יד דוד על יומא· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף כב.
פרק שני
ואם היה שנים שווים הממונה אומר להם הצביעו ופירשו כל המפרשים דכולם מצביעים עמהם ולא זכו אלו שנים לבד ובמג"א סימן קל"ב למד מזה דין גורל הקדיש. ובאליה רבה כתב דאפשר טעמא הכי שאין שנים יכולים להצביעו כמ"ש התוי"ט דהרי יודעין תיכף במי יכלה המנין. ובספר זכרון יוסף סימן א' תמה עליו הרי אפי' שנים אפשר לעשות גורל שאחד יסכים על המנין ואחר שלא ידע יטול המצנפת ואפשר לומר דכוונת אליה רבה כי ע"י שהם רבים והמספר רב מהם אי אפשר לידע במי יכלה המנין אבל בשנים לבד אע"פ שיעשו על זה האופן י"ל כי קנוניא בין הממונים ושזה שנוטל המצנפת יודע המספר אבל בהרבה אע"פ שידע מ"מ אי אפשר לכוון כל כך במהירות ותו דהכהנים לא היו עומדים על הסדר עד שנטל המצנפת א"כ לא שייך קנוניא כלל אפילו מי שאמר המנין הוא נוטל המצנפת אבל בשנים בכל ענין יש קנוניא. ושוב ראיתי בירושלמי שמקשה שמא לאוהבו או לקרובו היה נותן ומשני שהיה עומדים בענין שאי אפשר היה לו לידע למי יגיע המספר ומוכח מזה דבשנים וודאי יש לחוש שיתן לאוהבו או לקרובו וצדקו דברי הרב אליה רבה. ועיין בכנסת יחזקאל בסוף חלק י"ד מענין הגורלת:
והא מעיקרא מ"ט לא תקינו ליה רבנן פייסא. עיין מה שכתבתי לעיל דף ב':
והרי אברים ופדרים דעבודת לילה הוא. הרמב"ן במלחמות טרח למצוא ארבע פייסות וכתב הפייס הרביעי מי מעלה אברים היינו אברים שנתותרו דאינה מסדר היום והיא צריכה פיוס כדאמר כאן והרי אברים ופדרים דעבודת לילה ותקינו ליה רבנן פייסא ואפילו למ"ד של חול אינן קרבין ביוה"כ משכחת לה בשל שבת דקרבים ביוה"כ וקשה הא קיימ"ל כר"ע דחלבי שבת אין קרבין ביום הכפורים. ושוב ראיתי שהתי"ט הרגיש בזה בפרקין והעלה פייס אחר אלא שבאמת לא זכיתי לירד לסוף דעת הרמב"ן דפייס זה אימת הי' נעשה דכיון דסוף עבודה דיממא הוא הרי הפייס נעשה בעי"כ ולא מיבעי' למ"ד שלא הי' פייס מערב וא"כ זכו בו ע"י פיוס של שחרית של ערב יוה"כ וכן כתב המאירי בסוגיין שהביא בשיח יצחק דהך סוגיא דלא כהלכתא דס"ל שהי' מפייסן מערב ואנן קיימ"ל דלא הי' מפייסן בערב וכן דעת התוספות שלא הי' פיוס מערב אלא אפילו אם נאמר דסוגיא דידן אתא שפיר אפילו למ"ד שהי' זוכין בו ע"י פיוס של שחרית ועיין בתוספת ישנים ובשיח יצחק א"כ הפייס של ערב יוה"כ הי' ולא אותו של יום כפור וראיתי במשנה למלך פ"א דתמידין ה"ז שתמה על הרמב"ן ג"כ שכתב דזה אליבא דר"מ דאמר אברים ופדרים שלא נתעכלו עושה להם מערכה בפני עצמם דלמה אמר לר"מ דלית הלכתא כוותיה הא אפילו לרבנן אפשר לומר דהי' פייס כיון שהי' מחזירין למערכה גדולה וע"ש מה שנדחק בתרוצו והי' נראה לומר לדעת הרמב"ן כי וודאי יש חילוק גדול בין ר"מ לרבנן כי לרבנן דאמרי מחזירין למערכה גדולה לא הי' שם פייס כלל לאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב אלא תיכף אחר תרומת הדשן הי' מסדרין אותו על המערכה וכן מבואר בריש פרק שני דתמיד אחר תרומות הדשן האברים ופרדים שלא נתעכלו מבערב מחזירין אותו ומשמע שהי' נותנים שם קודם הפייסות דנשנו שם בפ"ג אע"ג דהמפרש שם כתב דהי' זה אחר הקטרת אברי התמיד כי קודם התמיד לא הי' יכולין ליתן שום דבר במערכה אפשר הרמב"ן אינו סובר כן אלא סבר לרבנן הי' נותנים תיכף קודם הפייס וטעמא לפי שלא הציתו עדיין המערכה כי אח"כ הי' מציתין המערכה ולכן לא הי' איסור ליתן קודם אברי התמיד א"כ לרבנן לא הי' פייס אבל לר"מ דאמר דהי' מערכה בפני עצמו וודאי הי' מפוסים עליה מי הי' נושאם מצדי המזבח לאותו המערכה והפייס הזה נכלל הי' באותו ששנינו מי מעלה אברים מן הכבש למזבח שהוא בין על של שחר שהקריבו עכשיו בין על אברים ופדרים של אתמול להעלותן למערכה שהי' בפני עצמם וכנראה מדברי הרמב"ן דמפרש והרי אברים ופדרים דעבודת לילה ותקינו ליה רבנן פייסות היינו דוקא על אלו אברים ופדרים אבל אברים ופדרים של אותו יום לא הי' מקרי עבודת לילה דהרי מי מוחה בידיהם להעלותן ביום מן הכבש למזבח. אמנם לאיכא דאמרי דאמרינן והרי אברים ופדרים דאיכא אונס שינה בע"כ לאו אהנך אברים ופדרים שנותרו מאתמול קאי דא"כ מאי אונס שינה שייך בזה וצ"ל דזה לא קאי אלא על אברים ופדרים של אותו היום ושייך גבי אונס שינה לפי שצריך להתאחר בשביל כך כן נראה לי שזה הי' כוונת הרמב"ן ז"ל:
משום דאיכא אונס שינה. עיין זבחים כ"א ד"ה כיור:
מי שזכה בתרומת הדשן כו' ובשני גזירי עצים. עבודת ישראל דף נ"ג ע"ב וע"ש על לשון רש"י: