יד דוד על יומא· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף נ.
והא חטאת שמתה בעליה היא תמורה ט"ו ד"ה והא קרבה:
והלא פר העלם דבר ושעירי ע"ז וחגיגה דקרבן צבור ואין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה. יש להקשות מאי ראי' הביא מחגיגה הא בפסחים דף ע' מקשה מחגיגה כיון דקרבן ציבור הוא למה לא דחי שבת ונפקא ליה מוחגותם וא"כ להכי אינו דוחה שבת וכעין קושי' זו הקשה התוספות בפסחים דף ע"ו דקאמר שם הטעם כיון דיש לה תשלומין כל ז' לא דחי ומחקו תוס' דלא מהאי טעמא לא דחי אלא מוחגותם והלחם משנה פ"א דחגיגה הקשה על התוספות מסוגיא דהכא דהרי מוכח דטעמא דחגיגה משום דאין קבוע לו זמן. ועיין מ"ש שם בפסחים דאפשר לחלק בין קבוע לה זמן לתשלומין כל שבעה דאע"ג דיש לה תשלומין מקרי קבועה לה זמן כמו דאיתא בביצה כ"א אמרו להם ב"ה אף זו קבוע לה זמן שאם עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותם ואפשר לומר דמה"ט תשלומין לא מהני אבל לעולם קבוע זמן לא מקרי וכעת נראה דהתוספות סברי דלא כהרמב"ם דסבר דאין חולק על ר"מ דהכל תלוי בקביעו' זמן אלא כמו שנראה מדברי הרע"ב בתמורה דסבר דרבנן חולקין על ר"מ ולא סברי טעם דקביעת זמן ואע"פ שתמה התי"ט עליו מ"מ וודאי כן נראה מדברי התוספו' בפסחים דף ע' ד"ה הא וודאי קרבן צבור שכתבו דאיכא מ"ד דתלי טעמא בהכי וסברי התוספות דלימוד דוחגותם ללימוד אחר ולהכי בפסחים ע"ו דאמר סד"א כיון דקרבן צבור הוא וקביע ליה מועד א"כ הרי הגמרא אזלא למ"ד קרבן צבור נמי ולדידי' וודאי נפקא מוחגותם ולא תלי' בקביעת זמן ולהכי מחקו התוס' ואע"ג דהגמרא נמי קאמר וקביע ליה דהוי למ"ד דתליא בקביע' זמן עכ"פ לא קשיא מה שמחקו התוספות כיון דלגירסת התוספו' הגמרא לא אמר שום טעם י"ל לכל חד טעם דלא דחי לשיטתיה. ועיין חקרי לב רנ"ד שהאריך בזה:
דלא מייתי כהנים פר בהוראה. עיין שער יוסף דף נ"ו:
רש"י דלא מייתי כהנים כו' שאם הורו ב"ד של הכהנים כו' אלא אותן שנטלו נחלה דברי רש"י תמוהים טובא חדא כמו שהקשה בספר באר שבע בהוריות דף וי"ו על רש"י דהא רבה מארי' דהאי שמעתאי דחי טעם זה שם בהוריות דכל שאין לו אחוזה לא אקרי קהל דהרי שבט לוי אקרי קהל כדמוכח התם ותו קשיא טובא על רש"י דמוקי לה שאם טעו ב"ד של כהנים שאין מביאין פר וב"ד של אחד מהשבטים דטעה מביא פר דאיקרי קהל והך מילתא דב"ד של אחד מהשבטי' מביאים פר ר' יהודה הוא דקאמר הכי ות"ק חולק ומוכח בגמרא שם בהוריות דת"ק דר' יהודה ר"ש היא וא"כ הרי כאן אליבא דר' שמעון קיימינן סוף דבר שדברי רש"י צ"ע. ועיין בשער יוסף שם שהאריך בזה ובדברי תוספות ישנים:
תוס' ד"ה פר העלם דבר כו' משום דלא פסיקא ליה משום דאתי למטעי ולמימר דאיירי נמי בפר שמביא הצבור כוונת דבריהם נראה דוודאי דאתיא כמ"ד פר ושעיר לכל שבט פר לעולה ושעיר לחטאת ובשאר מצות פר לכל שבט שהוא חטאת ואלו הוה נקט פרי ע"ז ה"א דאכל הפרים קאי בין פר של שאר מצות בין פר שהוא בהדי שעיר לע"ז וזה אינו דפר שהוא אצל השעיר בע"ז הוא עולה ולא חטאת ומ"ש התוספות דס"ל כל שבט ושבט מביא שעיר ה"ה דכל שבט מביא פר דלא אשכחן מ"ד דס"ל כל שבט מביא שעיר ולא ס"ל נמי פר אלא כיון דלא נקט רק שעירי לשון רבים ולא פרי לא הוצרכו לפרש או אפשר דיש לגרוס כן בתוספות אמנם מהרש"א כתב בשם תוספות ישנים ואפילו אם יביא כל שבט שעיר בע"ז פר מיהו לא מייתי והם דברים תמוהים דאיך אפשר לומר כן הא בהדיא קתני בהוריות ובע"ז פר ושעיר לכל שבט ותו דמאי איצטרכה לי' להתוספות למימר דההיא עולה הוה דאפילו נהוי נמי חטאת יש מקום לטעות דגם בע"ז צריכין להביא כל שבט פר ואפשר דכוונת התוספות ישנים פר מיהו לא מייתי לחטאת אלא לעולה ודוחק ועיין בבאר שבע הוריות ג' שהקשה לתרוצם תינח הכא דמסייים בה שאין חטאת צבור מתה הא בשאר מקומות דלא מסיים בה הכי נמי קתני פר ושעירי ואפשר לומר דסרכיה דלישנא נקט כמו שמצינו בכמה מקומות. ועיין עוד שם מה שהקשה ומה שהאריך בזה בשער יוסף דף כ"ג ע"ד ודף ס"ג ע"א:
תוס' ד"ה ונפקא מנה כו' לאהדורי אטהורים כו' ס"ל התם טומאה היתר הוא בצבור והקשה בשער המלך ח"ג דף מ' ע"ג דאיך כתבו התוספות דבפר אי דשותפי הוא מהדרינן אטהרה דהא רבי יהודה ורבא דקאי כוותיה בע"כ ס"ל דאפילו בפר לא מהדרינן אטהרה שהרי לעיל דף ז' אמר ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח דאין הציץ על מצחו ומרצה והשיב רבי יהודה הנח לכה"ג ביוה"כ דטומאה הותרה בצבור ואכתי קשיא פר של יוה"כ דהוא ג"כ בבגדי לבן מאי איכא למימר אלא וודאי דאף בפר טומאה הותרה ע"ש שהניח בצ"ע ולפי פשוטו י"ל דאין הכי נמי דכפי מ"ש התוספות שם עיקר קושיות ר"ש דלא מהדרינן אטהורים ועל זה השיב רבי יהודה דטומאה הותרה א"כ י"ל דלא קאי על פר רק על שאר קרבנות ועוד י"ל דאפשר למ"ד דלא תליא בצבור רק בזמן קבוע נמי הותרה היא והא דאילו לא דחי היינו משום דלגמרי דשל יחיד הוא אבל פר ניהי נמי דלא הוה של צבור אפשר נמי לא הוי של יחיד וכיון דזמנו קבוע הותרה. ועיין היטב בתוספות שם: