אור ברסלב

יד דוד על עירובין· רבי יוסף דוד זינצהיים

דף סה:

דף סה.

ישראל ונכרי בפנימית. הרי"ף והרא"ש השמיטו דין זה ולכאורא יש לומר משום (דמוקמינון) [דמוקמינן] בגמרא כר"ע דרגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה וא"כ לרבנן דר"ע דסברי דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה ליתא להך דינא בין בישראל ונכרי בפנימית בין בישראל ונכרי בחיצונה בכל ענין אינו אוסר הנכרי והריף והרא"ש פסקו דלא כר"ע לכן לא הביאו הך דינא ואע"ג דלכאורא יש להקשות כיון דלפי זה דדוקא לר"ע האי סוגיא א"כ כיון דחזינן דכל הני אמוראי סברו כר"ע א"כ יש לפסוק בפלוגתא דר"ע ורבנן נמי כר"ע י"ל דהנך האמוראים לא סברו הך כללא דהלכה כדברי המיקל בעירוב ובפרט רב לא סבר הך כללא כמו שכתב הרמב"ן בליקוטיו וכן רבה ורב יוסף נראה דהכי (סבירו) [סבירא; או סברו] להו מדמפרשים לקמן מילתיה דשמואל כר"ע כמ"ש הרמב"ן שם אמנם הרי"ף אף על פי כן פסק הלכה כדברי המיקל כמ"ש הרא"ש כמה פעמים וא"כ להכי שפיר פסק כרבנן. אמנם הריטב"א כתב דהך דינא לרבנן נמי איתא וטעם שהשמיטו הרי"ף עיין במלחמות סוף פרקין ועיין בבעל המאור. ומדברי הגהות הרא"ש נראה להדיא שדחה סוגיא זו מהלכה משום דקיי"ל כרבנן ועיין ביד אלי' סימן י"ד שהאריך בסוגיא זו וראיתי לו שהקשה דלמה לו להגמרא להקשות אי כר"מ למה לי ישראל בחיצונה הוה ליה להקשות תיכף מרב דהתיר הפנימית וכן הקשה על רש"י שכתב בדבור המתחיל אמר להם מותר אלמא לא אסור אלא בחיצונה ולמה לא פירש בקיצור למה הפנימית מותרת ולע"ד ל"ק דוודאי קושיית המקשן כך הי' למה לי ישראל בחיצונה דמשמע לולא זה אין איסור והלא אף אם אין ישראל בחיצונה הפנימי אסורה אליבא דר"מ וא"כ למה נקט ישראל בחיצונה דמשמע דפנימית מותרת וקאמר וכ"ת מעשה שהי' כך הי' כלומר באמת דהפנימית אסורה ולמה שאמר ישראל בחיצונה משום דכך הוה מעשה הא רב אמר הפנימית מותרת וש"מ דדוקא נקט ישראל בחיצונה אבל הפנימית מותרת ולמה כיון דסבר כר"מ א"כ הפנימית נמי אסורה וא"כ יסוד כל הקושיא למה הפנימי מותרת אי כר"מ אתיא אלא וודאי דלא סבר אלא כראב"י דבעי שני ישראלים אוסרים ולזה פירש רשי' אלמא לא אסר אלא בחיצונה. והוא כראב"י:

רשי' ד"ה פונדק כו' אכסנאים נכנסין (בו) [בהן] ואוסרים זה על זה. וכתב רמ"א בתשובה סימן ק"כ דאע"ג דקי"ל דאורח אינו אוסר קודם שלשים יום היינו דוקא כשיש שם בעל הבית קבועה אבל אם אין שם רק אורחי' אוסרים זה על זה והקשה שוב דהרי רשי' כתב בדיבור הקודם איקלע להאי פונדק דהוה דיירי ביה תרי ישראלי' ותירץ דהא וודאי לאו דרי' ממש קאמר אלא כוונתו על האכסני' ועל שם סופן קרי להו דיירי או אפשר הוי שני לשונות בפרש"י ובוודאי דברים אלו דחוקים טובא והנה לכאורה יש להקשות דמאי הוה דחקו עצמם על הספק לשכור מהמשכיר אם נאמר דגוי כי ליתא אינו אוסר הא כל זמן שלא בא מותרים ואם יבא ישכירו ממנו בשבת דהא תלמידי דר"ח הוה ובוודאי כשיטת ר"ח רבם ס"ל דאמר בסמוך דמותר לשכור בשבת וצ"ל דהי' יראים אם יבא הגוי וישכרו ממנו בטל העירוב וצריכין לבטל ושמא אותם ישראלים הדרים שמה לא ירצה לבטל. ולפיכך לפי שיטה זו פירשי' דדרו שם ישראלים אבל אם נאמר כשיטה אחרת של רשי' דאף דליתי' לנכרי אסור א"כ לכך הי' צריכים לדחוק לשכור. דאל"כ אסורים מיד לטלטל וא"כ א"צ לומר דדרו שם ישראלים ולפי שיטה פירש רשי' דהאורחים אוסרים זה על זה כן הי' מקום לומר אמנם גם רבינו יונתן העתיק לשון רשי' ממש ולדידיה וודאי אי אפשר לומר כן ולכן נראה יותר קרוב על מרכז האמת דרשי' וודאי ס"ל דאורחים לא אסרו כלל אהדדי ולפיכך הוצרך רשי' ורבינו יונתן לפרש דהי' דרים שם ב' ישראלים ומה שכתב והאכסנאים אוסרים זה על זה גם הדרים נכללו בכלל אכסנאים כיון דפונדק הוה כל מי שדר שם נקרא ג"כ אכסנאי וכוונת רשי' רק לבאר למה יאסרו זה על זה ופירש דהי' דרים בחדרים נפרדים שפתוחים לחצר. ועיין בפנים מאירות ח"ג סימן א' בארוכה על דברי רשי' ודברי התו':

תוס' ד"ה התם טעמא מאי כו' וי"ל דלחומרא לא אמרי' לא פלוג. בספר יד מלאכי כלל שנ"ז הקשה מכמה מקומות דאמרינן לא פלוג אף לחומרא. ותירץ דדוקא הכא גבי ביטל כתבו התוס' כן משום דקימ"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב ולא אמרו להחמיר אלא להקל והיא דוחק דא"כ לא הוה להו להתוס' לסתום אלא לפרש. ועוד תירץ דלא כתבו התו' כן אלא לדברי בעל האיבעי'. וכדמוכח מדבריהם שכתבו א"כ מאי קא מבעי' ליה וע"ז תירצו דקמבעי' משום דסבר דלחומרא לא אמרינן לא פלוג אבל אנן לפי האמת לא קימ"ל הכי וגם זה דוחק דהא וודאי דבעל האיבעי' לא הי' מסופק אלא משום אי הוה שכיח דדייר ואסור או לא שכיח דדייר ושרי והתרצן דפשט לאסור פשיטא דס"ל דשכיח דדיירי לכן אסור וא"כ איך נאמר (דהתירצן) [דהתרצן] סבר דאפילו אי לא שכיח דדיירי נמי אסור וא"כ אין צד היתר כלל לשני צדדי האיבעי' זה וודאי אין סוגית הש"ס כלל וכל כי האי הוה ליה לפרש ולכן כפי פשוטו נראה לומר דלהכי הכי לא גזרו משום דכך היתה הגזירה כל מקום ששני ישראלים אוסרים זה על זה נכרי אוסר וא"כ ממילא כל שאין ישראלים אינו אוסר אע"ג דהוה שייך בי' טעמא דדייר ועוד י"ל ע"פ מה שכתב בעל המאור דלמה פסקינן הך דינא כיון דלא קיימ"ל כר"ע ותירץ דכאן גבי (גבי) [כנראה טעות] שכירות החמירו כר"ע משום שמא ילמוד במעשיו אבל בעלמא לא קימ"ל כר"ע ולהכי שפיר כתבו התוס' אם לא שכיח דדייר א"כ לא שייך גזיר' שמא ילמד ממעשיו וא"כ וודאי לא פסקינן כר"ע ולא הוי שני ישראלים אוסרים. ולהכי לא אמרינן לא פלוג כיון דלא שייך טעמא דדייר. והתרצן פשט דשכיח דדייר וא"כ שפיר יש להחמיר כר"ע. ונמצא אפשר תוספות כבעל המאור סבירא להו:

תוס' ד"ה איקלע כו' ואע"פ דפסקינן הלכה כר"ש לא בא ר"ש להחמיר. והקשה מהרש"א דקארו להו מאי קארו להו אטו משום דר"ש מיקל בישראל מחמיר טפי בגוי ע"ש ונ"ל פשוט כי כוונת התוספות משום דחזינן דר' יהודה אומר סתם בין נכרי בין ישראל אינו אוסר ולא קאמר טעמא למילתה משום דסבר כל מאן דליתה אינו אוסר ורבי יוסי (שחילוק) [נדצ"ל שחילק] בין ישראל לגוי קאמר טעמא בישראל שאינו דרך ישראל לבא בשבת ור"ש נמי קאמר טעמא בישראל שכבר הסיע מלבו ומשמע לכאורא מזה שבא ר"ש ליתן טעם על עיקר הדין דישראל אינו אוסר (ולא על שבת אצל בתו בלבד) משום כבר הסיע מלבו והנה בגוי דלא שייך האי טעמא כמ"ש הרא"ש לקמן באמת אוסר לזה קאמרו התוספות דוודאי ר"ש בעיקר הדין סבר כר' יהודה דבין גוי בין ישראל אינו אוסר דכל מאן דליתיה אינו אוסר ומה שאמר שכבר הסיע אינו כדי ליתן טעם על עיקר הדין שמה א"צ דלא גרע ישראל מגוי אלא בא ליתן טעם על מה שמיקל אפילו אצל בתו. ולפי מה שכתב הרא"ש לקמן נוכל לומר דהוצרך הך טעמא דאפילו בא ישראל בשבת אינו אוסר. עוד הקשה מהרש"א דעכ"פ למה פסקו התוספות כר' יהודה דהא ר' יהודה ור"י הלכה כר' יוסי ועיין ברא"ש לקמן שכתב מתרי טעמי כמ"ש מהרש"א דהלכה כדברי המיקל בעירוב וגם כל מקום ששנה ר' יהודה בערובין הלכה כמותו והרמב"ם פסק כר' יוסי וכתב בפנים מאירות ח"ג סימן א' ראי' לדבריו דר"א בן יעקב סבר כן לעיל בריש פרקין דפליג אדר' מאיר גבי ישראל אחד אבל בשני ישראלים אפילו לא איתי' לנכרי בביתו אוסר עליהן יע"ש והם דברים תמוהים דהא ברייתא דלעיל מוקמינן לה לר"מ דלא אתא ביומי' ולפיכך אינו אוסר הנכרי דאלו הוי אתי לא הוי אמר דירת נכרי כדירת בהמה וא"כ איך אפשר שראב"י יאמר שבשני ישראלים אוסר הנכרי כי לית' ולא אתי ביומי' דהא ליכא למ"ד הכי ואפילו לר"מ אינו אוסר דכל מקום דאוסר ראב"י בשנים אוסר ר"מ ביחיד ובע"כ צ"ל דראב"י שמעיה לר"מ דאמר דוקא בליתיה אבל באיתיה אוסר אפילו חד וקאמר אפילו באיתא אינו אוסר רק על שנים (ולפ"ז גם בברייתא שפיר יש לגרוס לעולם לפי התירצן דמוקי בדליתי' אבל לא לפי המקשן ועיין מה שכתבתי בראש הפרק) ועוד יש כמה גמגומים באותו תשובה ואין כאן מקום להאריך בזה:

באותו הדיבור ואע"ג דרבי יוחנן לית ליה דלגמרי קאמר הני כללא. והקשה מהרש"א ניהי דלית ליה לרבי יוחנן הלכה כדברי המיקל מ"מ הא רבי יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה ודבריו אינם מובנים לי דהא בדיבור הקודם כתב להקשות דהא ר' יהודה ור"י הלכה כרבי יוסי. ותירץ דקימ"ל הלכה כדברי המיקל וא"כ לדידי' אם לא נאמר הלכה כדברי המיקל הלא הלכה כר' יוסי:

ד"ה דאתא נכרי בשבתא. עיין פנים מאירות ח"ג סימן א':

תוכן העניינים

יד דוד על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה