טעמי המנהגים· רבי אברהם יצחק שפרלינג
סימן רנו
טעם. שאומרים שיר השירים בע"ש*. עפ"י זוה"ק פ' (נח) וז"ל תלת זימנין ביומא רווחין לחייבי גיהנם בכל פעם שעתא ופלגא. בשעה שישראל מתפללין ואומרים איהש"ר ולבתר. תייבין לאשייהו. וידוע דביום השבת אית להון נייחא כל כ"ד שעות לילה ויום ובששת ימי החול יש קמ"ד שעות יאית להון נייחא בכל יום ד' שעות וחצי עולה לששת ימים כ"ז שעות אית להון רווחא ונייחא וא"כ נדונין בכל שבוע קי"ז שעות במכוון לכך אמר שלמה קי"ז פסוקים בשה"ש להנצל בזה מן דינא של גיהנם קי"ז שעות. ובזה דרשו רז"ל הנה מטתו שלשלמה כו' מפחד בלילות מפחדה של גיהנם הדומה ללילה אלמא שהי' מפחד מגיהנס לז"א קי"ז פסוקים להנצל מזה. ולכך תקנו הקדמונים לומר אותו בכל שבת כי מי שאומר אותו בכוונה שלימה ניצול מדינה של גיהנם בכל שבוע קי"ז שעות. (עניני שבת):
קונטרס אחרון
לומר אותו בכל שבת. כתב בספר יוש"ה שער ח' יזהר האדם מאד באמירתה בדקדוק התיבות ולא יפסיק באמצע קריאתו אפי' בד"ת ונמצא כתוב בספרים שאם לא ידקדק היטב בתיבות או יעשה הפסקות יעשה פירוד ח"ו בין מדות העליונים הקדושים לפי שכל הפסוקים של שיר השירים מסודרים בסדר מעלות המדות העולמות העליונים הקדושים ועי' זוה"ק פ' תרומה דף קמ"ג ע"ב ואם אין לו שהות לקרותה בעש"ק אזי יקרא בשבת מתי שיוכל: