אור ברסלב

יד דוד על ביצה· רבי יוסף דוד זינצהיים

דף ב.

מסכת ביצה פרק ראשון

חידושים למסכת זו. במהר"ם הלוי אחיו של ט"ז. בספר פורת יוסף דף קל"ג במהר"ם גלאנטי דף ע"א. ברוח אלי' בני שמואל. עדאוי:

ביצה שנולדה בי"ט. הליכות אלי דף ז':

בש"א שאור בכזית וחמץ כו' עיין תי"ט ופר"ח במים חיים דף ב' ע"ד. וראיתי בסוף ספר אור חדש על פסחים שהקשה בשם חכם אחד במאי נ"מ בפלוגתא דב"ש וב"ה הא ללקות אינו לוקה דהוה לאו הניתק לעשה ואי משום איסור חצי שיעור נמי אסור וכפי מה שכתב הרב דבר שמואל שפיר יש למצא דלוקה ואף לפי התוספות דוקא כשדעתו לבערו הא אין דעתו לבערו עובר ומלקי נמי לקי אם שהא לאחר התראה והתראת ספק לא שייך בכה"ג או למ"ד לוקין על התראת ספק ומ"ד אין לוקין יסבור דלא הוה נתק לעשה ומלבד זה יש חילוק בין איסור בעלמא ללאו בכמה גווני ואין מקום להאריך בזה:

מ"ט דב"ש מוקצה הוא. עיין צרור החיים דף מ"ז:

דילמא ב"ש לית להו מוקצה יש לדקדק אם המקשה ידע מתניתין דמגביהין מעל השלחן א"כ הא ידע דב"ש לית ליה מוקצה ומאי דילמא דקאמר ואי סבר כרב נחמן דמפיך המשנה א"כ אית ליה לב"ש מוקצה והי' מקום לומר דלית ליה מוקצה בי"ט קאמר ודוקא גבי שבת דחמירא ס"ל מוקצה כמו שמוכרחים לומר לפי האמת לתירץ רב נחמן כמ"ש מהר"ם לובלין ויותר נראה לומר דהמקשן לא אסיק אדעתיה מתניתין דשבת אע"ג דהתוספות הקשו ממתניתין דלקמן ובע"כ צ"ל דידע ולמה לא ידע ממתניתין דשבת אפשר כיון דבמסכת אחריתא היא לא אסיק אדעתיה ושוב ראיתי בשער המלך ח"ב בסוף הספר בהשמטות דף ק"נ ע"א שכתב דהמקשה הוה סבר לחלק בין שבת לי"ט וי"ט קיל טפי לב"ש ע"ש ועיין מ"ש בתוספות ד"ה ודילמא:

מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין. רש"י ותוספות. בני חייא קפ"ד:

גבי שבת סתם לן תנא כר"ש. עיין ב"ק ק"ב ד"ה סתם ואח"כ מחלוקת. ערובין ל"ד ד"ה נוטל. לקמן ל"א ד"ה ונפחת. יבמות מ"ב ד"ה סתם ושם מ"ד ד"ה ודילמא. הליכות אלי דף נ"ה:

מסלק את הטבלא. עיין שבת קכ"ג ד"ה האי פוגלא:

רש"י ד"ה ואת הנבילה כו' אע"פ שנתנבלה בשבת בצרור החיים דף מ"ח הקשה דלמה כתב רש"י אע"פ שנתנבלה בשבת דהא לקמן דף כ"ז מסקינין דבמסוכנת דוקא מיירי הא אם לא כן אף לר"ש אסורה. ונדחק לתרץ ולע"ד לא קשה דוודאי צ"ל דהך סוגיא דהכי אליבא דרב נחמן אזלא כמ"ד חלוק היה ר"ש אף בב"ח שמתו וא"כ שפיר מוכח מהכא דתנא סתם כר"ש אבל למ"ד דבמסוכנת מיירי איך מוכח מהכא דסתם כר"ש דהא כיון דמסוכנת דעתיה מאתמול ואי משום מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים י"ל דתנא סבר דהוא מוכן לכלבים וא"כ לא מוכח כלל ועיין בשיטה מקובצת ומה שכתב הרב צרור החיים לתרץ דלענין שבת לא מוקמינן במסוכנת ודוקא לענין י"ט מוקמינן הכי אינו נראה לתרץ כן דברי רש"י דא"כ מאי הוכיח כאן הגמרא דאימא דליכא חילוק בין שבת לי"ט והתנא לא סתם כר"ש ומיירי דוקא במסוכנת כמו דמיירי מתניתין דלקמן בהמה שמתה ומה שהקשה עוד ממה שכתב רש"י דהא דר"ש מתיר בנבילה היינו דוקא במסוכנת פשוט הוא שרש"י כתב כן למ"ד מודה ר"ש בב"ח שמתו כדמוכח התם בגמרא אבל וודאי למ"ד חלוק הי' ר"ש לא מיירי במסוכנת וכן צ"ל אליבא דרב נחמן כמ"ש:

תוס' ד"ה ביצה שנולדה כו' ומסיק מאי מותרים לטלטל היינו לפי מה דהדר בצפרא רבי כדאיתא שם בגמרא ע"כ הא דאמר ר"ג מותרים היינו דוקא בטלטול ורבי סתם בוודאי הלשון כמו שאמר רבי גמליאל ואי נמי דהך מותרים לא הוה לישנא דר"ג ממש מ"מ בוודאי רבי סתם הדברים לאחר חזרתו וש"מ דשפיר שייך מותר בטלטול. ובשושנת יעקב נדחק בזה:

בא"ד לכן תירץ ר"י כו'. עי"ל לפי י"ל ראשון שבתוס' וודאי לשון תאכל לא משמע טלטול כלל אמנם נקט לב"ש תאכל דאי הוה תני מתירין הוה משמע דוקא בטלטול וע"ז הקשו דא"כ עדיין מקום לטעות בדברי ב"ה דאמרי לא תאכל אבל בטלטול שרי ולכן תירצו כיון דעיקר הביצה לאכילה ולא לטלטול לכן נקט פלוגתייהו לענין אכילה כי לא יצדק לאשמועינן פלוגתייהו לענין טלטול כי אין עיקר הביצה לטלטול ובועוד י"ל פירשו דבאכילה נכלל הכל אכילה וטלטול ולכך יצדק לשון וב"ה אוסרין אפילו בטלטול אלא אגב דהוצרך למנקט בדברי ב"ש לשון אכילה נקט נמי לב"ה לשון אכילה ולפ"ז לא שייך להקשות כח דב"ש אתי לאשמעינן דבאמת לא אשמועינן כח דב"ש רק נקט סברת ב"ש כמו שהיא והיא תאכל שכוללת הכל אבל לפי וי"ל ראשון דאכילה אינו כולל טלטול רק נקט להודיעך כח דב"ש דאפילו אכילה מותר שפיר שייך להקשות וכי כחו דב"ש אתי לאשמעינן זה כוונת מהרש"א בדברי התוספות אמנם מה דפשיטא ליה להתוספות כאן דב"ה אוסרים בטלטול נמי בשבת דף מ"ה נראה דמספקו לה לשאר אמוראי דכאן אי אסור בטלטול. ועיין שער המלך חלק א' דף י"ט ע"ב. זרע אמת בחדושים סימן ל"ג:

תוס' ד"ה אוכלא דאפרת הוא כו' ואי בעי שחט ואכל כל מה דבגוה. כוונתם לשלול פירש הרז"ה דסבר דבעומד לאכילה היינו הביצה אפילו התרנגולת עומדת לגדל ביצים נמי שרי ודוקא בעומדת לגדל אפרוחים אסור ופירוש זה דחוק כמו שכתב הרמב"ן במלחמות לכך פירשו דאוכלא דאפרת היינו אוכל הנפרד מן האוכל דבעומדת לאכילה הביצה נקרא חלק ממנו ולא הוה נולד כלל דהא אי בעי שחיט ואכל כל מה דבגוה אבל בעומדת לגדל בצים יצאה מתורת אוכל לגמרי התרנגולו' וניהי דמותרת באכילה התרנגול' מ"מ כיון דיצא' מתורת אוכל הביצ' הוה נולד ועיין מהרש"א ורוח אלי' דף א' וע' בחדושי הרשב"א לשבת דף קכ"א ששם הקשה לשיטת בעל המאור מה שהקשה ברוח אלי' ועיין מה שאכתוב בסמוך:

תוס' דילמא ב"ש דמוקצה דבעי חיים כו' ועיין מהרש"א משם בעל המאור דהתם משום חורבן השובך הוא לפי האמת אין חילוק לרב נחמן בין מוקצה דבעלי חיים דהתם ומוקצה דהכי דתרנגולת ולפיכך התרנגולת אסור אף לב"ש ולא זכיתי להבין דבריו איך אפשר לומר דהתרנגולת אסור והביצה מותר וזה לא שמענו וכ"נ מדברי שיטה מקובצת שכ' לעולם דין הביצה כדין התרנגולת והיינו וודאי דאיסור קאמר ולפמ"ש התוס' יש לומר דמאי דקאמר דילמא ב"ש לית להו מוקצה אע"ג דוודאי ידע מתניתין דאין מגביהין מ"מ ידע ג"כ מתני' דלקמן דמוקצה דב"ח אית לי' ולפיכך קאמר דילמא לית ליה מוקצה אפילו כה"ג בבעלי חיים כמו הכא וכיון דהתרנגולת אינו מוקצה אף הביצה מותר. ושוב ראיתי למהר"ם לובלין שהקשה כעין קושיות ראשון לציון ומה שתירץ אינו עולה לקושיות הרב ראשון לציון. ועיין בסמוך מה שכתבתי בשם הרשב"א בשבת. ועיין על התוס' זרע אמת בחדושים סימן מ"ג:

תוס' ד"ה קס"ד כו' ואפי' ר"ש מודה. מהרש"ל הבין בכוונת התוס' דדוקא לפי הקס"ד כתבו התוספות דר"ש מודה אבל לפי האמת לרב נחמן ר"ש מתיר בכל נולד ועל זה השיג עליו מהרש"א דמדברי התוס' בעירובין משמע דאף לפי האמת מודה ר"ש בנולד דהתם ומדברי מהר"ם שיף נראה שמהרש"ל ומרש"א לדבר אחד נתכוונו ואינו נראה כן כמ"ש אמנם החילוק בין מיא בעיבא לביצה הוא כמ"ש הריטב"א בעירובין דמים לא הי' בעולם כלל אבל ביצה הי' בעולם במעי אמו אע"פ שאינו נראה ולפיכך שרי הך נולד. וראיתי להרשב"א בשיטתו לשבת דף קכ"א שעל מה שכתב רשי' שם דצואה של קטן לא הוה נולד כיון דדעתי' עלויה דמקשים על רשי' דא"כ מאי קאמר הכא נולד הוא. (ונראה דכוונתו למה שאמר מוקצה הוא וכמו שכתב בשיטה מקובצת) הא וודאי דעתיה עלויה ותירץ דשאני הכא כיון דאגידה בתרנגולת כגופא דמיא וכיון דאיהי אסירי ביצה נמי אסירי ולא זכיתי להבין תירוצא דאכתי קשיא לפי מאי דסבר אפילו מאן דלית ליה מוקצה נולד אסור וא"כ אין התרנגולת אסורה ואפ"ה הביצה אסורה משום נולד והי' נראה לומר דלמסקנא כתב רשי' כן שם בשבת דמסיק הכא דלית ביה נולד בביצה משום דדעתו עלויה והוה כמו צואה של קטן ולפ"ז שפיר יש לחלק בין מיא בעיבא לביצה כיון דדעתיה לביצה אבל מיא בעיבא אין דעתיה עליה:

תוס' ד"ה מגביהין מעל השלחן כו'. עיין מה שכתבתי במסכת שבת ולכאורה יש לומר לפי מה דלא אפיך המשנה הוצרך רשי' לומר דמיירי באינו ראוי' למאכל בהמה דאי ס"ד ב"ש דוקא מתיר במאכל בהמה קשה איך סתם התנא בסיפא שער של אפונין מפני שהוא מאכל בהמה והוא כב"ש ולכן הוצרך רשי' לפרש דב"ש מתיר אפי' אינו מאכל בהמה וב"ה אוסר אפילו במאכל בהמה והוא כר' יהודה וסיפא דמתני' כר"ש ולא כב"ש ולא כב"ה. אמנם לפי מה דאמר רב נחמן אנו אין לנו וב"ש כר"י וב"ה כר"ש אף רשי' מודה דמיירי במאכל בהמה דוקא וסיפא כב"ה וכר"ש. ושוב מצאתי קרוב לזה בספר בני שמואל עדאוי ועיין מהרש"א וכוונתו דמהך דשיער של אפונין לא היה מצי לאתוי' דאין ראי' דהתנא סתם לן הכי כיון דסתמא דפרק כירה הוא כר"י אבל מהך דמחתכין הוה שפיר ראי' כיון דהוה יחיד במקום רבים:

תוכן העניינים

יד דוד על ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה