טעמי המנהגים· רבי אברהם יצחק שפרלינג
סימן תכג
טעם. שנהגו הנשים לדלות מים במו"ש תיכף ששמעו ברכו. שמצינו באגדה שבארה של מרים בימה של טבריא וכל מו"ש מחזירין על כל מעינות ועל כל בארות וכל מי שהוא חולה ויזדמן לו מים וישתה אפי' כל גופו מוכה שחין מיד נרפא. ומעשה באדם א' שהי' מוכה שחין והלכה אשתו במו"ש לשאוב מים ונתעכבה יותר מדאי ונזדמן לה בארה של מרים ומלאה כדה מאותן המים כיון שבאה אצל בעלה כעס עליה ומרוב כעסו נפלה כדה משכמה ותשבר הכד ונפלו מטפי המים על בשרו ובכל מקום שנתזו המים נרפא השחין ועל זה אמרו חכמים לא עלתה בידו של רגזן אלא רגזנותו. ולכך נהגו לשאוב מים בכל מוצאי שבת.* כל בו:
קונטרס אחרון
להזכיר אליהו במו"ש. ועי' מהרי"ל בשס התוס' דבמו"ש יושב אליהו ז"ל תחת עץ החיים וכותב זכיות של שומרי שבת ולכך נוהגין לומר פסוקי דאליהו וזמירות המיוסדים על שמו:
ובשו"ת ח"ס או"ח תשובה ס"ז מביא ממרדכי שהפזמון המבדיל שאנו אומרים במו"ש נתקן לאומרו במוצאי יוה"כ ולא נתקן כלל לשבת דעלמא כנראה מכל ענינים וחרוזים שמתפלל על כפרת עונות: