יד איתן על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי אברהם משכיל לאיתן
פרק ט · הלכה י
הטמא ובעל מום ושלא רחץ ידיו ורגליו ששמש במקדש אינן חייבין אלא על העבודות שהזר חייב עליהן מיתה ועל שאר עבודות באזהרה. ועיין בכס"מ שפירש כוונת רבינו דה"ק אין חייבין כל חד כדאיתיה טמא ושלא רחץ ידיו ורגליו מיתה ובע"מ מלקות אלא על עבודות שהזר היה חייב מיתה. ולפ"ז צריך לימוד דמניין לו לרבינו לומר דבעל מום קיל מכלהו ופטור אף ממלקות בעבודות שאין הזר חייב מיתה. ודברי הרי"ף שהביא הכס"מ בסמוך שכתב דיליף מזר שאין חייב אלא בעבודה תמה ועבודת מתנה כו' אינן מספיקין כלל דהא בזר גופיה איכא חיוב מלקות מיהא בכל עבודות. ונראה שלמד כן רבינו מהא דתניא בפ"ק דזבחים (דף נ"ג) קבלוהו פסולין אין חייבין עליו ופירש"י דבעינן עבודה תמה שאין אחריה עבודה. משמע דבכל הפסולין קאמר שאין חייבין חיובן כל אחד כדאיתיה אלא על עבודה תמה כו' וא"כ בעל מום שחיוביה לעולם אינו אלא ארבעים אינו חייב כלום בעבודה שאינה תמה כו'. ועיין במ"ש המ"ל פ"ב מהל' תמידין בזה. ושוב מצאתי ראיה לזה מהא דאיתא בספרי פ' קרח הובא בילקוט שם בפסוק והזר הקרב יומת לעבודה או אינו אלא לעבודה ושלא לעבודה אמרת ומה בעל מום שלא ענש בו מיתה לא ענש בו אלא לעבודה זר שענש בו מיתה אינו דין שלא לענוש בו אלא לעבודה ע"כ. ולפ"ז כיון דיליף זר מבעל מום משמע דבעל מום נמי אינו חייב אלא בעבודה שהזר חייב ולא חמיר מיניה:
סוף הספר