יד דוד על ברכות· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף יט:
בסוגיא המוציא [המוצא] כלאים בבגדו כו'. ויש לדקדק דמאי מקשי הגמרא מהאי דבאין עמו בטהורה. וכן מהאי דמדלגין דילמא שאני התם דהוי נמי מצוה. אבל הכא ע"י שפושט את בגדיו לא מצוה איכא ונ"ל דפשיטא לתלמודא דכדי שלא יתבזה בין הבריות נחשב כמו מצוה רבה והראי' שהי' רוצה לדמות' לקבורת מת מצוה שבוודאי מצוה גדולה היא שדוחה את כל המצות. וכן מבואר מדברי התוס' בב"מ דף למד שכתבו דצריך לוהתעלמת משום דליכא למילף ממת מצוה שהוא גדול כבוד הבריות אבל כלאים שפיר מצי למיצף אי הוי שב ואל תעשה לפי שהוא ג"כ בזיון גדול אלמא דנחשב כמו מצוה. איברא דיש לדקדק בדברי תוס' שם דמאי קשיא להו מוהתעלמת דילמא שאני גבי מת מצוה דאיכא נמי עשה דקבור תקברנו והוא מ"ע דאורייתא כמ"ש הרמב"ן להדיא בהשגותיו לשרש הראשון מספר המצות (ובדברי הרמב"ם יש לספק אם במת מצוה שייך מצות קבר תקברנו ועיין בספר לב שמח. ובאמת בחבורו נראה דהוא רק מדברי קבלה) וגם על הגמרא גופא יש להקשות כאן מאי פריך מולאחותו דילמא שאני התם דאיכא מצוה דקבור תקברנו מלבד כבוד הבריות וכבר ראיתי בספר פני יהושע שהקשה כן ובנה עמוד הברזל על זה עד שהפליא על רבותינו הקדומי' רשי' ותו' והגאונים והרמב"ן למה לא תירצו בזה הקושיא שהקשה דניליף מכהן ונזיר שמטמא בקום ועשה. ואף כי ידעתי מיעוט ערכי נגד הרב הגדול הנזכר עם כל זה בעיני יפלא עליו לחלוק על כל רבותינו בסברא כזו דהדבר הי' פשוט בעיניהם דהמקשן ותירצן ס"ל אף אם נאמר דקבור תקברנו בפירוש נכתב על כל המתים אף לא לקרובים מ"מ עיקר הטעם משום כבוד הבריות ושפיר נוכל למילף מיני' שאר כבוד הבריות ומה לי אם נכתב קבור תקברנו או נילף מולאחותו בלבד והרי אף אם לא הי' למדים שאר מתים מקבור תקברנו עכ"פ נילף מלאחותו ואפ"ה רצה הגמרא לומר הטעם משום כבוד הבריות וקאמר דנילף מינה ובוודאי מלאחותו בלבד הוא מקיים המצוה שהרי מוכרח הוא לעשות ואינו רשות ומה לי אם מקיים המצוה מזה הפסוק או נמי מקבר תקברנו ע"כ חזינן דעיקר טעם התורה הוא משום כבוד הבריות אלא אם לא הי' נכתב לאחותו ה"א שום איסור לא תדחה משום מצוה אפילו יש בה כבוד הבריות לכן איצטרך דנדחה מצוה שיש בה כבוד הבריות בשב ואל תעשה וה"ה כבוד הבריות גדול אפילו אין מקיים בו שום מצוה כי אין לחלוק ביניהם כלל וזה פשוט:
ועוד שלא הועיל כלום בסברא זאת שרצה לומר דמפסח שפיר מצי יליף דהוה עשה שיש בו כרת א"כ גם מכהן ונזיר שפיר מצי למילף להוי לאוין טובא ואין עשה דוחה יותר מל"ת אחד וב"כ צ"ל דכבוד הבריות הוא שגורם לדחות א"כ נילף מיניה דכבוד הבריות דוחה עכ"פ ל"ת אחד ואם יתרץ דדחי כן לפי הפירש דדחי כ"ה לנזיר ופסח בכל זאת לא הועיל כלום עכ"פ חזינן דמסייע כבוד הבריות לעשה דקבור תקברנו לדחות יותר מלאו אחד. ועיין מה ששייך לסוגיא זו שם בתוס' ב"מ שכתבתי ובתוספות ריש פרק שבועות העדות ושם בשבועות דף י"ז וביבמות דף צ"א ובחוות יאיר סימן קצ"א ואשתמיטתי' זו לבעל פנים מאירות בחלק שני. ועיין עוד בחוות יאיר סימן קל"ט ועל דברי התוספות בשבועות בהר"ש חיון בספרו בני שמואל וגם על דברי הרמב"ם עמד ומלבד מה שכתב הוא אני תמה כי לא מצאתי להרמב"ם שכתב הך דינא כלל דעשיית הפסח ומילה נדחה מפני מ"מ. ובפרק ו' מהלכו' ק"פ שם לא הזכיר רק מפני אנינות אבל לא לענין לטמאות ועיין עוד ברמב"ם בפ"א מהלכות עדות ובכ"מ ובלחם משנ' שם והי' נראה לכאורה שם מדכתב הרמב"ם דאפי' בדיני נפשות צריך להעיד ולפי מה שמפרש הכ"מ בתירוץ ראשון דלא ס"ל כתירוץ השני שכתכו בו התוס' כפי שהי' רוצה לומר בספר בני שמואל כתבו התוס' בשבועות דף למד ע"ב וז"ל אבל הכא גבי עדות ליכא גנאי כל כך ולא שרי באיסורא אפילו בשב ואל תעשה ודמי לי' גנאי דשק וקופה עכ"ל. וכוונתם בזה משום דקשה להו דא"כ דגבי עדות ליכא גנאי כל כך מנא לן דאפילו גבי ממון אין צריך להעיד לזה תירצו דזה אתי שפיר דנילף ממצא שק או קופה. שהוא ג"כ אינו גנאי גדול ואפ"ה מותר כיון דממון הוא ה"נ נימא גבי עדות והוקשה להם על זה דזה אינו דהא גמרא פריך ממצא שק למצא כלאים ש"מ דמצא שק נמי גנאי גדול הוא לזה כתבו דוודאי מצא שק לא הוי גנאי גדול כמו מצא כלאים ואפ"ה פריך שפיר דכ"ש הוא אם בגנאי קטן כבוד הבריות דוחה בגנאי גדול לכ"ש:
מעתה לפי התירוץ זה דנשאר במסקנא דעדות הוה בשב וא"ת וא"כ יש לומר דמצא שק או קופה נמי הוי שב ואל תעשה ואפ"ה שפיר יליף מיני' עדות דשניהם שווים בזה דשב וא"ת הוא והי' הגמרא בברכות יכול לתרץ שאני מצא שק או קופה דשב ואל תעשה הוא ולא מצינן ללמוד מוצא כלאים מיניה. אבל לתירץ השני שכתבו תוס' דגבי עדות נמי קום עשה מקרי וא"כ קשה איך יליף ממצא שק או קופה וצ"ל דשם נמי הוי קום עשה ולא הוי מצי לתרץ שב וא"ת שאני. ובב"מ דף למד נראה שסברו כהתירוץ הראשון כאן ועל הקושיא דלא משני שב ואל תעשה שאני. נראה דכוונתם לתרץ דהוצרך לומר ממונא מאיסורא לא ילפינן דאל"כ קשה לשתוק מלאחותו. ויליף ממצא שק או קופה בק"ו דהוי גנאי יותר גדול. אמנם התוס' דכאן לא נחתי להכי לומ' דהתירצן הראשון הי' יודע המםקנ' ומלאחותו
ובזה מתורץ מה שהקשה הר"ש חיון דאיך קאמרו התו' דהוי מצי לומר שב וא"ת שאני דהוי משמע דאין חילוק בין ממון לאיסור ואפילו באיסור אי הוי שב וא"ת דחי אפי' בגנאי קטן כזה. ובאמה זאת הסברא אינה אמיתות לפי המסקנא לפיכך הוצרך לתרץ ממונא מאיסורא לא ילפינן אמנם לפי מה שכתבתי דהתוס' ס"ל דהתרצן לא נחית למסקנא ל"ק מידי ובע"כ צ"ל כן. ותמהני על הגאון מהר"ש חיון ז"ל לשיטתו עדיפא ה"ל להקשות דהגמרא צריך לשנות כן מכח קישיות לשתוק מלאחותו:
והי' נראה לכאורה לתירץ שני דתוס' אם רואה חבירו לובש כלאים צריך לאמור לחבירו משום דהוי קום עשה אצל חבירו אע"ג דהוה אצלו שב וא"ת כמו לגבי עדות. והרא"ש שפסק דא"צ להודיע סבר כתירץ הראשון. אבל הרמב"ם שפסק דאפילו רואה על חבירו כלאים קורעו סבר כתירץ השני לפי שחבירו עובר קום עשה מקרי (איברא דיש לחלק דגבי עדות הוי כבוד הבריות והמעשה עניינים נפרדים הכבוד אצל עצמו והמעשה אצל חבירו אבל גבי רואה כלאים הכבוד הבריות והמעשה הכל ענין אחר ובחד גברא ואע"ג דגבי מ"מ נמי כבוד הבריות אצל המת והדחוי אצל עצמו ה"מ לענין דיחוי א"נ כבוד אחרים שאני ולא ניתן למחילה ועוד דהתם נמי חד גברא הוא אצל עצמו אם כשעושה זה לא יוכל לעשות זה וסברא זו עמוקה וצריכה עוד עיון אצלי) ומה שהכריח הר"ש חיון ז"ל דדעת הרא"ש נמי כתירץ הראשון דאל"כ למה במזיד צריך לקרוע הא הוי שב וא"ת לענ"ד הקלושה אינו מוכרח אדרבה נראה כמ"ש דבמזיד לא שייך כלל כבוד הבריות על כבוד קונו לא חס. אנן נחוס על כבודו. אלא שבע"כ צריך לומר דהרא"ש נמי מחלק בין גנאי קטון לגדול שהרי פסק הטור י"ד בסימן רמ"ב דתלמוד הרואה עושה דבר איסור מפני שאינו יודע או במזיד צריך לאומרו בפני רבו דאין חכמה ואין עצה וכו' הרי ששב וא"ת כזה לא נדחה מפני כבוד הבריות ואפי' כבוד רבו שהוא כמורא שמים ובע"כ צ"ל דאינו גנאי כ"כ לרבו כמו זה שהוא לבוש כלאים או דרא"ש מחלק דדוקא גבי כלאים לפי שהכבוד והמעשה בחד גברא אבל גבי רבו הוי כתרי גברא. ועכ"פ אין ללמוד מדברי הרא"ש הללו גבי כלאים רק דומה ממש לנדון זה כמו גבי כהן שא"צ לאמרו כמו שפסק בת"ה ובש"ע סימן שע"ב. אבל במי שרואה בחבירו (איסור) [לוח הטעות: שאר דבר איסור] צריך לאמרו כמו שפסק הטור שצריך לאמרו. ולפי מ"ש החוות יאיר דיש לחלק בין מוצא כלאים לכהן שאיגו גנאי כ"כ א"כ מנ"ל שא"צ לאמרו כי יש לדמותו לרואה דבר איסור בפני רבו וא"כ ממ"נ קשה על בעל ת"ה אם מדמי כהן לכלאים א"כ לסברת התוס' אפילו הוא עצמו יודע משום כבוד הבריות מותר וכקושית הח"י ואם אינו מדמה כהן לכלאים וא"כ אפילו אחרים צריכין לאומרו וצ"ע כעת אצלי:
וראיתי לבעל נודע ביהודה חא"ח סי' ל"ה רצה ללמוד מדברי הרא"ש הללו שא"צ לומר לאיש שזינתה אשתו משום פגם משפחה והא וודאי תמוה טובא דבוודאי לא עדיפא כבוד משפחה מכבוד רבו שפסק הרא"ש שצריך לומר לאחר בפניו אם עושה איסור בשגגה או במזיד ואין ללמוד מהך דכלאים לנדון אחר אם לא בדומה ממש:
והקשה הרב ח"י על בעל ת"ה דהא גבי כלאים תחילות המעשה הוה באיסור. אבל בכהן מה ששוהא הוה רק בשב וא"ת ע"ש. וראיתי במשנה למלך פ"ג מהלכ' ביאת המקדש שהכריח דאף דתחילת המעשה הוה בהיתר מ"מ אם אח"כ עושה איסור בשב ואל תעשה כגון טהור שנכנס למקדש נמי מעשה מקרי. ובאמת שסברתו נכונה וגם ראיותיו ישרים אלא שהרב ח"י נראה שהי' מפרש לדברי התו' כמו שפירש מהרש"א דבשבועות לא איירי כלל לעניו מלקות אפילו לרב אשי רק לענין איסור דבטומאה שהי' לעולם הוי לאו שאין בו מעשה. אמנם כבר כתב הרב מ"ל שאין הכרח כלל לזה בדברי תוספות וא"כ לא קשה קושית בעל ח"י על ת"ה:
אמנם מה דקשה לי על סברת מ"ל הוא הא ממה שכתבו התוספות ביבמות דף צ' ע"ב דבסדין בציצית אע"ג שהוא קום עשה בלבישה כיון דבשעת לבישה לא עביד איסר שאינו מחויב עדיין בציצית ואח"כ בשכבר לבוש שב וא"ת הוא משא"כ כלאים דתחילת הלבישה באיסור. ולסברת המ"ל קושיות התוספת במקומה עומדת דאף דלבישת ציצת בהיתר כיון שעכ"פ בתחלה נעשה מעשה אף שאח"כ יעשה איסור בלא מעשה לא מקרי שב וא"ת אף שפעולה ראשונה בהיתר היתה:
אבל נראה כי המרדכי בשם ר"י שהביא הב"י בא"ח סי' י"ג חולק על סברת התוספות שסובר שאין איסור כלל בלבישת טלית בלא ציצית כי התורה לא אסרה לבישה בלא ציצית רק העשה הטיל בה ציצית אמרה תורה הרי שסובר דליכא איסור כלל בלבישה ולא שייך בה רק ביטול עשה דהטיל בה ציצית. ובדברי מרדכי הנ"ל נתקשו בה האחרונים ונ"ל כי הר"ש והר"י שניהם סוברים דלא שייך כבוד הבריות כלל בלבישת טלית לדידן כי בזה מיירי ולא בזמן הגמרא. אבל אי הוה שייכי בהן כבוד הבריות הוה מותר בין בחול בין בשבת כיון דהוי שב וא"ת. אמנם קושיות הר"י על הר"ש הוא שסובר דאפי' בשבת אם לובש הוה ביטול מצות עשה לדידן דלא שייכי בה כבוד הבריות דהא בגמר' קאמר דלא שדי בכרמלית דרבנן ואי ס"ד דיש עשה אפילי בשבת הא התם לא הוי רק כבוד הבריות שאין בו גנאי כל כך כמו לובש כלאים ובגנאי קטן אפי' בשב וא"ת לא הותר בו. א"כ לשדיי' משום ביטל מצות ציצית אלא וודאי דבשבת לא שייך בו ביטל מצות ציצית. (ואין לומר מנ"ל לר"י דשם הי' רק גנאי קטן י"ל דזה מוכרח מלישנא קמא דאמר אלו אמרת לי מהתם הוי שדיתה ואמר טעמא דגדול כבוד הבריות לא דחי אלא לאו דלא תסור ואי ס"ד דגנאי גדול הי' אפילו לפי אותו הלשון דסבר דבר"ה הי' כיון דהי' גנאי גדול והוה שב וא"ת ובוודאי שכבר הוא לבוש למה לי' למשדי'. אמנם זה אינו דהא משום איסור שבת עסקינן והוא קום עשה ולאו שב וא"ת)
ולכאורה משמעות הגמרא שם דלא כהרא"ש שהרי אמר אלו אמרתי לי מהתם הוה שדיתי משמע דכוונתו הי' דרבינא הי' לו לאמור לו ולסברת הרא"ש דניהי כשידע מחויב לפשוט עכ"פ רבינא לא הי' מחויב לאמור אלא וודאי צ"ל כסברת הרמב"ם דמחויב לאמור לו ומרבינא גופי' דלא אמר לי' לא יש להוכיח מידי דאפשר דרבינא גופי' הוה טעי וסבר הא דכבוד הבריות דוחה את ל"ת היינו אפילו ל"ת דאורייתא כמו שהי' סבר גם המקשין והא ראי' דגם בלשון השני טעה רבינא שהרי בוודאי ברור הי' לו שהי' כרמלית ואפ"ה אמר לו כי לא ידע כלל מהך דינא דגדול כבוד הבריות וסבר הי' שצריך להפשיטו (ולפיכך מלשון השני בוודאי ל"ק מידי להרא"ש דכשם שהי' סבר אם אמר לו שצריך להפשיטו באשר שלא הי' יודע כלל מהך דינא דכבוד הבריות ה"ה פשיטא לו דצריך לאמור לו) אמנם אי נאמר דכאן גנאי קטן הי'[לוח הטעות: לק"מ להרא"ש ושפיר אמר לו דהי' לו לאמרו דגנאי קטן הי'] כי ר"י הוא המתרץ תירץ ראשון שבתוספות בשבועות נמצא סבר ג"כ דא"צ לאמרו כסברת הרא"ש איברא דיש לדחות בלא"ה דלא קשה מידי להרא"ש אף אם גנאי גדול הי' וכך אמר מר בר רב אשי לפי שהי' מסופק הא דלא אמר לו רבינא אי משום דסבר דאפילו יאמר א"צ להפשיט דכבוד הבריות דוחה אפילו ל"ת או אפשר דרבינא יודע הך דינא רק שעכ"פ אין מחויב לאמרו לזה אמר מר בר רב אשי (לברי' אמת) [לוח הטעות: לברר האמת] דניהי שפיר עבדת שלא אמרת אבל אם אתה סובר שאם אני יודע שאין צריך להפשיט זה אינו דכבוד הבריות דוחה רק לא תסור:
כל מילי דדבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור הרמב"ן בהשגותיו לשורש א' סובר דאסמכתא בעלמא היא ולפ"ז אינהו דאחכו אפשר דידעי שפיר דכוונתם על לאו דלא תסור אלא דלא חילקו בין מילי דרבנן למילי דאורייתא כמו שסובר ג"כ הרמב"ם והמתרץ חידש לו דמילי דרבנן רק אסמכתא נינהו אלא תסור ולפ"ז יש להקשות מאי הי' צריך לסיים ומשום כבודו שרי רבנן כיון דלא הוי אלא אסמכתא בעלמא ואפשר דאפ"ה צ"ל משום כבודו דאע"פ לשני קושית הראשונות תירץ כן ומשום כבודו ל"ג רבנן אע"פ שלא הי' יודע עדיין שיש לו סמך א"כ מכ"ש לפ"ז שאמר לו שיש רמז מן התורה פשיטא שצריך לומר דבלא"ה אע"ג דאסמכתא בעלמא היא לא הוה לן למדחי ולסברת הרמב"ן המקשן אפשר נמי דהי' יודע דמילי דרבנן קאמר אלא שסובר דאין חילק ותירץ לו דמשום כבודו שרי רבנן והא דאמר אסמכינהו כבר תירץ הרשב"ץ דבוודאי לא היה יכולת בדרבנן למשרי אלא דהם אמרו והם אמרו וכיון דהם אסמכינהו (שכוונתו כאן לימוד גמור) ה"ה דהי' יכולין למשרי ודברי רשי' נ"ל יותר קרובים לסברת הרמב"ן אמנם אין הכרע ומ"ש רש"י במקשה דאפילו אמרו לו ד"ת היינו מילי דרבנן שסברת המקשן ד"ת נינהו ובין להרמב"ם ובין להרמב"ן דאי ד"ת ממש קאמר א"כ מאי קאמר לא תסור נמי דאורייתא תיפוק לי' דבלא"ה דאורייתא הוא ומ"ש רש"י בתירץ ודקשיא דאורייתא הוא. ניחא אפי' לסברת הרמב"ן אע"ג דכבר חידש לן דהוה רק אסמכתא מ"מ כיון דקרא לי' ל"ת לא הוה לי' למדחיה אם לא שתקנו כך מעיקרא שלפיכך הוצרך לומר ומשום כבודו שרי רבנן:
המוציא כלאים בבגדו כל הסוגי' קול בן לוי דף ג'. מקום שמואל סימן ז'. שאגת ארי' סימן נ"ח לימודי ה' לימוד ל"ב על כל הסוגי' יבמות צ' ד"ה כולהי נמי:
תרגמה ר"א בבית הפרס משפט צדק ח"ב סימן ע"ו:
מדלגין היינו ע"ג ארונת. תמים דעים סימן ר"ד מרכבת המשנה ח"ג פ"ז דטומאת מת הי"ז ופ"ב הלכה וי"ו. ב"ב ד"ה רומן:
רוב ארונת יש פותת טפח נזיר נ"ג (ד"ה חוב) [לוח הטעות: דהחוב]:
ומשום כבוד מלכים לא גזרו ארעא דרבנן סימן של"ו:
ת"ש גדול כבוד הבריות משפט צדק ח"ב סימן ע"ו ותוספות שם:
כל מילי דרבנן אסמכוהו אלאו דלא תסור. רמב"ן מגילות אסתר בשורש ראשון דף ט' לב שמח דף ט' ודף י"א ע"ב:
ולגמר מני' כל הסוגי' לשון לימודים ז'. פנים מאירות ח"א סימן נ"ו. בתי כהונה ח"ב. בית אבות ל"א ל"ב. דברי דוד סימן י"ז. עיין בית אברהם י"ד ע"א:
איסורא מממונא לא ילפינן זרע אברהם ח"א דף ס"ט. ארעא דרבנן סימן ט"ו. באר יעקב ל"ט. חזון עובדי' ע"ה ע"ג:
רש"י ד"ה לאו דלא תסור יצחק ירנן צ"א ע"ב בית אברהם כהן צ"ו ע"ב:
תוספות ד"ה מדלגין כו' כדאמרינן בפ' בהמה המקשה כו'. דברי מהרש"א תמוהין כיון דנפקא לן רביעות דם מעל כל נפשות מת לא יבא הנכתב גבי כהן בפ' אמור ש"מ דמוזהר עליו ונראה דנתחלף למהרש"א בין פסוק על נפש מת הנכתב גבי נזיר ובין על כל נפשות הנכתב גבי כהן ושוב מצאתי כן לעטרת רא"ש. זרע יצחק לומבראזי. משפט צדק חלק ב' סימן ע"ו. זרע אברהם ח"א דף ס"ט. מרכבת המשנה ח"ג פ' י"ב דטומאת מת ה"ו. לימודי ה' דף כ"א ע"ב שבת קנ"ב ד"ה עד שיסתם. כתובות ד' ד"ה עד שיסתם. סנהדרן מ"ז ד"ה משיסתם:
תוספות ד"ה רוב. זרע אברהם ח"א דף ס"ט. מרכבת המשנה ח"ג פי"ב דטומאת מת ה"ו. לימודי ה' דף כ"א ע"ב:
תוספות ד"ה לאחותו גבי נזיר כתיב. על כל נפשות מת לא יבא כו' הך קרא גבי כהן כתיב צ"ל על נפש מת לא יבא:
תוספות ד"ה אמרת לא יטמא אגורה באהליך דף כ"ז: