יד דוד על חגיגה· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף כ:
אי הכי סיפא נמי אי אמרת בשלמא דלא מיירי במטהר פועליו לכך י"ל דטעמא דסיפא דכיון שהודיע שהוא מפליג אבל ברישא לא הודיע שהוא מפליג אבל השתא דאמרת דאיירי במטהר א"כ אפילו הודיע שהוא מפליג מ"ש:
תוס' ד"ה והתניא וכו' ומיהו זה יש לדחות וכו' כלומ' דלעולם בסתומות מיירי ותו דאיצטרך לאוקמי התם בע"ז במטהר י"ל דאגב דמוקי ליה הכא בהכי וכאן הוצרך לאוקמי בהכי משום שנוי דמשני ליה כלומר דקשיא לן על התירץ שאמר אין אדם משמר מה שביד חבירו ולכך צריך לאוקמי במטהר ולפיכך אוקמי' גם התם בע"ז בהכי וכתבו עוד ופריך מינה מכח ההיא דהכא כלו' כיון דבסתומות מיירי לא קשיא שם מידי רישא לסיפא דברישא טעמא כיון שלא הודיע שהוא מפליג אלא עיק' הקושי' דהתם מכח ההיא דהכא משום דאמר אין אדם משמר מה שביד חברו וכמו שגם הקושיא כאן וכתבו עוד דאלת"ה כו' בהך ברישא כלומר דלא נימא בסתומות מיירי ואין הקושיא שם ברישא ניחוש דילמא נגע (אלא ממה שאמר אין אדם משמר מה שביד חבירו) אלא באמת בפתוחות מיירי והשתא הוי שפיר הקושיא התם מ"ש רישא כלומר דניחוש ברישא שמא נגרע (דכיון דבפתוחות מיירי לא שייך התירוץ דכיון שלא הודיע שהוא מפליג) ולא הוה הקושיא התם מכח מה שאמר כאן אין אדם משמר מה שביד חבירו א"כ כי נימא הכי בשמעתין כי פריך מ"ש רישא כו' כלומר דכאן מקשה דווקא מכח מה שאמר אין אדם משמר מה שביד חבירו. וע"ז קאמר והתניא מ"ש רישא משמע הא אי לא הוי אמר אין אדם משמר מה שביד חבירו הוה ניחא רישא לסיפא והרי בלא"ה נמי קשה ניחוש שמא נגע וכמו שבאמת מקשה שם בע"ז אלא וודאי צריך לומר דשמא נגע לאו קושיא היא וא"כ גם שם בע"ז לא מקשה כן רק מקשה מכח מה שאמר אין אדם משמר וכתבו עוד ומיהו הוה מצי לאקשוי ולטעמך כלומר דלעולם י"ל כי שם בע"ז מקשה מכח ניחוש שמא נגע כי בפתוחות מיירי וכאן כשמקשה מכח אין אדם משמר מ"ש רישא הוי מצי באמת לומר ולטעמך אפילו נימא אדם משמר קשה ניחוש שמא נגע אלא דבכמה מקומות לא קאמר' הגמרא ולטעמך:
[שייך לדף ט"ז ע"ב]
אי ס"ד סמיכה בכל כחו בעינן. לימודי ה' ע"ז כ'. ועיין שם בדף ק':
תוס' ד"ה למחר הוא מת עיין במכות ה' ברשי' דנראה דחולק על התוס' שכתב בלילה או ביום כשאין רואין משמע דלהכי הי' סבורים שהוא קולו של הורג לפי שלא היה רואים לר' יהודה בן בבא הא אלו הי' רואים לא היה אומרים כן ויודעים שקולו הוא וא"כ לפ"ז קשה קושיו' התוס' מיהו בין לפירשי' בין לפי' התו' קשה למה היה לו לצעוק ולהביא עצמו לידי חשד לא יצעק כלל ולא יאמרו שקולו של הורג הוא וצ"ל דהי' מפייס לההורג או שלא היה יוכל להתאפק מלצעוק מרוב צערו ועיין תאוה לענים ובמעיל שמואל בלשונות הרמב"ם דף ל"ח ע"א:
תוס' ד"ה דבר אל בני ישראל וסמך כו' אע"ג דסמך טפי להקרבה כלומר דמסברא הוה לן למימר דבני ישראל אשחיטה בוודאי קאי כיון דהוא חשוב יותר מסמיכה שהשחיט' סמוכה טפי להקרבת הקרבן מהסמיכה שקודם לו. ועיין בספר קרבן אהרן:
בא"ד בהא כו' מרבינן נשים לשחיטה דשם אמרי' ושחט מלמד שהשחיטה כשרה בכל אדם ובוודאי בכלל כל אדם איתנינהו נשים ונ"ל דנפק' לן הכי מדכתיב סתמא ושחט משמע יהי' מי' שיהי' וכל אדם במשמע וכן כתב בס' קרבן אהרן כי מה שאין השחיטה צריכה כהונה נפקא לן מדכתיב כהן גבי קבלה ש"מ מקבלה ואילך מצות כהונה ומדכתיב ושחט סתם הכשיר כולם לשחיטה:
בא"ד וכן ליכא לאלופי שחיטה בבעלים כו' כלומר ניהי דאית לן רבויא דנשים כשרות לשחיטה ולא אפשר לאוקמי' בני ישראל אנשים דוקא מ"מ נקיש שחיטה לסמיכה דבעי דוקא בעלים דזה לא נרבה מושחט דאפי' שלא בבעלים כשר וכתבו דההיא הקישא דשחיטה לסמיכה לא הוי אלא מדרבנן וכן נראה מהגמרא בזבחים דף ל"ב מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים מדרבנן וא"כ כיון דהגמר' מתרץ כן לענין טהורים א"כ פשיטא דלא נלמד נמי מהך הקישא בעלים כיון דמדרבנן הוא ובחדושי הרב פנים מאירות לב"ק בהקדמתו ובטורי אבן הקשו על התו' דהרי זו היא קשיות הגמרא במנחות י"ט ומתרץ שם מדכתב רחמנא ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דבעלמא לא בעינן בעלים והרב טורי אבן העלה דתלמיד טועה כתב דברים אלו בתוס' אמנם לדעתי הקלושה י"ל דסוגיא בתלמודא התם לר"ש דס"ל הך הקישא דאורייתא כיון דס"ל ויו מוסיף וצריך ללמוד שחיטה מסמיכה דכשרה בזר א"כ הך הקישא דאורייתא. אבל לרבנן דלא ס"ל ויו מוסיף אין צ"ל הך הקישא דאוריית' ואדרבה אי אפשר לומר כן דהא כתבו התוס' שם במנחות י"ט ובדף ה' דלר"ש דמשני מדכתיב ושחט משמע דשחיטת פרו של אהרן בזר פסולה והרי רב ור"י ביומא מ"א ס"ל דכשר וכן פסק הרמב"ם בפ"א דפסולי המוקדושין ובפרט בסוגיא דהכא אליבא דר' יוחנן וא"כ אי אפשר לומר לרב ולרבי יוחנן מדכתיב ושחט אלא צ"ל דההקישא הוא מדרבנן וכמו שאמרו בריש פ' כל הפסולים את זה כתבתי כששלח לי הרב המחבר את ספרו טורי אבן ואחר זה בא לידי ברכי יוסף וגם נדפס מחזיק ברכה והאריך בזה בתחלת חלק י"ד גם בלימודי ה' דף כ' ע"ש:
תוס' ד"ה לעשות נחת רוח לנשים לשון לימודים חא"ח ג' ע"א קרבן אליצור דף מ"ג. לימודי ה' במקום הנזכר לעיל:
בש"א יום טבוח אחר השבת. פ"ח במים חיים ב' ע"ד:
פרק שלישי
רש"י נושא את התרומה בחביות היינו בחביות של חרס כמו שכתב רשי' לעיל: