טעמי המנהגים· רבי אברהם יצחק שפרלינג
ליקוטים
סימן א
בעזהשי"ת אתחיל לפרש טעמי המנהגים בפי מה שהורו לנו חז"ל את הדרך אשר נלך בה:
טעם. למה בדברי רבותינו ז"ל רש"י ובעלי התוס' כשהביאו באיזה פעם בכל שיטת הש"ס ראי' לדבריהם ממס' חולין אמרו בלשונם בשחיטת חולין ולא עשו כן בשאר מס' לומר בקידושי אשה או בגיטי נשים. והטעם הוא. שלא רצו לקרות דברי תורה בשם חולין וקראו בשחיטת חולין. והנה ע"ז אמרו בדרך צחות אפי' שיחת חולין של ת"ח צריכה לימוד דהיינו כשמדברין ומסיחין מן מסכת חולין גם בזה צריכה לימוד למה משנין ואומרים בשחיטת חולין.* ספר דברים נחמדים מהרב הצדיק הקדוש מוהר"ר צבי אלימלך מדינוב זצוק"ל:
סימן ב
טעם. למה כשח"ו אחד מבני עמינו אינו בשלימות הבריאה הנה כשאחד מספר המאורע הוא מספר לו בלשון המורגל אצלו כגון בלשון אשכנז אצלינו פלוני איז קראנק חלילה משא"כ כשמספרים על עכו"ם אומרין פלוני איז חולה. והטעם הוא כי לשון הקודש מסוגל לכשיתקיים הדיבור בו ממילא על איש מבני עמינו שאינם רוצים שיתקיים הדבר כך אינם אומרים בלשון הקודש משא"כ וכו' ע"כ נאמר נרדה ונבלה שם שפתם כי היו מדברים בלשון הקודש. שם:
סימן ג
טעם. למה חנוך ואליהו שהיו צדיקים גמורים הם חיים מעודם עד היום הזה ולעולם קיימים ולמה לא מתו בעטיו של נחש כמו אלו ארבעה שדרשו רז"ל בבא בתרא סיף פ' השותפין דף י"ז ארבעה מתו בעטיו של נחש כלומר לא בחטאם מתו אלא שנגזרה גזירת מיתה על כל תולדותיו של אדם הראשון בעצתו של נחש ואלו הן. בנימין בן יעקב. עמרם אבי משה. וישי אבי דוד. וכלאב בן דוד. כדי שיהי' עדים שאלמלא לא חטא אדם הי' חי וקיים לעולם כמותם שהרי חנוך ואליהו לא חטאו וחיו לעולם*. כד הקמח:
סימן ד
טעם שמכסין דם חיה ועוף ולא דם בהמה. דבשעה שהלך אליעזר בשביל רבקה ונפלה מעל הגמל ונשרו הבתולים כשבא יצחק על רבקה ומצא פתח פתוח הלך לאליעזר ואמר לו מה עשית כך וכך מצאתי והשיב לו אליעזר שמא כשנפלה נשרו, והלכו שניהם לאותו מקום יצאו שם חיות ועופות שמכסין הדם והבהמה לא יצתה לכסות ולכך מכסין דמיהן ולא שלה.* רקח.
סימן ה
עוד טעם. הואיל ולמדו לקין האיך יעשה בדם הבל שבאו שני עופות והרג אחד את חבירו וקברו ע"כ זכו כנ"ל. מדרש חנחומא:
סימן ו
טעם. שמי שיש לו מאתים זוז לא יטול מן הצדקה. כי צדקה בגימ' מאתים חסר אחד ולכן מי שיש לו מאתים חסר א' הרי זה יטול כי גם הוא כבר צריך לצדקה אבל מי שיש לו מאתים שלמים עבר מכלל הצדקה. ספר הכונות:
סימן ז
טעם. שאמרו ז"ל כיון ששהא אדם עשרים שנה ולא נשא אשה אומרים לו תיפח עצמותיו של אותו האיש. למה אמר עצמותיו ולא רוחו או גופו וכיוצא. אך הענין כי האשה נלקחה מן הצלע כמ"ש עצם מעצמי והאיש הלוקחה מוצא עצמו ומשלים עצמותיו ומי שלא נשא אשה נמצאו עצמותיו אבודים. וזהו תיפח עצמותיו. שם בשם האריז"ל:
סימן ח
טעם. כשאחד מתעטש אומרים לו חיים או אסותא. כי מיום שנבראו שמים וארץ לא הי' אדם חולה אא"כ הי' בדרך או בשוק הי' עוטש והי' נשמתו יוצא מנחוריו עד שבא יעקב אבינו וביקש רחמים על זאת.* ואמר לפניו רבון כל העולמים אל תקח את נפשי ממני עד שאצוה את בני ובני ביתי ונעתר לו שנאמר ויהי אחר הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה ושמעו הדברים כל מלכי ארץ ותמהו שלא הי' כמותו מיום שנבראו שמים וארץ.* לפיכך חייב אדם לומר בעטישתו חיים שנהפך המות הזה לאור שנאמר עטישותיו תהל אור. פרקי ר' אליעזר. ועי' פ"מ א"ח סי' קע"ד ס"ק ט' דהמתעטש י"ל תחלה ברוכים תהיו ואח"כ לישועתך חדא דנענה תחלה ועוד דהם התחילו.* ועיין טעמי המנהגים ח"א סעיף תש"ו בהשמטה:
סימן ט
טעם. שלא ירחץ ולא יסתפר אדם מיד ע"א. דלא לאתעבר' צולמא דילי' בצלמא דע"א.* ספר הכונות:
סימן י
טעם שנקרא מזבח מקטר קטורת בשם מזבח (תצוה כ"ט) הא לא תזבח עליו אלא שהי' מקטירין קטורת. רק מחמת שע"י הקטורת נתקשר כל הקדושות ממילא נתבטלו כל הכוחות ולכך נקרא בשם מזבח ע"ש הזביחה שלהם. לב שמח:
סימן יא
טעם. שנוהגין להדליק נר חנוכה בבהכ"נ. לפי שיש בזה פרסום גדול להש"י וקידוש שמו כשמברכין אותו במקהלות. לבוש סי' תרע"א סעיף ה' ועי' שערי תשובה שם סק"י:
סימן יב
טעם. שאין הנדה מברכת על ספירתה. לפי שאם תראה תסתור למפרע.* חק יעקב סי' תפ"ט ס"ק ה':
(לליקוטים סעי' י"ב בהשמטה)
ואינו נראה. עוד כתב שם וז"ל עמ"ש מור"ם סע"ה אבל לחזור ולרחוץ אח"כ יש אוסרים כו' כתב שם אות כ"ה וז"ל ורבי' ישעי' הראשון בתשו' כ"ו התיר ליכנס למרחץ אחר הטבילה ולרחוץ דבנדה לא גזרו. וזכורני שהרב פרי האדמה ז"ל הביא תשובת הרבנים גדולי הדור הקדמונים להתיר כו' ע"ש:
נדה שחל ליל טבילתה במוצאי שבת וביום ו' היתה עדיין בימי אבלה ואבילות שלה נשלם ביום השבת דשבת עולה למנין ז' מותרת לחוף בימי אבלה ביום ו' בחמין ולטבול במוצאי שבת ותחזור ותסרוק מעט במו"ש. שו"ת פנים מאירות סי' ח':
לא שייך חשש זה. ובסימן נ"ב כתב בשם הגאון מהרש"ק מבראד זצ"ל דשחק על אותן הנוהגין לחזור ולקדש בחופת נדה דאין שום דעה דקדושי נדה אינם מועילין ע"ש רק צריכין ליזהר להודיע להחתן קודם החופה שהיא נדה:
סימן יג
טעם שאומרים לחיים כששותי' יין וחבירו משיבו לחיים טובים ולשלום.* לפי שהיין גרם קללה לעולם והזיק בימי נח ע"כ אומרים לחיים שהיין הזה לא יזיק לנו כלום רק שיהי' לחיים והם משיבים לחיים הלואי תהי' לך אותה שתייה לחיים ולא להזיק. ליקוטי הפרדס:
סימן יד
טעם. אשר המנהג הוא בין החסידים יראי ה' לשתות מעט יי"ש ולומר לחיים זל"ז על כל צרה שלא תבא. כי לחיים בגימטריא מנה"ג ומנהג משבר ומבטל הדין.* בשם הרב הקדוש מהר"א מסטרעליסק זצוק"ל זכי"ע ועכ"י:
סימן טו
טעם. שנהגו שהגבאי צדקה הולך בבהכ"נ שני וחמישי לגבות מעות צדקה מכל אחד ואחד.*לפי שלכל הפחות חייב כל אדם ליתן שלישית השקל לשנה ואם נתן פחות מזה לא קיים מצות צדקה ע"כ הולך הגבאי בשני וחמישי לגבות המעות צדקה ואפי' נותן מהפחות שבמטבעות הוא נותן יותר משלישית השקל לשנה. ומנהג נכון היא. ש"ך יו"ד סי' רמ"ט סק"ד:
סימן טז
טעם. כשנשאר שום קלוף או בצל קלופה בלילה שאם יעבור עליהם הלילה וסכנה לאכול מהם נותנין אותו למלח. כי המלח מבטל את הרוח רע ששורה עליו ולפיכך אם נשאר הראש של השום או הבצל או מעט מקליפת ביצה מותר.* תוספת חיים.
סימן יז
טעם. שלא נזכר משה בפ' ואתה תצוה. משום שנאמר מחני נא מספרך אשר כתבת ודיבורו של צדיק עושה רושם וע"כ לא נזכר בפ' הזאת משום שתמיד חל ז' אדר יום פטירתו בפ' תצוה* עי' שפתי צדיקים ובעל הטורים פ' תצוה:
סימן יח
טעם. נכון הא דאסור לקרות לרבו בשמו ומאי כולי האי דאין לו חלק לעולם הבא לפי דקי"ל ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא. והנה קי"ל מורא רבך כמורא שמים. וכמו ששמו של הקב"ה אסור להגות ולדבר כן שמו של רבו אסור להזכיר*ואף דכל שמותיו של הקב"ה אנו מזכירין ומוציאין בפה היינו השמות שנקראים ע"ש פעולתו כשפועל דין נקרא בשם אלהים וכשמשדד המערכות השמים נקרא בשם שדי וכן כולם משא"כ שם הוי' הוא שם העצם שמו המיוחד אסור להזכירו.* וה"ה שם רבו אסור להזכירו כשם שבהזכיר השם הגדול באותיותיו אין לו חלק לעוה"ב ה"ה הקורא לרבו בשמו דאין לו חלק לעוה"ב כיון דהשוו מורא רבו למורא שמים. (סמיכות חכמים). ואין התלמיד רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית כדי שלא תהא כבודו מרובה משל שמים. שבלי הלקט הלכה מ"ג. ועי' ש"ך סימן רמ"ב ס"ק ל"ז די"א כיון שהשוה מוראו למורא שמים חייב לעמוד אפי' מאה פעמים ביום דאטו אם מקבל פני שכינה כמה פעמי' ביום אינו חייב לעמוד ע"ש:
מורי רבי וכיוצא. כלל יחוסי החכמים ארז"ל גדול מרב רבי. גדול מרבי רבן. גדול מרבן שמו. כמו שמעון הצדיק שמעי' ואבטליון שנקראו כן מרוב מעלתם כדרך הנביאים שאין מכנין אותן. של"ה:
סימן יט
טעם למנהג שנמנעים מלימוד בליל שחל תקופת טבת. לפי שבימים הראשונים היו צוררי היהודי' אורבים עליהם ומכים אותם בלילה ההיא אנה שמצאו אותם בחוץ או ברחוב מכות אכזריות ולפעמים עד שמתו תחת ידם שההמון חשבו זאת למצוה. ולכן גזרו גדולי הדור על המלמדים ועל התלמידי' ועל בני הישיבות שיתכבדו וישבו בבתיהם בלילה הזה ולא ישוטטו בחוצות. ליקוטי הפרדס:
סימן כ
עוד טעם. שנמנעים מלימוד בליל שחל תקופת טבת. מפני שבלילה הזה נהרג ושמו הי' יש"ו שהוא קליפת עורב ונרמז שמו בתורה "ונוקב "שם "יה ר"ת יש"ו וכשתצטרף חשבון יש"ו לחשבון קליפתו ער"ב בגימט' ש"ר פ"ח שכתבו הקדמונים שהוא שם הכלבים (בסוד הפח נשבר ואנחנו נמלטנו). (עי' ילקוט ראובני פ' בראשית) ושמענו ממגידי אמת שאירע מעשיות כמה פעמים בליל נטילתו ועוקרתו מן העולם שלמדו בליל זה ובא כלב לבתיהם ומנהג ישראל תורה היא. רגל ישרה מהרב הצדיק הקדוש מדינוב זצוק"ל.
ומנהג ישראל תורה הוא. כתב לי ידי"נ הרב הה"ג מו"ה צבי יחזקאל שליט"א אבד"ק פלונסק שמעתי מרב גדול ישיש שהי' פ"א בימי החורף על ש"ק אצל אדמו"ר הגה"ק בעל חידושי הרי"ם מגור. ואז הי' העת שנוהגין בכל תפוצות ישראל שאין לומדים בליל שחל תקופת טבת. ובאכלו סעודת ליל שבת קודש עם קהל החסידים הסמוכים לשלחנו הטהור לא אמר אז דברי תורה לפני העם כדרכו בכל ש"ק רק סיפור כי פ"א שאל כומר א' את הגה"ק רשכבה"ג הרבי ר' יונתן אייבשיץ ז"ל. הלא יש לכם היהודים עת שאינכם לומדים תורה. וחכמים כתבו כי העולם עומד על התורה וא"כ על מה העולם עומד בשעות הללו. והשיב לו הרבי ר' יהונתן ז"ל כי מנהג ישראל תורה. וזאת בעצמו שאין לומדים אז הוא תורה. ועל זה יש קיום העולם:
סימן כא
טעם. שנוהגים השוחטים ליקח הרגלים מן האווזות בטבת ושבט. משום שקבלה הוא שיש שעה אחת באותן חדשים אם שוחט בו אווז ימות השוחט אם לא יאכל ממנה. רמ"א יו"ד סי' י"א סעיף ד' ועי' ש"ך שם ס"ק ז'. ועי' בכרו"פ שכתב וז"ל שכל זה הי' בימי רי"ח כי אז רבו המכשפי' באווזות אבל בזמנינו אין להקפיד בכך והוא מגדר דרכי האמורי ודי שאין למחות בידי הנוהגים כך אבל אין להקפיד ע"ז ותמים תהי' וגו' עכ"ל:
סימן כב
טעם. שכאשר האיש הישראלי יהי' לו איזהו ספק ומקום עיון בהלכה בתורה או באיזהו שכל מושכל אשר יעיין בתורה הנה בטבעו הוא אשר יושיט ידו אל זקנו ויכלכלהו ויניעהו מצד אל צד. משום דהנה כל מפתחות התורה הוא בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. והנה כאשר האדם יסתפק באיזה דבר מעניני התורה הוא מחמת שלא נודע מאין נלמד הדבר הזה בתורה. ומאיזהו מדה הוא נדרש משא"כ לכשיתודע לו מאיזה מדה הוא נדרש ידע הכל והנה כתיב י"י צל"ך. ודרשו חז"ל מה הצל הזה אם אתה שוחק הוא שוחק וכו' שהצל עושה תנועת האדם כך כביכול י"י צלך כפי הפעולה שאתה עושה כן תתעורר למעלה וע"כ הטבע בישראל בעת אשר יעיין האיש הישראלי באיזה מושכל ויסתפק לו הענין הנה יניע הזקן בעת עיונו י"ג ת"ד ועי"ז יתעוררו אל האדם הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ויתודע לו מאין מקום מוצא הלימוד הזה בתורה. (והיה ברכה). מהרב הצדיק הקדוש מוהר"ר צבי אלימלך מדינוב זצוק"ל:
והנה לפי"ז תבין תמיהת ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה שהלבינו שערותיו שערות הזקן. דקשה מה היא תמיהתו בשלמא אם הי' זקן ממש יתכן שפיר הרי אני זקן באתי בימים ועכ"ז לא זכיתי וכו' משא"כ כשהוא בחור אין כאן תמי' רק דמזה נראה שהפליג בלימוד התורה י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן לידע מוצא כל דבר מן התורה. ומזה נתעוררו י"ג מדות של רחמים ת"ד קדישא עד שנעשה אצלו כביכול דוגמא עליונה שהלבינו שערותיו ואעפ"כ לא זכיתי שתאמר יצ"מ וכו'. שם:
סימן כג
טעם שגנז חזקיה מלך יהודא ספר הרפואות. כדי שיבטח החולה באלקים יתעלה ולא ברפואות. ארחות צדיקים:
סימן כד
טעם. שנחשדו עמי הארץ במעשר דוקא. משום דקי"ל הנותן מעשר זוכה לתורה שנאמר למען תלמד סמוך לעשר תעשר. א"כ כשהוא ע"ה ע"ה לא נתן מעשר דאל"כ לא הי' ע"ה. תוי"י (ראה) בשם הגאון מו"ה נפתלי בספרו סמיכות חכמים:
סימן כה
טעם. שהנשים פטורות מתלמוד תורה. כי חוה פגמה בקול היוצא מהקנה. והקנה פגום. ואין לדבר דברי תורה בקנה פגום.* וכן כתב בירושלמי פ"ג דסוטה אמר ר' אליעזר ישרפו ד"ת ואל ימסרו לנשים. דבש לפי מערכת ש' אות ו':
סימן כו
טעם. שאין טהרה אלא במים. כי הרוח. כמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. ורוח אין בטבעו לכנס אל המים וכשנכנס אל המים נשלף ממנו מעט מעט. ולכן אמרו חז"ל צריך שיהא כל גופו במים ואם ישאר אפי' ראש שער א' מגופו לא נטהר כי שם נאחזת הטומאה וחוזרות לשרות בגופו* וע"ד הסוד המים רומזים לחסד כי יש סוד טהרה מהפגם כמ"ש בחסד ואמת יכופר עון כי מימי חסד נשפעים הם. חסד לאברהם:
סימן כז
טעם. שאנו מתחילין למנות התקופות והמזלות לענין קידוש החמה מתקופת ניסן ולא מתשרי. לפי שלענין תקופות נפסק ההלכה על דעת רבי יהושע שבניסן נברא העולם. עי' תוס' ר"ה בד"ה ותקופות כר"א. ועי' מזה בספר יערות דבש להגאון ר' יונתן מפראג ז"ל:
סימן כח
טעם. שכתבו האחרונים בענין לחלל את השבת בשביל חולה שיש בו סכנה שנהגו עכשיו ע"י עכו"ם דוקא. אעפ"י שכתב בש"ע סי' שכ"ח סעי' י"ב וט"ז שם סק"ה שמצוה בגדולי ישראל. מפני שנתמעטו הלבבות ולא שכיחי כ"כ גדולי ישראל ויכול להיות חילול שבת שלא במקום פיקוח נפש ע"כ החמירו ליזהר כל מה דאפשר* משא"כ מי שיודע בעצמו שהוא מגדולי ישראל גם עכשיו הדין כן*. שארית ישראל. וכתב שכן עשה מורו הקדוש מטשארנאביל זצוק"ל וכן שמע בשם הרב הקדוש מלאדי זללה"ה שעשה כן:
סימן כט
טעם. שאמרו חז"ל נכרי ששבת חייב מיתה. משום דשבת הוי זיווג לישראל כמ"ש חז"ל במס' סנהדרין דף נ"ח. ולכך כמו דאסור לקדש בלא שידוכין תחלה ורב מנגיד אמאן דמקדש וכו' ה"נ המילה הוי השידוכין ושבת הקידושין ולכך אם שומר שבת קודם המילה הוי כמקדש בלא שידוכין ולכך חייב מיתה. הרב בעל מעשי ה' במעשי בראשית פי"ג:
סימן ל
עוד טעם. שאמרו חז"ל נכרי ששבת חייב מיתה. כי השבת היא בת זוג לישראל כמו שאמרו כנסת ישראל יהיה בן זוגך. ולכן העכו"ם ששבת חייב. שהוא כבא על אשת רעהו שהשבת היא בת זוג לישראל.* קרבן שבת:
סימן לא
עוד טעם. כי השי"ת קידש את השבת מבראשית ובו שבת הוא ית"ש מכל מלאכתו וא"כ נקרא שב"ת שרביטו של מלך ואסור להשתמש בשרביטו של מלך והמשתמש חייב מיתה. ע"כ גוי ששבת חייב מיתה. משא"כ ישראל ניתן להם השב"ת לאות ולעדות שהם בני"ם ויכולין שפיר להשתמש בשרביט אביהם. בני יששכר מאמר ט' אות ו':
סימן לב
טעם. שהראשון אומר שלום עליכם וחבירו משיבו עליכם השלום*. כי הנה איתא בגמ' איש כי ידור נדר. יאמר נדר לה' או קרבן לה' ולא יאמר לה' נדר* או קרבן כי שמא כשיאמר תיבת לה' ימות חלילה ונמצא מוציא שם שמים לבטלה וכן גם עתה בשעת שאילת שלום כי הנה שלום הוא שמא דקוב"ה כמש"ה ויקרא לו ה' שלום נמצא המשיב אסור לו להשיב ולומר שלום עליכם כי שמא ח"ו כשיאמר תיבת שלום לא יספיק לומר תיבת עליכם אמנם השואל שפיר קאמר כי איתא בגמ' דברכות המקדים שלום לחבירו מוסיפין לו חיים ושלום נמצא השואל הוא המקדים שלום ובטוח הוא שלא ימות וע"כ מותר לו לומר שלום עליכם. גאולת ישראל:
(שם סעי' ל"ב בהשמטה)
ימלוך ה'. ובספר עונג חיים לשבת פי' בשם גדול אחד נעשה ונשמע אמרו כאחד ופתחו וענו ה' אחד* עפ"י מה דמבואר בגמ' (נדרים י') לא יאמר אדם לה' קרבן רק קרבן לה' דשמא לא יגמור דבריו ומפיק שם שמים לבטלה. וקשה למה פתחו וענו ה' אחד אך י"ל הטעם דאין לומר לה' קרבן משום דיש לחוש למיתה. ומבואר בגמ' (שבת פ"ח) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע נעשו כמלאכים. ופי' המהרש"א שם שנעשו ישראל רוחני כמלאכים שאין בהם מיתה. וא"כ שפיר יכלו לומר ה' אחד. ובזה יתבארו דברי הפייטן נעשה ונשמע אמרו כאחד לכן פתחו וענו ה' אחד:
סימן לג
עוד טעם. המנהג בנתינת שלום לומר שלום עליכם. והמשיב אומר עליכם שלום. משום דאמרו ז"ל גזילות העני בבתיכם היינו במה שאינו משיבו שלום ואם יהי' התשובה כעין השאלה יש מקום לחשוד שהמשיב הוא השואל וחבירו אינו משיבו. לזה עשו סימן בדבר לידע מי השואל ומי המשיב. ראיתי באיזה ספר:*
איברי היד. ובספר דברים נחמדים (משלי) כתב וז"ל קבלה בידינו ההולך בדרך יעסוק בתורה משום שהשכינה הנקראת שלום מתחברת עמו בדרך וביעקב כתיב ויבא יעקב שלם. ולכן מי שבא מן הדרך מחוייבים ליתן לו שלום ביד תקיפה ובשפה חריפה. ולא בשפה רפה. אבל מי שלא נותן שלום בידו למי שבא מן הדרך יצא כרוז ברקיע פלוני הרע הזה יצא מנכסיו וצדיקים ירשוהו. ע"ז נאמר יד ליד לא ינקה. כלומר כשלא נותן יד ליד ר"ל שלו' ינקה מנכסיו האי רשע רע וצדיקים ירשוהו:
ועי' ברכות דף כ"ז ע"ב דהנותן שלום לרבו והמחזיר שלום לרבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל. היינו כשאר בני אדם שלום עליך ולא אמר לו שלום אליך רבי ע"ש. ובסידור יעב"ץ למו"ש כתב שצ"ל באימה בכפיפת ראש בכבוד. שלום עליך רבי ומורי ושבוע טוב:
פשיטא דאסור. ובספר ארחות חיים סי' פ"ד כתב בשם ספר יפה ללב שהביא בשם קדוש אחד שהיה נזהר בשם יהודא וקרא שם בבית המרחץ הפנימי ליהודא בלשון לע"ז דהיינו ליאון:
אעפ"י שאינו נואף. ובשו"ת מהרש"ם ח"ב כ' בשם תשו' מהר"ם שיק יו"ד סי' י"ט דגם בלא נתברר שום רשעות רק מה שעוברים בכל יום בכמה לאוין במלבושיהם ותהלוכותיהם נידונים כרשעים:
ובשו"ת מהר"י מברונ"א סי' ר' כתב האי מאן דעבר אדרבנן כגון בעירובין וכה"ג קרי ליה משומד. וכן כתב רש"י ריש פ' הדר:
סימן לד
טעם. איסור שעטנז. שלא לערב צמ"ר הוא ממנחת הבל עם פשת"ן הוא קרבן קין.* מדרש תנחומא:
לקטן בן יומו. ובשו"ת פני יהושע ח"א סי' ח' כתב נשאלתי אם לסמוך בחוטין שאינן ידועין אם הם חוטי פשתן או קנבוס לבדקן באש. שהפשתן כבה מהר והקנבוס הולך ושורף. וכן שאר בדיקות שאומרים העולם שהקנבוס חוטין ארוכים נמשכים ממנו כשמפרידין שזורתן נמשכים ממנו חוטין דקים ארוכים משא"כ פשתן:
והשיב הנה מתשובת הרא"ש כלל ב' מוכח דאפי' אם העכו"ם מסית לפי תומו הי' נאמן. כיון שידוע שחייטי ישראל מחזרין בכפרים אחר קנבוס. הוא אומר כן להשביח מקחו ע"כ. ושיהי' זה סימן מובהק לקנות מן העכו"ם לכתחילה מחמת זה לא מצינו בשום פוסק ופשיטא שאין אנו רשאין לבדות מליבנו להתיר איסור דאורייתא כו' ואני מעיד כי ראיתי כמה פעמים פשתן שהולך ושורף כמו קנבוס כו' ע"כ אין הבדיקה כדאי לסמוך עליה ולמשמועים יונעם ועליהם. תבא ברכת טוב:
סימן לה
טעם למנהג כאשר אדם הולך מביתו לדרך אם שכח איזהו דבר לא יחזור. משום כשיצא אדם לדרך כבר השכינה הולכת מלפניו וא"כ כאשר ישוב לביתו אשר שם אשתו הנה הוא מניח זווגא עילאי דשכינתא ועביד קלנא כו' וע"כ מן הראוי שלא ישוב*. אגרא דפרקא:
סימן לו
טעם. שלא ליתן תבשיל או משקים תחת המטה. עי' ס' תו"ח במסכת שבועות דט"ו ד"ה ריב"ל וז"ל ונראה דהיינו דאיתא בפסחים אוכלין תחת המטה רו"ר שורה עליהן. מפני שהשינה אחד מס' במיתה היא כיון דנשמתו יוצאת ולהכי רוח מסאבא שריא עלי' דאינש בשעת השינה וזו טעם נט"י שחרית וכשהוא מאהיל בשעת השינה על האוכלין הרי הן כאלו היו באהל המת ושריא עלייהו רוח מסאבא:*
מותר בדיעבד. ועי' הלק"ט ח"ב סי' קכ"ב דאלו המטות עשויות מעץ או מאבן כמין אצטבא וקבועות בקרקע ובכותל כקרקע דמי ואין דינם כמיטה לענין שלא להניח תחתיהם אוכלין. ובס' מיכלא דאסוותא דף כ"ח כתב בשם פי' רגמ"ה לב"ב נ"ח שכ' דאסור להניח כלים תחת המטה משום ר"ר. ועי' בפירשב"ם שם בד"ה לאוצר בלום:
ידיחנו ג"פ. ובענין אם נפל בשר במים של נטילת ידים שחרית (נעגיל וואסיר) אם יש לחוש ולאסור הבשר מפני שרוח רעה שורה עליהן אם לאו. כתב בשו"ת ויעתר יצחק סי' ס"א דאין לאסור דיעבד ע"ש שהאריך בזה. ולי נראה שידיחנו ג"פ:
סימן לז
טעם. למה כלליות ישראל נקראים בשם יהודא משום ששבטו של יהודא הוא עיקר לישראל בחי' מלכות על שממנו יצאו הבונים מלכות בית דוד ומשיח צדקנו. הנותן אמרי שפר:
בשם יהודא. וטעם. שנקרא שמו זכר. לפי שחייב לזכור את בוראו ואת מצותיו. ולידע כי לכך נוצר ולכך נולד. ולכך קיים. לפיכך כל או"א חייב לומר בשבילי נברא העולם לעשות נחת רוח לקונו. ילקוט ראובני תזריע בשם פסיקתא:
סימן לח
עוד טעם. משום שבשם יהודא נרמז שם הוי' בד' מלואיהן ולכן נחתמו ישראל בשם זה. שם:
סימן לט
עוד טעם. שכל מי שבשם ישראל יכונה נקרא בשם יוד. משום יו"ד הרמז בנוטריקין "ושמרו "דרך "ד'.* ראיתי באיזה ספר:
סימן מ
טעם שנקרא ספר הקדוש מרשב"י שפי' על התורה זוהר. כי האבות נקראי' הר. והוא"ו והז' מרומז על יחוד קוב"ה ושכינתיה כידוע לי"ח וזהו שמייחד ע"י זה הספר שפי' על התורה האבות בקוב"ה ושכינתי'.* שם:
ונתגלו לנו. ובספר שם הגדולים להגאון הקדוש מו"ה חיד"א זצוק"ל אות ר' כתב בשם ספר חסד לאברהם דרעיא מהימנא אשר בזוהר הקדוש. כי רשב"י ע"ה נכנס לעולם הנפשות אל הזכוך ההוא בחסידתו ושם עסק בתורה עם נפש רעיא מהימנא וחיבר שם ספר רעיא מהימנא לצורך הדור כמ"ש בתקונים ונתגלו לאמוראים ע"י אליהו ז"ל:
ובספר מאור ושמש (עקב) כתב בשם הזוה"ק שהנשמות היו מגלים להתנא הקדוש רשב"י ז"ל תורה מה שאומרים בג"ע והי' שמח עד למאוד שזכה לזה:
סימן מא
טעם. שכתוב במקום אחד מזמור לדוד ובמקום אחד לדוד מזמור כי לדוד מזמור הוא שירה שאמר דוד המע"ה על ישראל. ומזמור לדוד הוא שאמר שירה על עצמו.* זוהר שמות דף כ"ב:
סימן מב
טעם. שהרעבתן נקרא זולל. לפי שנאמר אם תוציא יקר מזולל שהקדושה הוא יקר. והסט"א היא זולל. והנה בהכל מעורב טוב ורע פנים וקליפה. והנה האוכל לברר. הוא לוקח היקר ונתעצם בו. והאוכל רק למלא רסן תאותו הוא לוקח הזולל ונתעצם בו. ישמח משה פ' בהר:
סימן מג
טעם. שאסור להסתכל בדמות אדם רשע. לפי שהסט"א וצלם הטומאה מזיק למסתכל בו* וזה לעומת זה המסתכל בפני הצדיק יועיל ראייתו. וכמו שאמר רבינו הקדוש האי דמחדדנא מחבראי משום דחזיתא לר' מאיר מאחוריו ואילו חזיתיה מקמי' וכו' עיין עירובין דף י"ג ע"ב:
של תתקע"ד דורות. ובספר ילקוט ראובני (ויצא) כתב בשם גלי רזי תתקע"ד דורות היו מגולגלים בצאן לבן ואח"כ הוליכם יעקב למצרי' ומשם זכו להתגלגל במין אנושי ולכן היו ישראל פרים ורבי' מאד במצרי':
סימן מד
טעם. דכל התאוות יתבטלו בימי הזקנה ותאות הממון לעולם עומדת. משום שמעמידין על רגליו ע"ד שפי' ז"ל (פסחים קי"ט) הפסוק ואת כל היקום אשר ברגליהם. זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו. ודבר המעמיד לא בטל. לחמי תודה:
סימן מה
טעם. שקורין בת קול ולא בן קול. מפני שיוצא במדה ואין כל אדם שמעו אלא הראוי לשמעו. ובת לשון מדה כמו אלפים בת יכיל.* שדי חמד מערכת הבי"ת דף ס"ו בשם הרא"ש:
סימן מו
עוד טעם. שלא היו שומעים קול היוצא מן השמים אלא מתוך אותו הקול יוצא קול אחר כמו פעמים שאדם מכה בכח ושומע קול אחר היוצא ממנו למרחוק ואותו קול היו שומעין. לכך קורין אותו בת קול. תוס' סנהדרין דף י"א ע"א:
סימן מז
עוד טעם. לפי שאינו קול לו קול אליו כמו שנאמר וישמע את הקול מדבר אליו שזה נבואה ממש. אבל קול שאנו בו הוא דוגמת הנבואה במדריגה למטה ממנה ולכך קראוהו לו בת קול שהיא הבת לאביה. ולתשות כחה נגד הנבואה לא קראוהו בן קול אלא בת קול. תיו"ט פרק בתרא דיבמות משנה ו'.
סימן מח
טעם. ששירת החולדה הוא כל הנשמה תהלל יה.* עפ"י דאית' במקובלים שכל המינים הטהורים מקבלין שפען מן שני אותיות הראשונות של הוי"ה. והטמאים מאותיות ו"ה. והנה מצינו שכל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה. ומה שביבשה טהור בים טמא וכן להיפך. נמצא כל מין נשפעים מכל ד' אותיות הוי"ה. אבל החולדה דאינה רק ביבשה ולא בים א"כ אין לה שפע רק מאותיות ו"ה ולא מאותיות י"ה. ע"כ אומרת כל הנשמה תהלל י"ה. ישמח משה פ' צו בשם נחלת יעקב פ' ויקרא סי' ז':
סימן מט
טעם. למה קורין הגמון. שכתוב בישעי' ראש וזנב נביא שקר וגו' ותרגום של ראש וזנב הוא ריש והגמון. תשב"ץ אות תקמ"ד:
סימן נ
טעם. למה יושבות על הזכר ארבעים יום. כי אדם כלל כל התורה והתורה ניתנה בארבעים יום. לקוטי שושנים:
סימן נא
טעם. שסריס אין לו זקן. דמצינו בגמרא עד אברהם לא הי' זקנה ובא אברהם ואמר אב ובנו נכנסים לשער אחד ואין יודעים מי האב ומי הבן וניתנה הזקנה וזה הטענה לא שייך אצל סריס לכן סריס אין לו זקן.* נחלת יעקב פ' תולדות אות ז'.
סימן נב
טעם. למה הוצרכו בדורות התנאים והאמוראים לשאול לתינוקות פסוק לי פסוקיך הו"ל להביט בעצמם בספר. משום דבימיהם לא היו דפוסים והיו נכתבים תנ"ך בקדושה בגליל' לא היו רוצים לטלטל כתבי הקודש בשביל צרכיהם. וזה פי' ז"ל בפירוש ילקוט משלי אם בקשתי ליטול עצה מן התור' הוה נוטל. היינו לפתוח ספר לראות פסוק המזדמן. עיין סוף ספר דבש לפי. עוד פי' המדרש הנ"ל עם בקשת ליטול עצה מן התורה הוה נוטל. היינו כל מה שהאדם לומד בכל יום יכול להתבונן עצה בכל ענינו כדת מה לעשות* בני יששכר:
סימן נג
טעם שקובעים את המזוזה באלכסון. משום די"א דצריכה להיות זקופה וי"א שצריכה להיות שכיבה וע"כ אנו יוצאין כל הדיעות וקובעין אותה באלכסון.* רמ"א סימן רפ"ט סעיף ו':
דחייבים במזוזה. בספר מעשה רב להגר"א ז"ל סימן צ"ט כתב דאפילו רפת בקר חייב במזוזה. ואם חושש למקום מטונף יראה שיהי' השם סגור שלא יהי' נראה לחוץ:
אם יש ווילגאטש ולחלוחית במקום המזוז' יתן המזוזה בצלוחית ולחתום שם בעץ וטריפאקס. כתר תורה בזר זהב:
סמוכים בפרשה. ומה שאין נוהגין עכשיו לקבוע מזוזה ברפת בקר. מפני שעכשיו אין מדקדקים לנקותם תמיד ונפיש זוהמייהו. פ"ת סי' רפ"ו:
מרתף (קעלער) שהמזוזות עם הפתח שוכבים בארץ פטור דלא נקרא מזוזה אלא כשעומדת. קיצור ש"ע סי' י"א סעי' כ':
מרתף קטן שאין בו ד' אמות על ד' אמות ומשס נכנס לחדרים גדולים חייב במזוזה בזה החדר הקטן בשני פתחיו. בפתח לבית. ובפתח הפתוח לחצר אע"ג דאין בו ד' אמות על ד' אמות. זכור לאברהם ח"ג אות מ' בשם אחרונים.
אם נמחק השי"ן משם שדי הנכתב על המזוזה מבחוץ יכתוב למעלה מן הדל"ת יו"ד אי למטה ממנו שם שדי מחדש והדל"ת יו"ד ישייר. ויוכל ג"כ לתקנם או ימחוק המותר כיון דבלי השי"ן אינו שם ומה בכך שנכתב תחלה בקדושה הרי האות גופו אם נחסר מקצת ממנו מותר למחקו אף דמה שנשאר נמי נתקדש מ"מ כיון דנתקלקל קצת ואינו תורת אות עליו. א"כ ה"ה נמי אם נחסר אות אחת כיון דאינו תורת שם עליו עוד מותר למחקו כו' כי השם נתקדש ע"ד שיהי' כולו אבל אם נחסר מהשם אזיל לי' קדושתו לכך בודאי מותר למחוק המותר אף בסת"מ אם נמחק או נפסל אות אחת ממש מותר למחוק הכל. קנאת סופרים סי' פ"ד:
סימן נד
טעם. שאין לבריא וכ"ש לחולה לשלב האצבעות של ימין בשל שמאל. כי הם כוחות עליונים ימינים ושמאלים ואין לערבם. מעבר יבק שפתי אמת פרק י"ד. ובספר הכונות כתב כשאדם משים אצבעותיו תוך אצבעותיו בלא כוונה מורה שהמדות העליונות הסכימו עליו דין גדול. ועי' זוהר ויקרא דף כ"ד:
סימן נה
טעם. שנקרא הפל"א בלשון הקודש נס. ע"פ משארז"ל מפני מה לא נאמרה נו"ן באשר"י.* מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל שנא' נפלה לא תוסיף וכו' ואמרו אח"כ אפ"ה חזר דוד וסמכה ברוח הקודש שנאמר סומך ה' לכל הנופלים נמצא לפי"ז הנפיגה נרמזת בנו"ן והסמיכ"ה לאקמא מעפרא נרמז בסמ"ך וזה מורה תיבת נס בישועה וגאולה שהש"י מקים לכנסת ישראל. בני יששכר.
נרמז בסמ"ך. וזה ענין ושא נ"ס לקבץ גליותינו שהוא להרים הנו"ן ע"י הסמ"ך. דברים נחמדים בשם חכם אחד:
מקום לכנסת ישראל. וענין הנס דרך התורה לצות על האדם שיעשה כל יכלתו בדרך הטבע ומה שיחסר הטבע בהן ישלים הנס. כענין התיבה שצוה ה' לעשותה כשיעור הזה. ולרבוי המינין שיצטרך להביא לתוכה היתה קטנה עד מאד. כי יצטרך להביא שם בהמות ועופות טמאים וטהורים. וחיות קטנות עם גדולות שנים מכל ויש חיות גדולות כפילים וראמים. ולפי הטבע חמשים תיבות כיוצא בה היו קטנות מהכיל את המינין האלו כלם. אבל הי' הענין נס גדול ומיעוט החזיק את המרובה. ולזה צוה לעשות את התיבה מעץ הידוע ובמדת ידועות באורך וברוחב וקומה. והקב"ה יכול להצילם מבלי תיבה ושילכו על פני המים או יכול להפריח באויר כי כל יוכל ולא יבצר ממנו מאומה.* רק דרך התורה לצוות על האדם שיעשה כל יכלתו בדרך הטבע ומה שיחסר הטבע בהן ישלים הנס. וכענין שתצוה התורה באנשי המלחמה שיצאו חלוצים לצבא. רבינו בחיי נח (שם סעי' נ"ט) ע"כ פורק אין מידם. ונראה ג"כ לפרש עפ"י מה שכתב בספר אור החכמה (נצבים) כשאדם חשב להיות ראש כשהוא כובש לבני עירו או לחבירו יורה רוממת יכולתו וגבורותיו והנה יורה על אכזריות ורוע התכונה* ולזה יש לו להשלים עם זולתו כדי שיורה על טוב התכונה. כמשל הדבורים שיש להם עוקץ בפיהם בו ינשכו. והנה הדבורה הגדולה שהיא מלכם של כת הדבורים לא ימצא לה עוקץ בפיה כלל. כל זה לפי שהבורא הכל לא רצה שתוכל להשלים את חרונה מפני היכולת החזק אשר לה. וממנה ילמוד האדם שעם יכולתם לא יעשו חרון אף. אבל יתמידו יכולתם וימנע מעוקץ אכזרי אשר ישחית את העם. שזה ענין והוכן בחסד כסא יכולתו. כי החסד אעפ"י שיש לאדם יכולת לעשות ימחול.
וז"ש עבדים משלו בנו כמשל הדבורים שיש להם עוקץ בפיהם אשר בו ינשכו ויתמידו יכולתם בהעיקץ שבפיהם. ע"כ פורק אין מידם:
סימן נו
טעם. לשבח שנותנין פדיון להצדיק. עפ"י מ"ש בספר ליקוטי תורה פ' פנחס דניצוצי של אדם המה בתוך חפיציו שבבית ע"ש. וגם כאן כיון שהמעות שנותן להצדיק המה מעורבים עם ניצוצות נפש הנותן* לכן יכולת ביד הצדיק להטיב עם הפדיון ע"י המעות.* אזור אליהו פ' תצא:
סימן נז
טעם. כאשר זמם ולא כאשר עשה כי הרגו אין נהרגין* הוא כי התורה סומכת על זכות הסנהדרין שלא ישפכו דם נקי ואלמלא שכבר נתחייב הנהרג ממקום אחר לא נתגלגל עונש זה על ידיהם ולפיכך מניחים העדים כאלו ידענו שאמת העידו אבל כשהוזמו קודם שנהרג הרי הן נהרגין כפי מחשבותם הרע.* בחיי פ' שופטים:
סימן נח
עוד טעם. כאשר זמם ולא כאשר עשה כי הרגו אין נהרגין. לפי שחטא זוממין הוא כ"כ גדול שגרמו הריגת נפש נקי בעדותן השקר שלא יהא להם כפרה במיתת ב"ד לכן אין נהרגין לאפוקי עד שלא הרגו בעדותן חס רחמנא עלייהו שיהא להם כפרה במיתת ב"ד ולכן נהרגין שיהא להם כפרה. מסורת הברית. ועי' ט"ה ח"א סעיף רצ"ב בהשמטה:
סימן נט
טעם. מה שארז"ל כל המיצר לישראל נעשה ראש. כי באמת נתן הבחירה לכל אדם לעשות מה שלבו חפץ. אבל מראשים ושרים ניטלה הבחירה כדכתיב לב מלכים ושרים ביד ד'. לכן כאשר מיצר לישראל נעשה ראש. ואז נוטלין ממנו הבחירה ומוכרח הוא לעשות רק כפי רצון המקום ב"ה:*
סימן ס
טעם שאם יצטרך אדם לצדיק עבור איזה תפלה נותן לו פדיון נפש סך מה ובלא זה אינו יכול להתקרב אצל הצדיק כלל. משום דע"י הנתינה הנ"ל הוא מקשר נפשו ברצון של הצדיק במה שמחסר ממנו ונותן להצדיק ובאמת הצדיק אח"ז עושה בהמעות כלבבו ונותן לאחרים צדקה או שאר דבר מצוה ולפעמים נהנה בעצמו מהמעות כפי שכלו לכך אפי' הצדיק שאינו רוצה ליהנות משל אחרים מקבל מעות מאדם כדי שהאיש יוכל להתקשר עמו לכך אפי' שמואל שלא נהנה משל אחרים עכ"ז לטובת האדם הנותן קיבל משל אחרים.* עיין אזור אליהו פ' קרח:
סימן סא
עוד טעם. למנהג הנהוג בבוא איש ישראל אל הצדיק ומבקש ממנו שיתפלל בעדו נותן לו ממון עבור זה. משום דהנה התבודדות לתפלה ולנבואה צריך להגביה השכל. ולהקטין החומר הגס ולקבל שפע אלקי בהכנת מוחין דגדלות. והנה גסות החומר מושך אחור לבל יתן מקום להכנת השכל רק להמיית תאוותו. ע"כ עצה היעוצה ליתן לו איזה דבר יוטב בעיני החומר ויניחוהו להתבודד ולהתפלל. והוא דמיון השעיר של יוה"כ ודמיון השערות שבתפילין.* אגרא דפרקא אות ז' בשם הר"ן:
כאלו הקריב ביכורים. בס' איזור אליהו (תבא) כתב הטעם שאמז"ל כל הנותן דורן לת"ח כאלו הקריב ביכורים. לפי שהתורה נקרא ראשית שנאמר ה' קנני ראשית דרכו. לכך כיון שנותן דורן לת"ח הוי כאלו הקריב ביכורים שמחזק ראשית דקדושה:
סימן סב
עוד טעם דהענין הוא בבא איש להתפלל אל הש"י בעד חבירו הנה יחשב לעזות ח"ו באמור לו למה חבירך אינו מתפלל בעצמו ע"כ הוא לקבל זו רוח יתירה בך שאתה הגון בעיניך מחבירך להתפלל לפני בוראך. ע"כ עצה היעוצה ליקח איזה שכר ע"ז. וא"כ הוא תשובה בפני המקטרג בשביל זה אני מתפלל בשילמו משכורתי ומחויב אני לעשות שליחותו.* שם בשם אדמו"ר הרב הצדיק הקדוש מוהר"ר יעקב יצחק מלובלין זצוק"ל:
רופאי הנפשות. בספר בית שמואל אחרון (דברים) כתב בשם הקדמונים כשם שיש חולי הגוף כך יש חולי נשמה. וכשם שחולי הגוף כסוף לדבר המזיקין לגוף ומואס בדברים המועיל. כך מי שהוא חולי הנפש יכסוף לדברים המזיקים לנשמה ומואס בדברים המועילין לנשמה. וכשם שהחולי בחולי הגוף אם יודע שהוא חולה יבקש רופא לרפאות אותו ורופא מרפאתו. ואם אין יודע שהוא חולה לא יבקש רופא שירפא לו. ויגבר החולה עליו עד שימות. כך מי שהוא יודע שהוא חולה חולי הנפש יבקש רופא הנפש לרפאות אותו עד שישוב בתשובה ואם אין יודע שהוא חולה אין מבקש לו רופא ואין שב בתשובה עד שנעשה כמת. שרשעים בחייהם נקראים מתים:
בדמות פניו של צדיק. בסידור לב שמח כתב וז"ל ידוע בספרים שע"י הצדיק הלומד תורה הקדוש' מי שבא אליו ורואה פניו ג"כ נדחה הרע מהרואה אותו. וכך שמעתי ממו"ח הקדוש מהר"ש מבעלז זללה"ה וראה הכהן ע"י הסתכלות הכהן בזה והנה נרפא נגע הצרעת:
למעלה מן הזמן. ובספר דברים נחמדים כתב וז"ל הא דפסקינן הלכה כר' יהושע לענין ק"ש עד ג' שעות הוא דוקא בדיעבד. וגם ר' יהושע בעצמו לא אמר זה רק בדיעבד אבל מודה הוא דלכתחילה מחויבין לקרות ק"ש בזמנה עכ"פ בתחילת הנץ. והנה פליאה דעת ממני מה שכעת נוהגין בכל תפוצות ישראל לאחר לכתחלה זמן ק"ש ותפלה עד זמן רב על היום. ורבותינו הנהיגו זה בגולה. להיות בעוה"ר צריכין לעסוק במו"מ על המחיה ועל הכלכלה. וקודם התפלה היו נזהרין שלא לעסוק בשום מו"מ. כי כן היא מדינא דגמרא שלא לאחר זמן התפלה. וקבעו עיתים לתורה. משא"כ בזמנינו זה הנה מחמת הדחקות והעניות הנה עוסקים במו"מ גם קודם התפלה. איני יודע למה מאחרין זמן ק"ש ותפלה:
ושמעתי אומרים בשם הרב הגאון מהר"ש זלה"ה אשר הי' אב"ד בקהלתינו שאמר רבותינו הנהיגו זה בגולה בכדי שהתינוקות של בית רבן יבקיעו האויר קודם התפלה. כי האויר משובש בגייסות הקליפות וע"י הבל של התינוקות של בית רבן בוקעין האויר ותוכל התפלה לעלות. ואמרו זה בפני כבוד אדמ"ו הרב הקדוש מלובלין זצ"ל וקלסי' עכ"ל:
ובספר זכרון טוב כתב בשם הרב הצדיק הקדוש מנעסכאיז זצוק"ל שהרב הצדיק הקדוש מוהר"ר מיכלי זלה"ה מזלאטשוב שאלוהו התלמידים טעם על תפלתו לאחר שעת תפלת כל ישראל. ואמר שכמו שמצינו בשבט דן שהי' נוסע באחרונה ומאסף לכל המחנות. פי' שהיה מגביה כל האבידות שנאבדו מכל הנוסעים לפניהם. היינו שהיו מגביהים ומעלים כל התפלות של ישראל שהי' בלא דו"ר. וכן אני ג"כ מאסף לכל התפלות שמתפללים בני ישראל בלי כוונה הראויה. והם בחי' אבודים. ואני מאספם ומחזירם לבעליהם פי' לשורשם. וסיים הרב הצדיק הק' הנ"ל הוא הי' כחו יפה לומר כן. אבל אנן מה נענין: