אור ברסלב

יד דוד על חגיגה· רבי יוסף דוד זינצהיים

דף ו.

דף ה:

עיין מהררי נמרים דף י"ח:

עד הכא מאן אתיא עמ"ש לעיל במשנה ברש"י ד"ה איזה קטן:

דמחייביה אמו בשמחה. עיין בבעל המאור פ"ק דר"ה:

א"ל אביי ולטעמיך תקשיי לי' חנה גופי' כן הוא הנוסחא בכל הגמרות ישנות אביי אבל בש"ס דפוס פ"פ הדפיסו אמר לי' אבוה והוא ע"פ בעל המאור פ"ק דר"ה שכתב שמצא נוסח' שגורס כן דאביי איך אפשר שישיב לרבי שהיה כמה דורות אחריו אבל אבוה היינו אבוה דרבי והוא רשב"ג וראיתי בשם הגדולים ח"ב דף ח"י ע"ב שמצא בש"ס כ"י הנוסחא השיב רבי זירא וא"כ שפיר הנוסח' א"ל אביי שהיה בזמנו ע"ש ונר' שכן היה נוסח רש"י ומעתה לא קשה מה שהקשה תוס' בר"ה דף ויו למה שפי' רשי' לאביי שם דבעלה משמחה בבגדי צבעונין דהא מוכח דלענין עלי' מיירי כדקאמר דמחייביה אמו בשמחה ומשמע חיוב גמור כמו שפי' רשי' ובפרט לשיטתו דאפי' החנוך מוטל עליה כמ"ש לעיל די"ל דאביי השיב כן לר' זירא שהקשה כן ולשיטתו השיבו דס"ל דאשה חייב בשמחה ובזה אתיא נמי שפיר דקאמר ולטעמך חנה גופה דלכאורה קשה לשיטת אביי מה קשה כיון דאין החיוב על האשה רק על בעלה ואלקנה הביא עמו את פנינה כדכתיב את כל ביתו וא"כ יצא מידי שמחה וכן הקשה בבריכות המים דף רנ"ג ע"ש (כי אין הכרח לזה די"ל אם יש לו כמה נשים חייב הבעל להעלות כלום ולשדלם לזה שהרי בפסוק ויזבח אלקנה מוכח דהביא עמו שתי נשיו) אמנם לפי הגירסא השיב ר' זירא הדבר פשוט דלשיטתו השיבו כי סבר ר' זירא דאשה חייב בשמחה ומדוקדק מה שאמר ולטעמך כלומר דלדידי דס"ל אשה בעלה משמחה לא קשה מידי לדידך דהחיוב הוא על האשה קשה מחנה ואביי גופא דס"ל אשה בעלה משמחה אפשר דס"ל דקטן באמת אינו חייב רק אם אירע שעולה מעצמה אבל אין חיוב לעלות והשתא אתא נמי שפיר לדעת הסוברים דהאם אינה מצוה לחנך וקשה לכאורה מסוגיא זו מ"ש לעיל אמנם י"ל דהם סוברים כפי' התוס' ובעל המאור דאביי לא לשיטת ר"ז השיב רק לשיטתו ומעתה בע"כ צ"ל דלאו מחיוב עצמה היא עולה רק מחיוב בעלה וא"כ בלא"ה אין שייך חינוך ועיין פ"ח במים חיים ופרי האדמה ח"א דף קל"ה ושוב נדפס שיח יצחק וראיתי כי במקצת דברים כיוונתי לדעתו:

כל היכא דגדול מחייב מדאורייתא כו' משמע הא אינו חייב מדאורייתא רק מדרבנן קטן פטור ומשמע מזה כיון דעיקר החינוך מדרבנן לא חייבוהו אלא במקצת שהן מדאורייתא אבל לא במה שהוא מדרבנן דהוי תרי מדרבנן וכן הבין הרב בתי כהונה בכ"י הביאו הרב ברכי יוסף א"ח בסימן תרנ"ז ואע"ג דבברכת המזון וחנוכה ופורים מפני שהן היה באותו הנס וברכת המזון מפני שהוא שבח להקב"ה ועוד מי מפיס אם אוכל כזית או לא ואם לא יברך על כזית גם על פחות מכזית לא יברך ותפלה נמי דרחמי נינהו וכן דעת הרמ"ז בסימן קי"א דחינוך ליכא בדרבנן והביא ראי' מהא דקי"ל גבי מגילה דלא כר' יהוד' דקטן מוציא ע"ש ביום תרועה דף פ"ב אף הראי' שהביא הרמ"ע לפי התו' לא מוכח מידי ואין כאן מקום להאריך מזה אך הא קשה למאי צ"ל כאן מדאורייתא דבאמת הוא פטור לגמרי ודוחק לומר דלאשמעינן הך דינא אתא דאין חינוך בדרבנן דבוודאי אין כאן מקומו ואפש' לומ' דוודאי במצו' שעיקרה מדרבנן יש כאן חינוך אבל בחיגר או סומא דעיקר מדאורייתא רק מצד המום שבא לו הוא מדרבנן (אם נאמר כן שהוא מדרבנן) כל כה"ג לא תיקנו חנוך ושוב נדפס חקרי לב וראיתי לו בדף ח"י שהאריך בזה ע"ש:

הראיה שתי כסף. עיין ב"ב קמ"ו ד"ה רבעתיים:

קרבן יחיד מקרבן יחיד עיין פסחים ע' ד"ה הא וודאי:

אמר אביי ג"ש כו' ור"א באר יעקב קט"ז ע"ג קי"ז ע"ד:

רש"י שיכול להתפתח קודם שיגדיל. תולדת יצחק:

רש"י עולת תמיד הוה. מלך שלם ח"ב י"ז ע"ג:

תוס' ד"ה בחיגור שיכול להתפשט כו' כוונתם לתת טעם דמאי איבעי ליה פשיטא כיון דגדול כה"ג פטור קטן נמי פטור מה"ת יהי' חינוך דקטן עדיף מחיובא דגדול ולזה כתבו דעיקר איבעי' אי בתר זמן הגדלות אזלינן כיון דעיקר החנוך הוא כדי שיהי' יודע בגדלות וא"כ זה הטעם שייך נמי בקטן חגר כדי שיהי' יודע כשהוא גדול או דילמא בתר ההיא שעתא אזלי' ובההיא שעתא גדול פטור ועיין תולדות יצחק:

תוס' ד"ה הראי' דברי התו' כולם מוטעי' ע"י טעו' הדפוס וכך צ"ל ומדרבנן וכו' רק לאשם מעילו' דכתי' בי' וכו' ותנן בכריתות וכו' לאשם והא דאמרינן בזבחים ובפ' שבועות הפקדון לא יהי' ספקו חמור מוודאי וכו' אשם בת דנקא ובמנחות כבש יביא הוא ונסכי' בסלע לאו דוקא כו' דאמרינן בכריתות יביא כבש בסלע וכוונתם כמ"ש בזבחים ומנחות וכריתות דבמנחות משמע עם הנסכים. ובכריתות מיירי בלא נסכים וע' במרכב' המשנ' ח"ג פ"א דחגיגה ה"א שכתב כי איך אפשר לקנות במעה כסף בהמה כי הפחות שבבהמה הוא בסלע ומכאן ראי' לרמב"ם דמביא עופת ולפי התוס' אין כאן ראי' ובוודאי אנו מוכרחים לומר כתירץ התוס' מכח ההיא דשבועות דאיכא קרבן בת דנקא וההיא ע"כ קרבן בהמה הוא ולא עוף כמבואר:

תוס' ד"ה ישנה לפני הדיבור זה הדיבור שייך בדברי ב"ש על מה שאמרו ב"ש ראי' ישנו נמי לפני הדיבור ועם זה עלו דבריהם כהוגן שמפרשים כיצד הי' לפני הדבור וזה ג"כ הכרח הגמרא דלקמן דב"ש סברי דעולת ראיי' הוה וא"כ צ"ל זה הדבור אחר הדיבור קרבן יחיד אלא שהמדפיס סברי דאדברי ב"ה קאי ולכן הדפיסו אחר דבור קרבן ובאמת בדברי ב"ה אין לו שחר דאדרבה ב"ה בע"כ סברי דעולת התמיד הוה:

תוס' ד"ה דנין פרי חדש במים חיים ב' ע"ד לימודי ה' כ"ז ע"ג בריכות המים רנ"ב:

תוס' ד"ה ור' ישמעאל בריכות המים רנ"ב:

תוס' ד"ה בית שמאי כו' דברי התוספות וודאי תמוהין ודברי מהרש"א אין מספיקין ומלבד זה לא אוכל להבין מה שכתבו דהכי משמע מדבעי' מ"ט לא אמר ב"ה כוותייהו והוצרכו לדחוק הרי הגמרא ג"כ אמר וב"ש מ"ט לא אמרי כב"ה וכן הוא דרך התלמוד בכל מקום לתת טעם לדברי שני החולקים ומפני זה אין ראי' שיש לאחד עדיפות על חברו בסברא ואין לומר דלאחר שאמר הגמ' וב"ה מ"ט לא אמר כב"ש ותירצו עכשיו הוא מקשה מ"ט ב"ש לא אמר כב"ה הוא וודאי אין ראי' לדברי ב"ש נשנו תחלה כמו שבכל מקום ב"ה שונים דברי ב"ש בתחלה ולפיכך אמר ב"ה מ"ט לא אמר כב"ש ואלו הי' דברי ב"ה בתחלה הי' מקשה להיפך ודברי התוס' צ"ל עיון. ועיין בריכות המים דף רנ"ב:

תוכן העניינים

יד דוד על חגיגה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה