יד אליעזר חלק ב· רבי אליעזר ניצברג
הלכות עבודה זרה
סימן קלט
סעיף א
א אסורה בהנאה. עי' בדברי יוסף סי' תתק"ח מ"ש והאריך בזה ועי' במקמ"ח ובמנחת חינוך מנוה רי"ד ובמהר"ם שיק מצוה רי"ד מ"ש והאריכו בזה יעוש"ה:
ב בהג"ה שזקף כו'. עי' בישוי"ע ס"ק א' שהק' בהא דקא' הש"ס בע"ז נ"ג ודלמא בעגל ניחא להו אטו משום ספי' נבוא להקל כיון דחזינא דניחא לי' בע"ז רק דמספקא לן דלמא לא ניחא לי' רק בע"ז זו ולא באחרת האיך נקל בזה הא הוי ס' תורה ולחומרא כו' והאריך בזה ליישב ובסי' קמ"ו ס"ק א' מ"ש והאריך בזה. ועי' בארעא דרבנן מהדורא בתרא אות ה"ס סי' קס"ו. ובעפרא דארעא שם אות ס' מ"ש והאריכו בזה. ועי' לעיל סי' ק"י דין ספי' דאורייתא לחומרא מ"ש בזה יעוש"ה:
סעיף ג
ג איזהו נוי. עי' במקמ"ח מ"ש והאריך הרבה בזה יעוש"ה. ועי' במשנת חכמים הל' ע"ז סי' י"ח ביבין שמועה אות א' מ"ש והאריך בזה:
סימן קמא
סעיף ד
א בשל רבים. עי' באו"ח סי' ס"א סעי' י"א שפ' המחבר דהאו' באשמורת בסליחות וביו"כ בתפילת נעילה פ' שמע ישראל ב' פעמים יש ללמדם שלא יאמרו והמג"א שם ס"ק י"א הביא ד' הב"ח שכ' דכיון שכל הקהל או' אותו ליכא קפידא וכ' עליו דאשתמיטתי' גמ' פ"ה דסוכה שהי' או' אנו ליה כו' ופריך הגמ' והא אמרי' האו' שמע שמע משחקין אותו והתם כולם הי' או' אותו אע"כ אפי' כל הקהל או' אותו אסור עכ"ד ועי' במקמ"ח שכ' דלכאורה נ' דעת הב"ח לפ"ד הרמ"א כאן דברבים ליכא חשדא והש"ע דאוסר אזיל לשיטתי' דפ' כאן כד' הרמב"ם דבכ"ע אסור וכ' דבזה י"ל ד' הב"ח מסוגיא דסוכה דבאמת תליא בתי' שבש"ס בע"ז על הך עובדא דר"ג אם ברבים איכא חשדא אבל למאי דקי"ל דברים ליכא חשדא כדפסק הרמ"א ממילא לענין שמע שמע דהחשש מחמת קבלת ב' רשויות ח"ו וברבים ליכא חשדא עכ"ד ועי' במחצה"ש שם שכ' דצריך לחלק בין האי דהכא ובין הא דאמרי' בר"ה כ"ד דברבים ליכא חשד ומותרים להשהות מיני צורות כו' עכ"ד והיינו לפ"ד המג"א הנ"ל צריך לחלק אבל לפ"ד הב"ח הנ"ל שפיר י"ל כמ"ש המקמ"ח ועי"ש עוד במקמ"ח ובישוי"ע בד' נכד המחבר ובפ"י בר"ה כ"ד ב' ובמשנת חכמים הל' ע"ז סי' י"ח ביבין שמועה ובצפנת פענח שם מ"ש והאריכו בזה יעוש"ה:
סימן קמב
סעיף ב
א של עכו"ם. עי' לעיל סי' י' ס"ק ד' מ"ש והארכתי בזה יעוש"ה:
סעיף ד
ב נטל ממנה כו'. עי' בישוי"ע מס"ק א' עד ס"ק ו' ובמקמ"ח ובאבני מלואים בתשובות שבסוף הס' סי' ו' ז' ובפ"י בפסחים כ"ו ב' ובצל"ח שם ובאו"ח שם ובס' קרני ראם שם מ"ש והאריכו הרבה בזה. ועי' בספרי תורת אליעזר סי' תמ"ה מ"ש והארכתי בזה יעוש"ה:
סעיף ט
ג לישב בצלה כו'. לכאורה קשה אמאי אסור לעבור תחתי' הא הוי דבר שא"מ דמותר וכאן א"מ להנות מע"ז ואי נימא דמתני' כר"י דס"ל דבר שא"מ אסור עדיין קשה באין לו דרך אחרת אמאי יהי' אסור הא בלא אפשר ולא מכוין אף ר"י מודה דמותר וכמבואר בפסחים כ"ה ב' וכ' התוס' שם ד"ה לא אפשר דאף דאפשר בטורח גדול חשיב לא אפשר וה"ה בזה היכא דאין לו אלא דרך אחר חשיב לא אפשר וכן הק' בישוי"ע ס"ק ז' וכ' ליישב דצ"ל דכאן הוא באמת פס"ר והתוס' שם כ' דאיירי היכי דלא הוי פס"ר וכ' דעדיין קשה לפמ"ש הר"ן גבי לובש כלאים להעביר המכס דמותר משום דבר שא"מ דקשה דהא הוי פס"ר ותי' דבדבר שאין איסורו רק משום הנאת לבישה בדבר שא"מ לא חשיב הנאה אף במקום דהוי פס"ר א"כ כאן אי משום הנאה אסור דמתהני מע"ז כיון שא"מ מדוע יאסור אמנם בהך דלא יעבור תחתי' באמת אין הטעם משום הנאה רק משום לקרב אל פתח ביתה ואף דא"מ לקרב אל פתח ביתה רק לעבור תחתי' למקום חפצו בזה שפיר אסרי' משום פס"ר כיון דלאו משום הנאה הוא אמנם בהא דאסור לישב בצל אשורה אף שא"מ להנות מצלה נוכל לומר ב' דרכים או דאתיא כר"י דאמר דשא"מ אסור וכאן חשיב אפשר ולא מכוין דאסור לר"י או דבאמת איירי במתכוין לישב בצלה וכן משמע לשון המשנה או דגזרו משום מתכוין ואסור אף לדידן דקי"ל כר"ש כו' עכ"ד. ובס"ק ט' מ"ש ע"ד הרמ"א סעי' ט"ו בשם הריא"ז עפ"ד הר"ן הנ"ל ועי' בספרי תורת אליעזר סי' של"ז מ"ש ע"ד הר"ן הנ"ל והארכתי בזה יעוש"ה:
סעיף י
ד בית ע"ז. עי' במקמ"ח מ"ש לענין ע"ז שלא כדה"נ והאריך בזה. ומ"ש על הביאורי הגר"א ס"ק כ"ח והאריך בזה יעוש"ה:
סימן קמה
סעיף א
א אבני הר כו'. עי' ש"ך ס"ק א' שכ' ליישב דעת הרמב"ם דבש"ס מ"ו א' מספקא אי בני ר' חייא דהיינו חזקי' שרי ור"י אסר או אפכא ובירושלמי פ' כל הצלמים הל' ו' איתא בהדיא דחזקי' שרי ור"י אסר וא"כ לא שבקי. מאי דפשיטא לירושלמי משום מאי דמספקא לש"ס דילן ועוד דהרי ר"י גופי' חיבר הירושלמי וא"כ ע"כ ר"י עצמו או' שהוא איסר וא"כ הדבר ברור דקי"ל כחזקי' דשרי עכ"ד ותי' הב' תמוה וכמו שתמה בבאר יעקב דהא הרמב"ם כ' בפ"א מהל' יו"ט הל' ד' חוץ מן הוצאה כו' שאינו לצורך האכילה כו' והראב"ד בהשגות כ' וז"ל בירושלמי איתא לא תאסור ולא תשתרי וכ' ה"ה וז"ל ועי' בירושלמי כו' כך הוא בעי קומי ר"י אמר לא תאסור ולא תשתרי כו' ואע"ג דר"י בירושלמי ק"א לא תאסור ולא תשתרי לא סמך עליו רבינו כיון דבגמרתינו ר"י עצמו השוה כמ"ש כו' אבל לדעת הרמב"ם זה ליתא וע"כ אף דפליגי בד' ר"י עצמו אף שהוא חיברו הל' כבבלי א"כ האיך כ' הש"ך להרמב"ם סברא הנ"ל אע"כ כתי' הא' של הש"ך דהיכא דמספקא לי' לש דילן ובירושלמי פשיטא לי' דהל' כירושלמי וכ' עוד ראי' דלכל הפוס' מבואר היכי דמחייב עצמו בשטר אף בדבר שלא נתחייב לו מעולם חייב לשלם לו וכר"י ר"פ הנושא כו' ואע"ג דבירושלמי מבואר להדיא אליבא דר"י דאינו חייב לשלם וכמ"ש התוס' כתובות ק"ב כו' קשה דר"י אדר"י א"ו העיקר כתי' הא' של הש"ך וכ' דמש"ה ראוי לפסוק כר"ש נגד ר"מ אע"ג דבעירובין מ"ו ב' מספקא לי' אליבא דר"י מ"מ כיון דבירושלמי רפ"ג דתרומות פשיטא לי' דהל' כר"ש נקטינן כהירושלמי אבל יש לעי' בהא דפ' הרמב"ם פ"ד מהל' טומאת צרעת כר"מ בנגעים פ"ד מ"ד מטעם דיש לפסוק לחומרא כר"מ כיון דלא אפשטא בעירובין אי הל' כר"מ או כר"ש אע"ג דבירושלמי הנ"ל פשיטא לי' דהל' כר"ש כו' וי"ל כו' מטעם שכ' התויו"ט פ"ג דכלים מ"ב בשם מהרי"ק דהנהו כללים דהל' כמר לגבי מר לא אמרו על הדינים הבלתי נהוגים בדורינו כו' א"כ י"ל להכי פ' כר"מ לחומרא כו' ועוד ראי' נגד תי' הב' של הש"ך מהא דפ' הרמב"ם פ"א מהל' חגיגה דעולת ראי' מה"ת כל שהו וכר"ל בחגיגה ז' א' והא הוי נגד ר"י ועכצ"ל כיון דלש"ס דילן אינו מפרש בד' ר"י דמעה דאורייתא אמרי' שגם ר"י מודה בהא אע"ג דבהדיא איתא בירושלמי רפ"ק דפאה דמדאורייתא בעי' מעה וס"ל להרמב"ם דהבבלי מחולק עם הירושלמי כו' נמצא מוכת אף דמחולקים בד' ר"י גופי' ור"י חיבר הירושלמי אפי"ה פ' כהבבלי ודלא כתי' הב' של הש"ך הנ"ל ועוד צ"ע דהא הרמב"ם פ' כר"י בגיטין ע' ב' דאמר אין כותבין אלא לכשישתפה ובירושלמי אות ל"ו לר"ל הכי ור"י שם ס"ל כר"ל בש"ס דילן דכותבין לאלתר וא"כ כיון דמחולקין הש"ס דילן והירושלמי אליבא דר"י ה"ל לפסוק כהירושלמי אליבא דר"י לד' הש"ך הנ"ל מכל זה נ' כתי' הא' של הש"ך והביא בשם חכם א' שהק' ע"ז מהא דאיתא באה"ע סי' ט"ו סעי' י"ב אבל בת בנו כו' אין להם הפסק ולהרמב"ם יש להם הפסק וכ' הבאר הגולה דדעת הרמב"ם לפסוק להקל כיון דהוא איבעי' בש"ס דילן אע"ג דבירושלמי פשיטא לי' לאי' דאוסר לאברהם אבינו בכל נשי ישראל מה"ט א"כ מוכח דלא כתי' הא' הנ"ל וכ' אמנם המעי' שם בח"מ ובב"ש יראה דדעתם דמפרשים הטעם דאסור בכל נשי ישראל משום כלת בנו א"כ הש"ס ירושלמי ובבלי לא פליגי אהדדי אך הק' דהא ע"כ ליתא נמי לתי' הא' דהא פ' הרמב"ם פ"א מהל' ביכורים כר"ל דק"פ לאו כקנין הגוף דמי ופ' נמ' דמביא ביכורי אשתו אפי' מתה ובש"ס דילן בגיטין מ"ז ב' איתא ב' לשונות ומותיב ר"ל לר"י מתה אין לא מתה לא והוא נגד הלשנא דמשני התם שאני דכתיב ולביתך ועכצ"ל התם דב' לשונות הם ולחד לשנא אמרי' לר"ל דוקא מתה אבל בחי' לא ור"י ס"ל בין בחי' ובין במתה הרי מבואר להדיא דס"ל כהך לישנא בש"ס דילן דס"ל לר"ל מתה אין לא מתה לא וה"ל לפסוק כפשיטות הירושלמי וצ"ע. וגם תי' א' של הש"ך נדחה בזה כיון דש"ס דילן מסופק אי ר"י פליג עם ר"ל בזה הדין ולהירושלמי מפשט פשיטא לי' דפליג ור"י גופי' חיבר הירושלמי ה"ל לפסוק כהירושלמי אע"ג דפ' בזה כר"ל מ"מ הא בהא תליא ומדר"י נשמע לר"ל והברכת הזבח בעירכין כ"ו ב' כ' דהרמב"ם ס"ל דר"ל קבלה מר"י והוא דוחק עכ"ד ואכ"מ להאריך בזה. ועי' במקמ"ח מ"ש והאריך הרבה בדינים שבסי' זה יעוש"ה:
סימן קמו
סעיף ב
א אין לה ביטול. עי' בישוי"ע ס"ק ג' שהביא דעת הסמ"ג שס"ל דמה"ת מהני ביטול אף שזכה בה הישראל רק מדרבנן לא מהני ביטול והק' מהא דאמרי' בע"ז גבי ישראל שזקף לבינה כו' וקא' מהני אשירה דהי' העכו"ם עובדים בעת כיבוש הארץ דהצריכה התורה שריפה וקשה כו' דאמאי לא יהי' ביטול מהני דהא ע"ז של עכו"ם יש לה ביטול ואי דבעת הכיבוש זכו בה הישראל הרי ע"ז של עכו"ם שזכו בה הישראל מדינא מהני ביטול אלא דמדרבנן גזרו ע"ז ולמה הצריכה תורה שריפה כו' וכ' דאף אי נימא דאין זכות וקנין באיה"נ מ"מ מה שזכו מכת חזקת מלחמה והקב"ה זוכה להם ע"י מלחמה כמו דאמר קרא גבי ארצות סיחון ועוג כי בידך נתתי כו' יש זכות אף באיה"נ והביא ד' הרשב"א שכ' נמי כ"כ גבי הא דק' עמון ומואב טהרו בסיחון כו' דהק' הא קי"ל קרקע אינה נגזלת כו' ותי' דכיון דע"י מלחמה שזכה להם ה' יש להם זכי' גמורה דבידו של הקב"ה לעשות זכות וקנין אף בקרקע א"כ באיה"נ יש זכי' כו' והוי ע"ז של ישראל מה"ת ואין לה ביטול ומיישב בזה קושי' התוס' ר"ה י"ג א' ד"ה ולא קציר כו' והאריך בזה. ובס"ק א' ב' מ"ש והאריך בזה. ועי' במקמ"ח מ"ש ע"ד הב"ח ועל המשנת חכמים הל' ע"ז והאריך הרבה בזה יעוש"ה:
סימן קנה
סעיף ב
א אם אמר לו. ומשמע דכן הוא דעת המחבר דכל דלא משנה מותר להתרפאות בעצי אשירה במקום סכנה דהא דיעה אחרונה הביא בשם י"א ודיעה הראשונה הביא בסתם ומשמע דגם דעת הרמ"א הוא כמו כן מדלא כ' כלום ע"ד המחבר. ולכאורה קשה דהא כ' הרמ"א לקמן סי' קנ"ז סעי' א' וכל אי' ע"ז וג"ע וש"ד אע"פ שאין בו מיתה רק לאו בעלמא צריך ליהרוג ולא לעבור וא"כ ממילא ג"כ אין מתרפאין במקום דצריך לעבור על לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם ועי' בביאורי הגר"א ס"ק י"ד שכ' על הדיעה השני' וכ"פ הרב סי' קנ"ז סעיף א' וכל אי' ע"ז וג"ע כו' עכ"ד הרי דהרגיש בזה וס"ל דהרמ"א ס"ל כהדיעה השני' ומ"מ קשה דאמאי לא הגיה הרמ"א כאן כלום וכן הק' במשנת חכמים הל' ע"ז פט"ו ביבין שמועה אות ח' והאריך בזה והניח בצ"ע. וכן ראיתי במקמ"ח שהק' נמי קושי' זו וכ' ליישב דדעת הרמ"א לחלק בזה דנהי דדינו דיהרג ואל יעבור היינו משום שמכריחים אותו לעבור בידים על אחת מעבירות אלו אף דבזה העבירה ליכא מיתה אלא לאו כל אביזרע דג"ע כו' יהרג ואל יעבור משא"כ להתרפאות במקום סכנה רשאי לעבור על לאו דע"ז היכא דלא חיישינן לאמשוכי כו' והביא קצת ראי' מד' הר"ן פ' כ"ש יעוש"ה וא"כ אף הרמ"א דלקמן סי' קנ"ז הנ"ל ס"ל הכא כדיעה הראשונה ומש"ה לא הגיה כאן כלום והיינו דלא כהביאורי הגר"א הנ"ל בדעת הרמ"א:
סעיף ג
ב מתרפאין . ע' פ"ת ס"ק ד' שהביא בשם תיבת גמא פ' שמות שנסתפק אי שרי להושיט לב"נ מסוכן אבר מה"ח לרפאותו די"ל וחי בהם בישראל דוקא כו' ועי' במנחת חינוך מצוה רצ"ו אות א' מ"ש והאריך בזה יעוש"ה:
ג שלא כדה"נ. וכ' הש"ך ס"ק י"ב אבל שלא לצורך רפואה אפי' שלא כדה"נ אסור הרא"ש פכ"ש ופשוט הוא עכ"ד. הנה מה שהביא מד' הרא"ש הוא מ"ש הרא"ש שם סי' ב' והביא ראי' מדק' ר"י אין לוקין עליהן אלא דה"נ משמע מלקות הוא דליכא הא איסורא מיהא איכא וכ"פ בקיצור פסקי הרא"ש שם ומ"ש הש"ך והוא פשוט הנה מד' התוס' פסחים כ"ח א' ד"ה ותנן משמע דמותר לגמרי בשלא כדה"נ שכ' וז"ל א"נ מתני' דהכא א"ש כרבנן דהתם דאמרו לו אף הוא נעשה זבל כו' והא דשרי הכא היינו משום דבחמץ כתיב לא יאכל ואינו אסור אלא כדה"נ וכה"ג לאו דה"נ הוא אבל בע"ז לא כתיב אכילה ואסור אפי' שלא כדה"נ עכ"ל וכ"כ התוס' בע"ז מ"ג ב' ד"ה אמרו לו ומשמע מד' התוס' אלו דס"ל דשלא כדה"נ מותר לגמרי. וכן ראיתי במשל"מ פ"ה מהל' יסוה"ת הל' ח' שכ' מתחלה די"ל דכונת התוס' הוא שאינו אי' תורה בחמץ שלא כדה"נ וע"כ לא קאמרו רבנן דאף הוא נעשה זבל כו' דקא סברי זה וזה גורם אסור אלא באי' תורה ומש"ה בע"ז דאיכא אי' תורה בשלא כדה"נ חששו אבל בחמץ דליכא אי' תורה לא חששו כו' ואח"כ כ' דמפשט ד' התוס' שכ' ואינו אסור אלא כדה"נ מורה דס"ל דליכא אי' כלל עכ"ד. והיינו כמ"ש אך באמת קשה ע"ז וכמשה"ק בשעה"מ שם ממתני' דר"פ כ"ש דקתני התם עבר זמנו אסבה"נ ולא יסיק בו תנור וכירים הרי להדיא דשלא כדה"נ אסור ולפחות מדרבנן כו' וכ' מפ"ז דצ"ל דכונת התוס' הנ"ל שכ' ואינו אסור כונתם דאינו אסור דבר תורה אבל מדרבנן מודו דאסור ומתני' דלא יסיק מדרבנן ק"א עכ"ד. והיינו כמ"ש המשל"מ הנ"ל מתחלה בכונת התוס' ואח"כ כ' השעה"מ דמד' התוס' פסחים ה' א' ד"ה ואו' לפי תי' הב' שם נ' דס"ל דשלא כדה"נ אסור בחמץ מדאורייתא כו' יעוש"ה. ועי' עוד בתוס' פסחים כ"ט א' ד"ה אין פודין שכ' ז"ל ולתי' קמא קשה הא חזי בעיני' שלא כדה"נ עכ"ל ואי נימא דשלא כדה"נ איכא אי' מש"ה אין מקדשין בהן האשה ומאי קושי' התוס' ומשמע דס"ל להתוס' דשלא כדה"נ מותר לגמרי וכן מוכח מד' התוס' בקידושין נ"ו ב' ד"ה המקדש דשלא כדה"נ מותר לגמרי שכ' וז"ל ואמאי אינה מקודשת הא שרי ליהנות ממנו שלא כדה"נ כדאמר בפכ"ש עכ"ל ואי נימא דשלא כדה"נ איכא אי' מאי קשי' להו הא שפיר קתני מתני' א"מ כיון דאיכא אי' אף שלא כדה"נ א"ו דס"ל להתוס' דשלא כדה"נ מותר לגמרי ועי' בר"ן שם בקידושין ובחידושי הרשב"א והריטב"א שכ' ליישב קושי' התוס' דאף שלא כדה"נ איכא אי' ואף דאינו אסור אלא מדרבנן הא קי"ל דאם קידש באי' מדבריהם א"מ והבית הריטב"א ראי' לזה מהא דאמרי' בפסחים ז' א' המקדש אשה בחמץ מו' שעות ולמעלה אפי' בחיטי קורדינייתא דשרירין ויבשין שאינם חמץ מה"ת אלא נוקשה דרבנן א"מ עכ"ל, אבל התוס' הנ"ל דלא תי' כן מוכח דס"ל דשלא כדה"נ מותר לגמרי ועי' במשל"מ שם מה שהק' על התוס' דהא שלא כדה"נ איכא אי' כו' והביא ד' הריטב"א כו' וס"ל כמ"ש דמוכח מד' התוס' הנ"ל דס"ל דשלא כדה"נ שרי לגמרי וכ"כ בעצמות יוסף בקידושין נ"ו ב' דכן ס"ל להתוס' דשרי לגמרי וכעת ראיתי בגינת וורדים כלל נ"ז שכ' נמי דהתוס' בקידושין ס"ל נמי דשלא כדה"נ שרי לגמרי:
אך מ"ש שם דהתוס' פסחים הנ"ל ס"ל דשלא כדה"נ איכא אי' בזה לא נראין דבריו אלא אף התוס' פסחים הנ"ל ס"ל דשלא כדה"נ שרי לגמרי וכמ"ש המשל"מ הנ"ל. ועי' בהגהות מלא הרועים בפסחים שם מ"ש ע"ד התוס' ומה שהק' המשל"מ שם על התוס' דבפ' כ"ש ל"א אלא דליכא מלקות אבל אי' איכא וכן יש להוכיח מהא דמר בר ר"א שכתבנו לעיל עכ"ד צ"ל דהתוס' ס"ל דללישנא בתרא בפסחים כ"ה ב' גבי מר בר ר"א אשכחי' לרבינא דשייף לברתי' כו' ס"ל דשלא כדה"נ שרי לגמרי ואפי' לאין חולה ופ' כלישנא בתרא כן ס"ל להתוס' קידושין ופסחים הנ"ל. וכן ראיתי בשעה"מ שם שכ' נמי כן ליישב קושי' המשל"מ דהתוס' ס"ל דמאי דקא' הגמ' ללישנא בתרא מידי דרה"נ קא עבדנא היינו משום דשלא כדה"נ מותר לגמרי ולא משום שהי' חולה אלא דמעשה שהי' כך הי' וס"ל דאי שלא כדה"נ אסור מדרבנן לא הוי שרי לחולה שא"ב סכנה דלא התירו אלא שבות דאמירה לגוי כו' וכן מוכח לישנא דרבינא דקא' מידי דרה"נ קא עבידנא ואם איתא דשלא כדה"נ אסור מדרבנן אלא דבחולה התירו מאי האי דקא מתמה רבינא מידי כו' כאלו הוא דבר פשוט הלא היא גופי' צריכה רבה אמנם אי שלא כדה"נ שרי לגמרי א"ש לישנא דמידי דרה"נ קא עבידנא כלומר דכ"ש בחולה דמותר כו' עכ"ד. והיינו כמ"ש וכ' עוד שם ואין סתירה לזה מד' התוס' פסחים הנ"ל דהתם משום חומרא דחמץ אסור לכל הפחות מדרבנן אף שלא כדה"נ כו' והאריך בזה. וכ"כ התוס' בע"ז ס"ב א' ד"ה בדמיהן כמ"ש בקידושין וע"ש עוד במשל"מ שכ' דמד' התוס' פסחים כ"ו א' ד"ה שאני מוכח נמי דשלא כדה"נ שרי לגמרי שכ' וז"ל והא דאסר בפ' כה"צ מ"ח ב' לישב תחת אשירה משום דאשירה לצל עשוי' והיא דה"נ עכ"ל ומאי קושי' דאף דנימא בע"ז נמי בעי' דה"נ וההיא דאשירה הוי שלא כדה"נ מ"מ לא יבצר מהיות אי' דרבנן כו'. ולפי ה"נ דהתוס' ס"ל דכל שלא כדה"נ שרי לגמרי וכמו שכ' מדבריהם בפ"ב דקידושין וכ' דכן נ' מד' התוס' ע"ז מ"ח ב' ד"ה לא ישב שכ' ול"ד לצלו של היכל דהתם היכל לתוכו עשוי אבל אשירה עשוי' לצל כו'. אך התוס' בשבועות כ"ב ב' ד"ה אהתירא כ' וז"ל א"נ לר"י נפרש אהתירא קמשתבע כגון ליהנות שלא כדה"נ דקמ"ל בפסחים כ"ד ב' כל אי' שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדה"נ ואפי' אי' בעלמא ליכא מדאורייתא אלא מדרבנן עכ"ל. הרי להדיא דס"ל להתוס' דשלא כדה"נ איכא אי' מדרבנן וכ"כ עוד התוס' שם כ"ג ב' ד"ה דמוקי שכ' וז"ל ועוד דמצי לאוקמי שלא כדה"נ דאין אסור אלא מדרבנן כמו ח"ש לר"ל עכ"ל. ועי' בתוס' ע"ז י"ב ב' ד"ה אלא שכ' וז"ל ואפי' לא הוי עיקרייהו לריחא שמא יש לאסור דהא דאמרי' כו' כל אי' שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדה"נ מ"מ אי' מיהא עכ"ל:
הרי להדיא דס"ל דשלא כדה"נ איכא אי' ומ"ש דאי' איכא כונתם דאיכא אי' מדרבנן וכמ"ש בשבועות הנ"ל. וכ"כ המשל"מ שם דכן הוא כונת ד' התוס' אלו ועי' במחנה לוי בשבועות שס מ"ש ע"ד התוס' והאריך בזה וצ"ל דהתוס' בשבועות ובע"ז הנ"ל פליגי ע"ד התוס' בקידושין ובפסחים כ"ו א' וכ"ט א' ובע"ז מ"ח ב' וס"ב א' הנ"ל. ועי' בקובץ על הרמב"ם שם ובכפ"ת בסוכה ל"ה א' ובישוי"ע באה"ע סי' כ"ח ס"ק י"ט כ' ובטיב קידושין שם ס"ק ס"ב מ"ש בד' התוס' והאריכו בזה ועי' בהמקנה בקידושין מה שהביא ראי' לד' התוס' הנ"ל שאם קדשה שלא כדה"נ מקודשת מסנהדרין י"ט ב' דשאול סבר לא חזי מידי כו' ואח"כ דחה זה והאריך בזה. ועי' במרדכי פסחים סי' תקמ"ה שס"ל דשל כדה"נ שרי לגמרי שכ' וז"ל כ' ר' אבי העזרי דכל אי' שבתורה שרי לאוכלן שלא כדה"נ או ליהנות מהן וכ"ש מאפרן דתנן כל הנשרפין אפרן מותר עכ"ל. הרי להדיא דס"ל דשלין כדה"נ שרי לגמרי וכד' התוס' בקידושין ובפסחים כ"ו כ"ט ובע"ז מ"ח ס"ב הנ"ל אך מ"ש דכ"ש מאפרן דמותר הוא תמוה וכמו שתמה בשעה"מ שם דשור הנסקל יוכיח דשלא כדה"נ מותר ואפרן אסור דהוי מהנקברין א"ו דאע"ג דשלא כדה"נ מותר אפרן אסיר כדה"נ ואיך קא' וכ"ש אפרן עכקוש"י והניח בצ"ע. וא"כ אין זה דבר וכמ"ש הש"ך הנ"ל דהא דעת התוס' בקידושין ובפסחים ובע"ז והמרדכי הנ"ל דשלא כדה"נ מותר לגמרי. אך מ"מ כיון דדעת התוס' בשבועות ובע"ז י"ב והרא"ש ובקיצור פסקי הרא"ש והרשב"א והריטב"א והר"ן בקידושין הנ"ל והרמב"ן בתורת האדם והריב"ש סי' רנ"ה והכ"מ שם בדעת הרמב"ם דשלא כדה"נ איכא אי' מדרבנן הכי קי"ל וכמ"ש הש"ך הנ"ל אבל אינו אסור רק מדרבנן ולא מדאורייתא וכמ"ש בשעה"מ שם דבזה פליגי הני ב' לשונות בפסחים כ"ה ב' כו' והלכה כלישנא בתרא וכן מבואר להדיא בתוס' שבועות והרא"ש ובקיצור פסקי הרא"ש והרשב"א והריטב"א והר"ן והרמב"ן והריב"ש שם דשלא כדה"נ ליכא אי' אלא מדרבנן וכ"כ הפר"ח באו"ת סי' תמ"ג ס"ק א' דאיכא אי' דרבנן ואינו אסור מדאורייתא והאריך בזה. וכן עיקר לדינא ועי' בלימודי ה' לימוד ע' ובבאר יעקב באו"ח סי' תמ"ב מ"ש והאריכו בזה ועי' בהגהות אמרי ברוך מ"ש ע"ד הש"א סי' ע"ד:
ב ולענין כה"כ ובב"ח. הנה הרמב"ם שם הל' ח' כ' וז"ל חוץ מכה"כ ובב"ח שהן אסורין אפי' שלא כדה"נ לפיכך אין מתרפאין מהן אפי' שלא כדה"נ אלא במקום סכנה עכ"ל וכ"פ המחבר כאן והוא מד' הגמ' פסחים כ"ד ב' אמר אביי הכל מודים בכה"כ שלוקין עליהן אפי' שלא כדה"נ כו' ואח"כ קא' הגמ' לענין בב"ח ואביי להכי לא כתיב אכילה בגופי' לומר שלוקין אפי' שלא כדה"נ והנה הגמ' קא' בכה"כ ובב"ח שלא כדה"נ לוקין עליהן והרמב"ם לא כ' רק דהם אסורים ולא כ' דלוקין עליהן ועי' במשל"מ שם ובשעה"מ שם ובנחל איתן שם מ"ש והאריכו בזה יעוש"ה. והנה הטור כ' חוץ מעצי אשירה והשמיט בב"ח וכה"כ ועי' בישוי"ע ס"ק א' שכ' די"ל דבכה"כ בזמנינו אינו אסור רק מדרבנן ובאי' דרבנן שרינן בחולה שא"ב סכנה כו' דחז"ל לא החמירו בחולה שא"ב סכנה לאסרו אף שלא כדה"נ ועל בב"ח שהשמיטו הטור כ' די"ל דבפסחים כ"ו א' גבי הא דפליגי אביי ורבא גבי אפשר ולא מכוון כו' מביא מעשה בר"י בן זכאי שהי' יושב בצלו של היכל כו' ומשני שאני היכל דלתוכו עשוי ופירש"י ואין הנאת צלי נאסר שהוא שלא כדה"נ והק' התוס' דהא במעילה לא כתיב אכילה ואפי' שלא כדה"נ וחי' דמעילה ילפי' חטא חטא מתרומה כו' קושי' מהרש"א דהא רבא ס"ל כיון דלא כתיב אכילה בגופי' לוקין אף שלא כדה"נ כמו דקא' הש"ס גבי בב"ח כו' וכ' דמש"ה ס"ל להטור דאף היכי דלא כתיב אכילה מותר שלא כדה"נ וה"ל כרבא לגבי אביי וע"כ השמיט הטור החילוק שבין בב"ח לשאר אי' כו' והביא ראי' לזה מחולין קי"ג ב' גבי המבשל חלב בחלב כו' והאריך בזה. ועי' בבאר יעקב שם ובלימודי ה' שם מ"ש והאריכו בזה יעוש"ה:
ג ולענין ע"ז אי אוסר מדאורייתא הנה התוס' בפסחים כ"ו א' ד"ה שאני כ' וז"ל והא דאסר פ' כה"צ מ"ת ב' לישב תחת אשירה משום דאשירה לצל עשוי' והיא דה"נ ועוד דגבי ע"ז לא כתיב אכילה עכ"ל וכ"כ התוס' בע"ז מ"ח ב' ד"ה לא ישב כהאי לישנא ומשמע לכאורה דב' תי' התוס' נחלקו בדין זה דבתי' הא' ס"ל דע"ז שוה לשאר אי' ואינו אסור שלא כדה"נ ובתי' הב' ס"ל דע"ז חמיר משאר אי' ואסור מדאורייתא שלא כדה"נ כיון דלא כתיב אכילה בע"ז וכ"כ במשל"מ שם דבזה נחלקו ב' תי' התוס' ובע"ז י"ב ב' בתוס' ד"ה אלא כ' וז"ל ואפי' לא הוי עיקרייהו לריחא שמא יש לאסור דהא דאמרי' כל אי' שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדה"נ מ"מ אי' מיהא איכא ושמא בע"ז אפי' ללקות נמי לקי מידי דהוי אכה"כ דלוקין עליהן אף שלא כדה"נ משום דלא כתיב בהו אכילה ובע"ז נמי לא כתיב בה אכילה באורייתא אלא בד' קבלה כו' ואפי' את"ל דמלקות אי' מיהא איכא עכ"ל. הרי דהתוס' נסתפקו בדין זה אי בע"ז לוקין אף שלא כדה"נ וכן הביא במשל"מ שם ובביאורי הגר"א ס"ק כ"ב ד' התוס' אלו דנסתפקו בזה:
אך בע"ז שם מ"ג ב' בתוס' ד"ה אמרו לו כ' וז"ל דיש לחלק גבי חמץ כתיב לא יאכל והלכך איני אסור אלא כדה"נ אבל בע"ז כתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם ואפי' כל דהו א"כ רבנן דהתם היינו ר' יוסי דהכא עכ"ל וכ"כ התוס' בפסחים כ"ח א' ד"ה ותנן ומשמע דס"ל בפשיטות דבע"ז אסור מדאורייתא אף שלא כדה"נ אך י"ל דאין ראי' מד' התוס' דס"ל בפשיטות כן די"ל כמ"ש בהגהות משל"מ שם דהא"נ שכ' התוס' בע"ז הנ"ל הוא ד' ר"י שכ' התוס' בפסחים שם דרבנן דמתני' היינו ר"י דפ' כה"צ וס"ל לר"י דאין חילוק כלל בין ע"ז לשאר אי' והתי' הא' של התוס' בע"ז הנ"ל והתי' הב' של התוס' פסחים שם ס"ל דע"ז חמור משאר אי' ואסור מדאורייתא אף שלא כדה"נ כיון שלא כתיבא אכילה ונחלקו ב' תי' הנ"ל בדין וכמו שנחלקו הב' תי' של התוס' פסחים כ"ו א' וע"ז מ"ג ב' הנ"ל בדין זה אבל באמת י"ל דאף ר"י נמי ס"ל דבע"ז אסור מדאורייתא אף שלא כדה"נ רק דר"י כ' די"ל דרבנן דמתני' היינו ר"י דפ' כה"צ אבל לדינא ס"ל דבע"ז אסור מדאורייתא אף שלא כדה"נ והיינו בע"ז גופי' כיון דכתיב ולא ידבק כו' מש"ה אסור אף שלא כדה"נ ומה שנסתפקו התוס' בע"ז י"ב הנ"ל אי בע"ז אסור שלא כדה"נ היינו בתקרובות ע"ז דנאסר מטעם דילפי' בע"ז כ"ט א מויאכלו זבחי מתים וכמ"ש התוס' שם בלשונם ובע"ז לא כתיב אכילה בדאורייתא אלא בד' קבלה ויאכלו ז"מ כו' ומש"ה מספקא להו אי נאסר שלא כדה"נ והיינו בתקרובות ע"ז כיון דכתיב אכילה אבל בע"ז גופי' דלא כתיב אכילה ס"ל אף להתוס' ע"ז י"ב הנ"ל דאסור מדאורייתא אף שלא כדה"נ וכמ"ש התוס' בע"ז מ"ג ב' ובפסחים כ"ח א' הנ"ל:
וגם התי' הא' של התוס' פסחים כ"ו א' הנ"ל. והתי' הא' בע"ז מ"ח ב' הנ"ל ס"ל נמי דבע"ז אסור מדאורייתא אף שלא כדה"נ רק דהתוס' ס"ל שם דהנאת צל אחרי הבית גרע משלא כדה"נ ומש"ה ס"ל להתי' הא' של התוס' הנ"ל דשרי אף בע"ז ואף התי' הב' של התוס' י"ל דס"ל דאינו אסור אלא מדרבנן וכן משמע מלשון התוס' בע"ז מ"ח ב' הנ"ל שכ' וז"ל א"כ חומרא דע"ז שאני עכ"ל ולא כ' בפשיטות דע"ז כיון שנאסר שלא כדה"נ נאסר נמי הנאת הצל אלא כ' משום חומרא דע"ז משמע דאינו אסורה אלא מדרבנן משום חומרא דע"ז ואמאי והא ס"ל להתוס' בע"ז מ"ג ב' ובפסחים כ"ח א' הנ"ל כיון דלא כתוב אכילה בע"ז אסור אף מדאורייתא שלא כדה"נ א"ו ס"ל להתוס' דהנאת הצל גרע משלא כדה"נ ומש"ה ס"ל להתוס' בתי' הב' הנ"ל דאינו אסורה אלא מדרבנן משום חומרא דע"ז והתי' הא' ס"ל דשרי לגמרי בהנאת הצל אבל בשלא כדה"נ ס"ל נמי אף החי' הא' של התוס' בע"ז מ"ח ב' ובפסחים כ"ו א' הנ"ל דאסור מדאורייתא וכמ"ש בע"ז מ"ג ב' ובפסחים כ"ח א' הנ"ל. והיינו בע"ז גופי' ובתקרובות ע"ז נסתפקו התוס' בע"ז י"ב הנ"ל וא"ש כל ד' התוס' הנ"ל ואין כאן שום סתירה בדבריהם וכן ראיתי במקמ"ח לעיל סי' קמ"ב שכ' נמי כן בכונת ד' התוס' בע"ז מ"ת ב' הנ"ל דס"ל דהנאת הצל גרע משלא כדה"נ והביא ראי' מד' הירושלמי בע"ז שם כו' וכ' דכן ס"ל נמי להראב"ד שהביאו הטור והמחבר שם כו' וגם כ' בכונת התוס' ע"ז י"ב דנסתפקו משום דהוי תקרובות ע"ז כו' אבל בע"ז גופי' ס"ל דאסור מדאורייתא שלא כדה"נ וכמ"ש בע"ז מ"ג ב' כו' והשיג מכח זה על הביאורי הגר"א ס"ק כ"ח כו' דאין כאן שום מחלוקת בתוס' כו' וגס כ' ליישב מכח זה קושי' המנחת אהרן בסנהדרין ע"ט ב' על התוס' שם והאריך בזה יעוש"ה והיינו כמ"ש ועי' במשל"מ פ"ה מהל' שבועות הל' ה' שכ' דלפ"ד התוס' בשבועות כ"ג ב' ד"ה דמוקי אפשר דס"ל דבע"ז אסור מדאורייתא אף שלא כדה"נ משום דבע"ז לוקה הנהנה אפי' בכ"ש כו'. ועי' בהגהות משל"מ שם מ"ש ע"ד התוס' ע"ז הנ"ל ועי' בשעה"מ שם מ"ש ע"ד הראב"ד הנ"ל והאריך בזה. אך קשה דאי נימא דבע"ז אסור מדאורייתא אף שלא כדה"נ א"כ אמאי לא קא' הגמ' בפסחים כ"ד ב' הכל מודים בע"ז שלוקין אף שלא כדה"נ ועי' בתוס' שם ד"ה הכל וכן הק' המשל"מ שם והניח בקושי':
והנה לפמ"ש המשל"מ שם גופי' דלד' התוס' כיון דבע"ז לוקה בכ"ש אסור אף שלא כדה"נ וכן לפמ"ש מהריב"ל ומהרש"ל בשבועות כ"ג שם דלר"ש דס"ל כ"ש למכות חייב אף שלא כדה"נ א"כ י"ל כיון דחייב בע"ז בכ"ש אין זה שום חידוש אם חייב שלא כדה"נ ואביי שם משמיענו חידוש בכה"כ ובב"ח אף דצריך כזית מ"מ חייב שלא כדה"נ אבל באמת מד' הרמב"ם מוכת דלא ס"ל כהמהריב"ל והרש"ל דהא כ' בפי"א מהל' מכ"א הל' א' דהשותה י"נ כ"ש לוקה מה"ת ופי"ד שם הל' י"א כ' וז"ל או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך י"נ כו' ה"ז פטור עכ"ל הרי להדיא דס"ל להרמב"ם דאף די"נ עובר בכ"ש אפ"ה פטור בשלא כנה"נ וד דלא כמהר ב"ל והרש"ל הנ"ל ועי' במשל"מ שם ובשעה"מ שם ובקובץ שם ובאו"ח בפסחים ה"ד ב' וכ"ת א' מ"ש ע"ד מהריב"ל והרש"ל והאריכו בזה יעוש"ה ומשמע מד' האו"ת שם שלא ראה ד' הרמב"ם פי"ד מהל' מכ"א הנ"ל אך על התוס' יש ליישב קושי' המשל"מ עפ"ד משל"מ בהל' שבועות הנ"ל אך האו"ח בפסחים כ"ח שם כ' דמוכח מד' התוס' שם דתלי טעמי' דע"ז דלוקין שלא כדה"נ משום דלא כתיב אכילה ולא כ' משום דאסור בכ"ש מוכח דלא ס"ל כמהריב"ל והרש"ל וא"כ הדרא קושי' המשל"מ לדוכתי' טל התוס' פסחים וע"ז הנ"ל ועי' במנחת חינוך מצוה קי"א אות א' מ"ש בזה ועי' באו"ת שם מ"ש ליישב קושי' זו ועי' בבאר אברהם שם מ"ש עליו והאריך בזה וע"ש עוד במשל"מ מ"ש לענין אם אוכל דבר אי' אכילה גסה אם הוא חייב כו' ואם אמרי' במ"ע אם אכל שלא כדה"נ אם יצא י"ח ועי' בשעה"מ שם ובקובץ שם ובאו"ת שם ובלימודי ה' שם ובמחנה לוי שם ובש"א סי' ע"ו ובברית יעקב חאו"ח סי' מ"א מ"ש ע"ד המשל"מ והאריכו בזה יעוש"ה ואכמ"ל בזה ואי"ה במקום אתר אבאר זה באריכות:
ד בהג"ה שלא יאכל. והוא מד' הר"ן פכ"ש ומי' בתשובת רע"א סי' נ"ה שהביא ראי' להר"ן מהירושלמי הובא בהרא"ש פ"ה דכתובות סי' י"ח גבי תינוק יונק כו' דאם פירש מתוך חולי מחזירין אותו כל"ג ימים כשאינה של סכנה אבל של סכנה אפי' אחר כמה ימים כו' אף דהתם הוי רק אי' דרבנן מ"מ בע"ו דוקא יש בו סכנה כו' והאריך בזה ופ' כן ועי' בישוי"ע ס"ק ב' שהק' לדעת הא"ו דאי' דרבנן מותר להאכילו לחולי שא"ב סכנה מפסחים כ"ה ב' ר"א אשכחי' לרבינא דשייף לברתא בגהורקי' דערלה וא"ל אימר דאמור רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור ומאי קושי' דלמא ס"ל לרבינא דערלה בחו"ל דרבנן ואי' דרבנן מותר לחולי שא"ב סכנה כו' והביא דכן הק' הפ"י וכ' ליישב דבאי' דרבנן שאין לו עיקר בשל תורה מותר לחולה ליהנות ממנו דלא גזרו חז"ל במקום חולה אבל אם יש לו עיקר בשל תורה כגון ערלה בחו"ל דגזרו אטו בארץ בזה יש לגזור אטו דבר של תורה כו' והאריך בזה ואח"כ כ' לענין מעילה דדעת התוס' דאינו אסור רק כדה"נ כו' והביא ראי' לזה מכריתות י"ד גבי יש אוכל אכילה אחת כו' אקדשי' מגו דאיתוסף איה"נ כו' דהוי אי' חמור ואמאי לא קא' אקדשי' מתוך שנאסר אף שלא כד"א דיש באכילה עצמה תוס' אי' בהקדש כו' והאריך בזה יעוש"ה:
סימן קנז
סעיף א
א להחמיר כו' עי' ש"ך ס"ק א' שהביא דעת הרמב"ם דס"ל דהוי מתחייב בנפשו כו' ועי' בע"א באה"ע סי' ט"ז ס"ק ז' מ"ש ליישב דעת הרמב"ם וכ' דדבר זה תלוי בהא דאמרי' ביומא פ"ה כי' מנין לפק"נ שדוחה את השבת כו' והאריך בזה והביא ראי' מזה לר' ירוחם ועי' במנחת אהרן בסנהדרין ע"ד ב' ובס' חידושי מהרשד"ם אות י' ענין יהרוג ואל יעבור מ"ש ליישב דעת הרמב"ם והאריכו בזה ועי' בישוי"ע ס"ק א' ב' ג' ובמקמ"ח ובמעין החכמה ס"ו ד"ה הקדישו כו' וד"ה ולא תחללו ובמשנת חכמים הל' יסוה"ת סי' ב' ביבין שמועה אות א' ובמנחת חינוך מצוה רצ"ה רצ"ו ובמהר"ם שיק מצוה רצ"ו רצ"ז ובשאילתות שאילתא מ"ב בהעמק שאלה שם מ"ש בדינים שבסי' זה והאריכו הרבה בזה יעוש"ה:
ב בהג"ה תנו לנו כו'. עי' ט"ז ס"ק ז' שהביא קושי' הב"י על הרמב"ם דאמאי לא פ' כר"י דקי"ל כותי' נגד ר"ל כו' וכ' ליישב ועי' בספרי דמשק אליעזר סי' כ"א שכתבתי דמד' הט"ז אלו מוכח דלא כהנו"ב מהדו"ק חאה"ע סי' נ"ט שכ' דהאי כללא דהל' כר"י נגד ר"ל לא נאמר אלא על ש"ם דילן ולא על הירושלמי יעוש"ה:
סימן קנח
סעיף א
א אוכל נבילות. עי' במקמ"ח שהק' ע"ד התוס' בע"ז כ"ו ב' ד"ה איזהו שכ' דישראל העובד ע"ז אין שחיטתו כשחיטת מין כו' ומשמט מדבריהם דמותרת אפי' באכילה מדהביאו ראי' מחולין ל"ט השוחט לזרוק דמה לע"ז כו' ר"ל אמר מותרת ופ"ה דמותרת אפי' באכילה כו'. והק' דהא גמ' ערוכה היא בחולין ד' ב' דר"ע ס"ל דישראל מומר לעכו"ם מותר לאכול משחיטתו ואסיק שם הש"ס ר"ע בתיובתא וכ"פ כל הפוס' דלא כר"ע כו' וראייתם מחולין כו' כבר כ' התוס' בחולין י"ד א' ד"ה השוחט דבפ"א לא נעשה מומר כו' עכקוש"י והניח בצע"ג ולא ידענא מאי קשי' לי' דהא כ' התוס' הנ"ל ישראל העובד ע"ז ומיירי בפ"א דלא הוי מומר וכמו שהביא הוא עצמו ד' התוס' חולין י"ד הנ"ל ומש"ה ס"ל להתוס' דאין שחיטתו כשחיטת מין ומותרת אפי' באכילה אבל ר"ע מיירי במומר לע"ז בכמה פעמים ובהא פסקי' דלא כותי' ואסור לאכול משחיטתו וס"ל להתוס' בע"ז הנ"ל כתי' הב' של התוס' חולין י"ד הנ"ל ולק"מ קושי' המקמ"ח הנ'"ל: