אור ברסלב

יד דוד על עירובין· רבי יוסף דוד זינצהיים

דף מז:

דף מז.

ה"מ במתניתין אבל בברייתא אימא לא. עיין מנחות ל"א ד"ה מי קאמר.

חפצי הפקר. עיין לעיל מ"ב ד"ה מכלל.

תוס' ד"ה דכולי מברכתא וכו' אלא במוקפת מחיצות. הרא"ש הביא ראי' לרשי' מהא דר"ה דף כ"ג שהעדים לא הי' זזים מחצר בית יעזק עד שהתקין ר"ג שיהי' להם אלפים ולמה לא הלכו בכל ירושלים אלא ודאי בע"כ צריך לומר דמיירי לאחר שנפרצו פרצות בירושלים ולא הי' יכולין להלך בכל העיר והרמב"ן בלקוטיו חולק על זה ואמר כי בראשונה הי' עושים אותם כיוצאים לדעת ואין להם אלא ארבע אמות דדוקא ביצא שלא לדעת מהלך את כולה ולפיכך אפילו בחצר לא הי' יכולין להלך רק ארבע אמות שלהם וכתב שמצא בנוסחאות לא היה זזין ממקומן יע"ש וזה כפי דעתו ודעת הרמב"ם שהיוצא לדעת אפילו נכנס לדיר וסהר אין לו אלא ארבע אמות אבל לדעת התוספות לעיל גבי הלכה כר"ג בספינה משמע שדעת ר"י דאפילו ביוצא לדעת מהלך את כולה ולפיכך כתבו התוספות שם דכל החצר כד' אמות הוא להם וא"כ שפיר קשה דאפילו בכל העיר הי' יכולין להלוך ולפיכך הוצרכו לומר דנפרצו (פרוצות) [פרצות] ועיר פרוצה אין מהלך את כולה מיהו הרא"ש שג"כ גורס לא הי' זזין משם משמע מיהו דבכל החצר הי' מותרין צ"ל נמי דסבירא ליה כרשב"א ור"י ולא כהרמב"ם והרמב"ן וכ"כ הב"י שמשמע מדברי הרא"ש דלא ס"ל כהרמב"ם. ולפמ"ש מוכח מהכא או שנאמר דס"ל כאידך תירוצא דהרמב"ן שחכמים לא הי' רוצים להחמיר עליהם כל כך בד' אמות וגם לא הי' יכולים לבדוק אותם ולפיכך נתנו להם כל החצר. וכן מבואר בירושלמי שהביא הרמב"ן שמתורת תקנה התירו להם כל החצר ולפיכך אפשר לא כתב הרא"ש טעמא דחצר משום דכל החצר כד' אמות כמו שכתבו התוס'. ויש לדקדק על התוס' והרא"ש שהקשו לסברתם מהך דנותן עירובא באילן ומימרא דרבא שם שהוא מימרא ואמאי לא הקשו מהא דלקמן דף ס"א שבת בעיר אפילו גדולה כאנטוכיא מהלך כולה וחוצה לה אלפים והתם וודאי אף בעיר שאינה מוקפת חומה היא וכן פסקו כל הפוסקים וכן מוכח ממחנה ישראל ואפשר משום דיש לומר דשם מיירי בעיר שכל הבתים נוגעים זה בזה וכיון שהוא שבת באחד מן הבתים הרי הוא מוקף מחיצה ולפיכך כל הבתים שנגעו בו נעשה כ"ד אמות אבל כשיש הפסק בין הבתים לא והכי משמע מדברי התוספות והרא"ש בדף נ"ז שכתבו שאין סברא שיהי' צריך שיגעו הבתים זה בזה משמע דאין להם ראי' על זה והיה אפשר לאוקמיה דוקא כשהבתים נוגעין ולכן הוצרכו להביא ראי' מלעיל. אלא שקשה לי דבוודאי גם בעיר שהבתים נוגעין זה בזה לדעת התוספות והרא"ש אם אינה מוקפת חומה ביוצא חוץ לתחום אסור ואם כן קשה דאף אם נפרש דשבת בעיר גדולה מיירי כשהבתים נוגעין זה בזה מכל מקום קשה לההיא דמברכתא ולכן נראה לי לומר דוודאי לא קשה להו להתוספות והרא"ש מגוף הדין דכי היכא דחזינן לענין מדידת תחומין דנעשית כל העיר כ"ד אמות אף בפרוצה א"כ ה"ה לענין יוצא חוץ לתחום דוודאי זה אינו קושיא די"ל דאין לילף מתחומין למקום אחר. אבל קושייתם הוא כי היכא דחזינן דלענין תחומין נעשית כד' אמות לענין נותן עירובו וא"כ כי היכא דמהני לענין נתינת עירובו ה"ה ליוצא חוץ לתחום דבזה וודאי אין סברא לחלוק ולזה תירצו דדוקא לענין עירוב כיון שכבר שבת או (נתון עירובי) [נדצ"ל נתן עירובו] נעשית כולה כד' אמות לענין התחום ה"נ מהני לענין שיהא הוא ועירובו במקום אחד אבל היכא דלא שבת שם ולא נתן עירוב דלענין תחומין לא נעשית לו כד' אמות עכשיו שבא מחוץ לתחום נמי לא נעשית לו כד' אמות זה נ"ל בכוונת התוספות והרא"ש אף שלשון הרא"ש קצת מגומגם.

והנה רבינו ירוחם כתב דבנתינת העירוב כל העיר נעשה כד' אמות. ולכאורה התוס' והרא"ש חולקים על זה דמשמע מדבריהם דגם לענין נתינת העירוב צריך להיות מוקפת ורק העיבור מצטרף אף שאינו מוקף והכי משמע נמי מדברי רשי' לעיל שכתב מתא כמאן דמליא דמיא דעיר מתוך שהיא מוקפת יישוב מחיצות משמע דוקא מתוך שהיא מוקפת מחיצות. אמנם סוף דברי הרא"ש שכתב אבל ליוצא חוץ לתחום כו' משמע דוקא ליוצא חוץ לתחום בעי מוקף מחיצות אבל לשאר דברים ובפרט לענין נתינת העירוב כל העיר נעשית כד' אמות אף בלא מוקף מחיצות. וכן מצאתי להב"ח בסימן ת"ט שכתב כן והביא ראי' מדברי התוספות והרא"ש הללו ובוודאי שכוונתו לסוף דבריהם. וראיתי להב"ח שם שהביא ראי' לדין זה דנתינת העירוב כל העיר נעשית כד' אמות אף בפרוצה מההיא דיושבי צריפים דנעשה כולה כד' אמות. אמנם זה יש לדחות דהא תינח לדעת הרשב"א דס"ל דמערב דינו כשובת בוודאי ראיות הב"ח ראי' אלימתא היא. אמנם להרמב"ם מערב אין דינו כשובת ממש ולכן בשובת אין צריך שיהי' רה"י מוקפת לדירה ובמערב צריך כמו שהביא מחלוקת זה הרב המגיד בפרק כ"ז מהלכות שבת ובפ"ז מהלכות עירובין והב"י בסי' שצ"ו ות"ח וא"כ לדעת הרמב"ם אין להביא ראי' מדחזינן דבשובת עיר פרוצה נעשית כד' אמות דיהי' נמי כן לענין מערב. עוד כתב הב"ח שאין כוונת רשי' לעיל לומר שתהי' מוקפת מחיצה דוקא דא"כ הי' לומר דעיר מתוך שהיא מוקפת מחיצות אלא כוונת רשי' שתהי' מוקפת יישוב וממילא היא כאלו היא מוקפת מחיצות והנה ראיתי בחדושי הריטב"א שהעתיק לשון רשי' באמ' כן מתוך שהיא מוקפת מחיצות ועוד כתב הריטב"א שם וז"ל אע"פי שעיבורה של עיר אינו מוקף מחיצה. מכל מקום כיון דעיבורה של עיר כעיר הרי היא כאלו היא תוך מחיצותיה וכאלו המחיצות הן דופן עקומה שמתעקמת עד עיבורה של עיר עכ"ל הרי להדיא דמשמע דוקא במחיצה וגם בסוף מי שהוציאוהו גבי עיר חרבה כתב רשי' אבל מחיצותיה קיימין. אמנם בוודאי דברי הב"ח נכונים כיון דחזינן דעיבורה מצטרף אעפ"י שאין לו חומה א"כ אפילו שהעיר גופיה אין לו חומה וכן מוכח מדברי התו' בראש השנה שכתבו וז"ל ואם לענין יוצא חוץ לתחום נמי נותנין לו כל העיר כולה עם עבורה כד' אמות א"כ בלא מחיצות נמי תחשוב כד' אמות וכוונתם מבוארת דס"ל דכל היכא דנותנין עיבור לעיר אף העיר א"צ מחיצית אלא תחשב כולה כד' אמות אף בלא מחיצות לכן קשיא להו אף אם נימא דירושלים פרוצה כו' הא יכולין לילך בירושלים דנעשית כולה כד' אמות ואע"ג דהתוס' שם בר"ה חולקים על התו' דכאן. דכאן החליטו הדין כרשי' דבעי עיר מוקף מחיצות ושם נראה כמסתפקין היינו משום דבראש השנה מספקא להו אם נותנין עיבור ליוצא חוץ לתחום וכאן פשיטא להו דאין נותנין עיבור אבל על הך סברא דכל היכא שנותנין עיבור א"צ שיהי' מוקפות בזה לא חולקים התוס' כאן על התוספות בראש השנה. ודברי הריטב"א שכתב שהמחיצו' מתעקמות עד עיבורה אפשר דכוונהו על מחיצות הבתים אבל לא על מחיצות העיר שאין צריך שתהי' לעיר מחיצה וכך כתב הרמב"ן להדיא דבמניח א"צ מוקפת מחיצות ובוודאי אין הריטב"א חולק על הרמב"ן:

תוס' ד"ה חרם אבל אין לפרש כו' ומה שצריך מחיצה של ברזל היינו כדי להכניסם לעיר כו'. דאלו לפירוש רשי' אפילו אין רוצים להכניסם לעיר אלא לשתותם במקומם נמי אסור בלי מחיצה שהרי מעורבים בהם מים שמחלק האחר שחוץ לתחום שהרי קנה שביתה בעיר וא"כ מקומם הוא סוף התחום ממש אבל לפירוש זה דלא קנה שביתה רק במקומם וא"כ וודאי לשתות במקומם א"צ מחיצה שהרי המים המעורבי' בהם אינם מחוץ לתחום ובע"כ צ"ל דצריך מחיצה כדי להכניסם לעיר ואהא קשיא להו למה להו למימר בין שני תחומין אפי' אין החלק האחר שייך לעיר אחרת נמי אסור להכניסו לעיר שהרי העיר היא לו חוץ לתחום. ועוד קשיא להו שאפילו מחיצות ברזל אינו מועלת דאפילו לא יהיה מעורב בו מים שחוץ לתחום אי אפשר להכניסו לעיר ממש כיון דקנה שביתה במקומו וממקומו עד העיר יש יותר מאלפים שהרי נותנין עיבור לעיר וא"כ אם מודדין מהעיר לחרם מתחילין המדידה חוץ לעיבור ומן החרם מתחילין למדוד תיכף וא"כ כלו אלפים בתוך עיבורה. כן פירש הריטב"א ומהרש"ל ומהרש"א נכנסו בדוחקים אמנם מה שהקשה מהרש"א דאף לפירש"י קשה למה צריך לומר בין שני תחומי שבת הא אף בסוף תחום אחד נמי צריך תיקון והניח בצ"ע הם דברים תמוהים דלהכי נקט בין תחומין לאשמעינן דאף לשתות במקומן צריך מחיצה כמו שנראה להדיא מדברי התוספות וכמ"ש. ועיין ב"ח וט"ז שג"כ הקשו קושיות מהרש"א:

כתב הרמב"ן בשם הראב"ד מדלא מפלגינן הכי בין מים עמוקים עשרה או לא ש"מ דאפילו המים עמוקים עשרה צריך מחיצה וש"מ דיש תחומין למעלה מעשרה. והרמב"ן תמה עליו דא"כ הוה ליה למפשט מהכא. ואפשר דהראב"ד סובר דאין הלכה כרבי חייא ולפיכך לא רצה למפשט אלא דקשה דהא אף לר"י בר חנינא מחיצה תלוי צריך. והרמב"ן דחאו לראיות הראב"ד דדוקא ספינה הוה למעלה מעשרה אבל מים לא הוה למעלה מי' דמים ע"ג מים היינו הנחתן. כמו שכתבו התוספות בדף מ"ה ע"ב בד"ה ולקני שביתה והריטב"א כתב בשם הראב"ד הטעם דהקילו במים משום דאין תחומין למעלה מי'. נמצא דברי הראב"ד שהביא הרמב"ן סותרין לדברי הראב"ד שהביא הריטב"א. ואע"פ ששני ראב"ד הוה מ"מ מסתמא כשאין פורטים כוונתם על הראב"ד בעל ההשגות:

והרי"ף והרא"ש פסקו להך דינא דצריך מחיצה תלוי ולכאורה קשה דהא מוכח בגמרא דלריב"נ דוקא היא ולא לרבנן ואנן פוסקין כרבנן וכן הקשה המג"א בסימן ת"ב והנה רבינו יונתן כתב דהך דינא אתי' כרבנן משום דדעת בני העיר עליהן ולא כמ"ש התוס' וכי הוה מוקי בגמרא לר"י בן נורי ולא כרבנן הוה סבר כפירש שדחאו התוספות דקנו שביתה במקומן דהוה חפצי הפקר ולפיכך לא אתי כרבנן אבל לפי הפירוש דקנו שביתות עירן בוודאי כרבנן נמי אתיא. ומדברי רש"י נראה דיש גירסא אחרת בגמרא ואולי אותה הגירסא הי' להרי"ף והרא"ש:

תוכן העניינים

יד דוד על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה