ח דגם להתוספות נמי נימא הכי וצ"ע. ועיין על דברי התוספות לשון לימודים פ"ד ע"א שער המלך ח"א ע"ו ע"א. בני דוד דף ויו ע"ד. חק נתן רי"ב ע"א. בית דוד חלק א"ח ל"ה ע"א. שונה הלכות דף מ"ט ע"ב קהלת יעקב אלגאזי דף כ"א ע"א וע"ב: זרע אמת בחדושים סימן י"ח. ועיין עוד על לשון הר"ן ידי אלי' צ"ו מהרי"ט צהלון סי' קט"ו צרור החיים ס"ב ע"ב. יצחק ירנן ס"ו ע"ד.
תוס' ד"ה כאור בוקר. שנות חיים רי"א ע"א.