יד דוד על סוכה· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף מו.
העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו. עיין בשפתי כהן י"ד סימן כ"ח סק"ה. ומלכי בקודש דף י"ג ע"ג ובתשובה שנדפסה בסוף תשובת מהר"י בי רב ומהר"ש אלגאזי ושאר רבנים:
רבא הוה מקדים וקאי ועייל לבית הכסא. עיין אדמת קודש ח"א מ"ג ע"א:
הרואה נר חנוכה. עיין מה שכתבתי בסוף פסחים ובמקום שמואל שער התרוצים:
רש"י ד"ה כל זמן שמניחין ואפילו חולצן ומניחין מאה פעמים ביום מלשון זה של רש"י וודאי משמע דאע"פ שחולצן מרצונו בלא הכרח מברך דס"ל לרש"י דאין חילוק בין אם חולצן מהכרח שצריך לכנס לבית הכסא או חולצן מרצונו דמ"ש והא דומיא דסוכה היא וסוכה אין בהן שייכת שיאמר שצריך שיצא מצד איסור אלא ברצונו דוקא יוצא וא"כ ה"ה בתפילין ועפ"ז אין להקשות מנלי"ה דלא עביד רבא כשמעתיה דילמא דוקא בחולץ מרצונו פליגי רבנן אבל בנכנס לב"ה מודו דא"כ לא אתא שפיר הא דאמר תנאי היא היא ומדתלי סוכה בתפילין ש"מ דאין חילוק אמנם מדברי הנמוקי יוסף נראה דדוקא שצריך לחלוץ שכתב שנכנס לבית הכסא או לישן שינת קבע משמע הא לאו הכי לא ואפשר דאורחא דמילתא נקט ועיין בב"י סימן ה' ובשירי כנסת הגדולה שם וביד אהרן. ובספר אדמת קודש ח"א דף מ"ג ע"א ע"ב:
רש"י דלא עביד כשמעתיה אלא כל יומא דמנח תפילין מברך אפשר לומר דעת רש"י דאע"ג דקי"ל דלילה זמן תפילין הוא וא"כ לא הי' ראוי לברך כשמניחין ביומא אחרי דהלילה אין מפסקת אפ"ה הי' מברך וזה דלא כשמעתי' אלא שקשה למה הוצרך רשי' לזה דהרי בגמרא קאמר דאפילו באותו היום הי' מברך ולפיכך נראה דצריך לגרוס בדברי רשי' אלא כל אימת דמנח תפילין מברך וכ"כ באדמת קודש ח"א דף מ"ג ע"ג:
תוס' ד"ה העושה סוכה לעצמו כו' ודאמרינן בהרואה כלומר דכל דבר שיש בו שמחה דוקא מברכין זמן אף שאינו בא מזמן לזמן אבל רב שרירא חולק על זה וסבר דוקא דבר הבא מזמן לזמן מברכין שהחיינו דעל מה דאמרינן בהרואה הרואה כלים חדשים כתב דאין הלכה כן כיון דלא אתא מזמן לזמן אבל אין כוונת התוספות להקשות מהא דהרואה על מה שכתבו דכל דבר שיש בו שמחה דהא בכלים חדשים נמי שמחה איכא ועיין מ"ש בסוף פסחים. וביצחק ירנן דף ק"ט: