אור ברסלב

טעבעלה באנדי על הגדה של פסח· רבי טעבעלה באנדי

נרצה

מגיד

אחד מי יודע

פסקה א

אחד מי יודע יש לפרש שתקנו זאת כדי להרבות בספור יציאת מצרים המאמר בעל הגדה כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, ותיקנו ספור הגדה כסדרן, ומתחיל בהגדה לספר מעניני שעבוד בכלל ובפרט, ואח"כ הניסים בכלל ובפרט לפרסם האחדות, ומספר לנו גם טעמי המצות, וטעם יצ"מ ותקנו לומר הלל ואחר גמר מודיע לנו באיזה זכות זכינו לכל אלה הנסים והנפלאות, מאחר שהשר של ים היה מקטרג ואמר מה נשתנו אלו מאלו כמאמר חז"ל, רק הזכות תגן עלינו לבטל טענות המקטרגים ולהצילנו מהעונש ואדרבא עשה לנו נסים לאין מספר הן במצרים הן על הים, הן במדבר, ע"כ אחר שמסיים ההגדה ספור שעבוד והנסים והשבח וההודיה מפר לנו בעל ההגדה על דרך חידה איזה זכות עמדה לנו שזכינו לכל אל הנסים שבמצרים והגאולה ממצרים והנסים שבים ושבמדבר עד שיכנסו לארץ ומסדר והולך בזכות י"ג דברים זכו ישראל לכל זאת. ואמר בחידה, אחד מי יודע, ר"ל מי יודע למצוא זכות "אחד" והשיב לו אחד אני יודע למצוא שהיא זכות הראשון שעמדה להם בעבור שהכירו באחדות ומודים כולם כאחד, אחד אלהינו שבשמים ובארץ:
שנים מי יודע ר"ל מי יודע למצוא שתי זכיות והשיב שנים אני יודע הזכות שקבלנו עשרת הדברות החקוקים בשני לוחות ברית, ומאמינים שניתנה למשה מסיני מאת ד' ולא כדברי האפקורסים שאמרו משה בדה מלבו ח"ו ולא נתנו לו מסיני. רחמנא ליצלן מהאי דעתא:
שלשה מי יודע ר"ל שלשה זכיות מי יודע והשיב שלשה אני יודע שהיא זכות אבות אברהם יצחק ויעקב. וכוונת בעה"ג בחידה זאת למצוא י"ג זכיות בין הכל, אך הי"ג זכיות כל אחת נחשבה בחשבון רק אחת עד שבין כולם יעלו לי"ג כמנין אח"ד בגימטר' גם יהיו מכוונים כל אחד מהי"ג שנוספת על הקודמת ימצא זה חשבון בו בעצמו כפי חשבון שיעלה מצירופו עד השאר כדומה זכות השביעי הוא שבת ונמצא בו בעצמו מספר שבעה, נמנה בשביעי, מחמת ששה הקודמים לפניו ע"כ הוא שביעי אך הוא בעצמו אף אם לא נמנה בינים הרי הוא ג"כ מספר שביעי מצד עצמו וכן כולם וק"ל:
ארבע מי יודע ר"ל ארבע זכיות מי יודע והשיב לו ארבע אני יודע שהיא זכות אמהות שרה רבקה רחל ולאה:
חמשה מי יודע ר"ל חמשה זכיות מי יודע והשיב חמשה אני יודע, שהיא זכות חמשה חומשי תורה שבכתב שקבלו רבותינו בהר סיני:
ששה מי יודע ר"ל ששה זכיות מי יודע למצוא והשיב ששה אני יודע שהיא זכות תורה שבע"פ שקבלו ג"כ אבותינו מהר סיני:
שבעה מי יודע ר"ל שבעה זכיות מי יודע למצוא והשיב שבעה אני יודע שהיא זכות שבת שקיימו אבותינו כבר קודם מתן תורה ואפילו במצרים כדאיתא במדרש רבה (שמות פ' א') על הקרא וירא בסבלותם. משה ראה שאין להם מנוחה הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים אמר פרעה למשה לך יעשה להם כמה שתאמר, הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח, ועוד כמה פעמים מצינו במדרש שקימו את השבת במצרים. ואפילו יוסף הצדיק כבר קים את השבת:
שמנה מי יודע ר"ל שמנה זכיות מי יודע למצוא והשיב שמנה אני יודע שהיא זכות מילה כידוע דבזכות דם פסח ודם מילה נגאלו ישראל:
תשעה מי יודע ר"ל תשעה זכיות מי יודע למצוא והשיב תשעה אני יודע שהיא זכות ירחי לידה שהי' במצרים קשה מאוד ע"י גזירת פרעה כמו שספרנו למעלה באמירת גדה ממה שמצינו בגמרא ומדרש, הנשים צדקניות היו ולא היו פורשות מבעליהם שלא לבטלם ממצות פו"ר והמה בטחו בישועת ד' ב"ה שלא יעזבם ואת ילדיהן שנשאו תחת לבן וסבלו עליהם כל הפחד והצרות כל משך ירחי לידה, אך כדי לקיים מצות השם ב"ה, ובזכות הזאת הציל ד' ב"ה את בניהם בשעת לידה, כדכתיב תחת התפוח עוררתיך, וכמו שפרשנו למעלה בהגדה על הפסוק, רבבה כצמח השדה עיין שם:
עשרה מי יודע ר"ל עשרה זכיות מי יודע למצוא והשיב עשרה אני יודע עשרה דבריא שהיא זכות עשרה דברים שנתנסה אברהם אבינו ע"ה ועמד בכולם וע"י הי' נסיונות זכו בניו לגאולה כדאיתא במרש חזית. עוד יש לפרש עשרה דבריא על זכות עשרת הדברות ולפי פירש זה צריכין לפרש שנים מי יודע על דרך אחר לפי שהזכיר בראשון זכות האחדות שכולם מאמינים באחד, אחד אלהינו שבשמים ובארץ. ואם תקשה שעבדו אח"כ את העגל והשיב על עבירה זו יש להם כפרה, שני לוחות הברית ע"י שנשתברו כדאיתא במדרש אלמלא לא נשתברו הלוחות לא נשאר שריד ופליט משנאי ישראל:
אחד עשר מי יודע ר"ל מי יודע למצוא והשיב אחד עשר אני יודע שהיא הזכות שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה בזכות העקדה שעקד את יצחק בנו אמר לו ושמתי את זרעך כככבי השמים ונמשלו ישראל לככבים כדאיתא במסכת מגילה כשישראל עולים, עולים ככוכבים דכתיב דניאל י"ב ומצדיקי הרבים ככוכבים:
שנים עשר מי יודע ר"ל שנים עשר זכיות מי יודע למצוא והשיב שנים עשר אני יודע שהיא בזכות י"ב שבטים נגאלו ישראל ממצרים שכל י"ב שבטים נקראו על שם הגאולה כדאיתא במדרש רבה (שמות פ' א') על שם גאולת ישראל נזכרו כאן ועיין מדרש (שמות רבה פ' ל"ח) וזה הדבר בזכות מנין זה י"ב שבטים אשר שמותם נתונות בחושן על לבו של אהרן השי"ב מסתכל בו ונזכר לזכיות י"ב שבטים.
שלשה עשר מי יודע ר"ל שלשה עשר מי יודע למצוא והשיב שלשה עשר אני יודע למצוא שהיא זכות י"ג מדות. בזה מתכפרים תמיד על העבירות שעברו ישראל כדאיתא שכביכול נתעטף כשליח צבור ואמר למשה אם יעשו בני כסדר הזה הריני מוחל להם על חטאתיהם היינו שגם המה יעשו ויתנהגו באלו הי"ג מדות מה הוא רחום כו' וגם שארי זכיות הנזכרים למעלה חשיב ואזיל עד אחד וכו' הרי שלשה עשר:
ולהסביר הענין יותר היינו כי הבעהג"ד מראה לנו ע"י חידה, הזכיות שנקרא עליהם שם אחד במספר וגם במנין, ומהמה לא תמצא רק י"ג, וכוונת בעל הגדה רק מאחר דישראל נגאלו ממצרים בכמה זכיות ונתן סימן ע"י המספר מן א' עד י"ג כדי שלא נשכח מזכרונינו הזכיות כי ע"י זכר המספר יזכור ג"כ הזכיות למשל אחד מי יודע ר"ל מי יודע הזכות שקרא אחד והשיב אחד אני יודע איזה זכות הנקרא אחד, אחד אלהינו שבשמים ובארץ. שנים מי יודע ר"ל מי יודע הזכות שנקרא שנים והשיב שני לוחות ברית. נקרא שנים במספר. וגם המה שנים במנין הזכיות יהן שני לוחות הברית זכות אחת ואחד אלהינו זכות אחת הרי שתי זכיות במנין. שלשה מי יודע, ר"ל מי יודע הזכות שנקרא עליו שלה והשיב שלשה אבות נקראו שלשה במספר והם אברהם יצחק ויעקב. וגם עם זכיות הקודמות שחשבנו המה ג"כ שלשה זכיון במנין. ומונה והולך, הרי שלשה. ארבע מי יודע ר"ל הזכות הנקראה במספרו ארבע מי יודע כיצד להרפה עם השלשה הנזכרים למעלה בכדי שיעלה למנין ג"כ ארבעה. והשיב ארבע אמהות הזכות עצמה היא במספר ארבע, ועם השלשה אבות, ושני לוחות הברית, ואחד אלהינו שאמרנו מקודם המה גם במנין ארבע זכיות וכן על דרך זה כולם עד גמירא. וקל להבין:

חד גדיא

פסקה ב

חד גדיא חד גדיא, נראה לפרש בטוב טעם ודעת ואגב לתרץ קושית הגאון מוהרר יונתן ז"ל דקשה להבין מאוד מאחר דשונרא לא שפיר עביד, ואתא כלבא במשפט יושר ונשך לשונרא, ואתא חוטרא שלא ביושר, תורא ביושר, ושוחט שלא ביושר, ואתא מלאך המות ביושר, וא"כ לבסוף אתא הקב"ה ח"ו שלא ביושר שהוא רחמנא ליצלן חירוף וגידוף לומר כן. והאיך יעלה על הדעת כן ח"ו וקשה מאוד להבין. ונראה לי לתרץ ולבאר קודם מה שהביא רש"י ז"ל בקרא פרשה בא י"ב ו' והיה לכם למשמרת זהו בקור שטעון בקור ד' ימים ומפני מה צום כאן בקור ד' ימים מה שלא צום כן בפסח דורות, היה ר' מתיא בן חרש אומר הגיע שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היה בידם מצות, ואת עירום ועריה ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה ולפי שהיו שטופים בע"ז אמר להם משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה וכר הקשה המזרחי ושפתי חכמים. איך מתורץ בזה הקושיא מה בין פסח מצרים לפסח דורות שלא צום בפסח דורות בקור ד' ימים. וכאן צום למה כן? ועוד למה דווקא הני שתי מצות פסח ומילה נתן להם? גם יש להקשות למאי צריך לומר שהיו שטופים בע"ז? ולפי פירוש ר' מתיא בן חרש משכו מע"ז וקחו צאן קשה האיך תליא זה בזה ומאי בעי בזה וגם בקרא גופה קשה תיבת לכם הא מיותר דהיה לו לכתוב וקחו צאן? וליישב כל זאת אנו צריכים להקדים מה דאיתא בטור בשם סדר העולם, ביום ה' יצאו ישראל ממצרים ונמצא שיו"ד בחודש שבת הי' ולקחו כל אחד מהם שה לפסח וקשרו להם בכרעי מטתם, ושאלו המצרים למה זאת לכם והשיבו לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו, והיו שניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול, וקשה למה שאלו המצרים דווקא אחר שראוהו קשור בכרעי המטה למה לא שאלו מיד בשעת לקיחה, ויותר קשה כיוון דעיקר מצוה היה למסירת נפש, א"כ למה המתינו ישראל לאמר שישחטו לשם פסח עד אחר ששאלו המצרים למה זה לכם, אמאי לא אמרו בשעת לקיחה שלוקחים לשחוט לשם קרבן פסח? ולהבין זאת י"ל שרצון הבורא הי' שישראל יקנו את הצאן לפסח בקנין גמור, ולא בגזילה כדרשינן בגמרא אדם כי יקריב מכם, ולא מן הגזל ומסקינן אפילו גזל עכום אסור וגם הכא כתיב וקחו לכם צאן. ע"כ מיד בשעת לקיחה אי אפשר להם לפרסם שלוקחים כדי לשחוט לקרבן פסח שאם היו המצרים יודעים זאת לא היו מוכרים להם רק ביוקר גדול. ורובא דרובא לא היו מוכרים להם כלל ומאין ימצאו להביא את קרבנותיהם כי הפסחים לא יבאו מאליהם הביתה ע"כ מקודם לקחו סתם השה ולא אמרו למצרים לאיזה צורך המה לוקחים, וממילא לא היו יודעים המצרים מזה בשעת מכירה לישראל שהיא לצורך קרבן פסח ואדרבא שהיו מוטעים שכבר שמעו קודם לכן ממשה רבינו הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו בודאי אינם לוקחין לשחיטה והיו סוברים באמת שישראל לוקחים שה לע"ז ומהשתא מודים לע"ז שלהם. וע"י זאת מוכרים להם בשמחה ובזול גדול חד שה בתרי זוזי ובזה תבין שאי אפשר להם לאמר בשעת לקיחה שהיא לפסח. וגם המצרים לא שאלו, מפני שהיו מוטעים וסוברים שלשם ע"ז לוקחים השה. אך אחר שראו המצרים שלא לקחו ישראל לע"ז, לפי שקשרום בכרעי המטה לנהוג בו בבזיון אז שאלו למה זה לכם והשיבו לשחטו לשם פסח, ומעתה תבין כוונת ר' מתיא בן חרש בקרא משכו ידיכם מע"ז שלא יהיה ח"ו בדעתכם שלקיחת השה היא לשם ע"ז אלא קחו לכם צאן של מצוה לפסח ר"ל לכם בדעתיכם ולעצמיכם היא המצוה לקנות לשם שמיטת קרבן פסח אבל להמצרים לא תאמרו דבר אם לא ישאלו לכם טעם דלקיחה כי שביל פסח לא תוכלו לומר להם דאז לא ירצו למכור לכם רק ביוקר גדול, וכולי האי ואולי, ולע"ז ח"ו בוודאי אינם רשאים להוציא דבר רע כזה מפיהם אף שלבם בל עמם ואם רק יאמרו כדי להטעות המצרים בשביל שימכרו להם ברצונם מ"מ אל יפתח אדם פיו לשטן כמו שמצינו ביהוא בן נמשי שנכשל באמרו יהוא יעבוד הרבה ואף כי לא מלבו עכ"ז עלתה לו כך. על כן המצוה עליכם לקנות מהם בסתם והמצרים יטעו מעצמם למכור לכם בזול, כי המצרים יסברו לפי דעתם המשובשת, שגם אתם טועים ח"ו אבל אחר הלקיחה והקנין, אז המצוה כפולה ומוטל עליכם להודיע למצרים שהלקיחה היה שלא לשם ע"ז רק לשם שחיטת פסח, ואתם צריכים למסור נפש על זאת לבזות את ע"ז שלהם על כן קושר כל אחד השה בכרעי המטה ד' ימים וכשהיו המצרים שואלים להם למה זה לכם, והשיבו אנו קושרים בכרעי המטה כדי לבוזת ע"ז שלכם וערב פסח בין הערבים אנו שוחטים ע"ז שלכם והעצמות אסור לנו לאוכלם ולשברם ואנו מחויבים להשליכם בחוצות, כדי שיתבזו ע"ז שלכם שתראו איך העצמות ע"ז יהיו בפי השונרא והכלבים, ותחפרו ותבושו מהע"ז אשר בחרתם ועובדים אותה כי תראו בעיניכם איך הם מושלכים ברחובות והיא הבל וריק, שאפילו כלב ושונרא עדיפי מינייהו שלועסים בשוק בשיניהם לעיני כל, את עצמות ע"ז שלכם ומתרץ ר' מתיא בן חרש היטב הקושיא, למה דווקא בפסח מצרים צוה בקור ד' ימים, הטעם כדי להראות למצרים שלקחו השה כדי לבזות הע"ז שלהם בקשרם בכרעי המטה, ואומרים להם שישחטו ערב פסח ע"ז שלהם לקרבן פסח, והבקור ד' ימים היה למסירת הנפש לכפרה, בעבור שישראל עד הנה היו שטופים בע"ז וזאת שייך דווקא בפסח מצרים לא בפסח דורות ומהאי טעמא בחר הקב"ה ליתן דווקא הני שתי מצות מילה וגם פסח ולא בחר שארי מצות הוא הטעם כדי שיהיו אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, מפני שכבר קבל אברהם אבינו עה"ש מצות מילה עליו ועל בני ביתו וזרעו, וכבר הקדים ג"כ זכותו לכפר על חטא ע"ז בעבור שמסר נפשו במעשה נמרוד שהשליכו לכבשן האש. וכן עשו בניו בני ישראל שמלו את עצמם כולם זקנים ונערים מקטנם עד גדולם מסרו נפשם על קדושת השם כדי שיהא להם לכפרה על שעבדו ע"ז ועי"ז מסרו נפשם בשחיטות פסחיהם ומהאי טעמא ג"כ צריך הקרבן פסח להיות צלי אש לזכרון שהיה כנגד מסירת נפש אאע"ה שהשליך עצמו בכבשן האש כדאיתא במדרש רבה פ' ב' ובאיזה אופן היו המסירת נפש באברהם אבינו איתא במדרש רבה (פ' נח) וימת הרן אל פני תרח אביו ר' חייא אומר תרח עובד צלמים היה, חד זמן נפיק לאחר הושיב לאברהם מוכר תחתיו, הוא אתי בר אינש בעי למיזבן והוה אמר לי' בר כמה שנין את והוה אמר לי' בר חמשין או בר שיתין, והוה אמר לי' ווי לי' להאי גברא דהאי בר חמשין, ובעי למסגד לבר יומא, והי' מתבייש והולך לו. חד זמן אתית חד איתתא טעינא בידה חדא פיניך דסולת, אמרה לי' הא לך קרב קודמיהון קם נסיב בוקלסא בידיה וחברינהון לכולי פסילן, ויהב בוקלסא ביד אדרבה דהוה ביניכון. כיון דאתא אבוה אמר לי' מאן עביד להון כדין אמר לי' מה ניכפור מיניך, אחת חד איתתא טעינא לה חדא פינך דסולת ואמר לי הא לך קרב קדמיהון, קריבת לקדימהון, הוא דין אמר אנא אכיל קדמאי, ודין אמר אנא אכול קדמאי, קם הדין רבה דהוה ביניהון נסב בוקלסא וחברינהון, אמר לי' מה את מפלה בי, וידעין אינון? אמר לי' ולא ישמעו אזניך מה שפיך אומר, נסבי' ומסרי' לנמרוד, אמר לי' נסגוד לנורא, א"ל אברהם ונסגוד למיא דמטפין לנורא, א"ל נמרוד נסגוד למיא, א"ל אם כן נסגוד לעננא דטעין מיא. א"ל סגוד לעננא, אמר לו א"כ נסגוד לרוחא דמבדר לעננא, א"ל נסגוד לרוחא, א"ל נסגוד לבר אינש לסבל רוחא. אמר נמרוד מילין את משתעי, אני איני משתחוה אלא לאור, הרי אני משליכך בתוכו, ויבא אלהה שאתה משתחוה לו ויצילך הימנו. הוה תמן הרן קאים פליג אמר מה נפשך אם נצח אברהם אנא אמר מן דאברהם אנא. ואם נצח נמרוד אנא אמר מן דנמרוד אנא. כיון שירד אברהם אבינו עה"ש לכבשן האש וניצל אמרי לי' דמן את, אמר להון מן דאברהם. ונטלוהו והשליכוהו לאור ונחמרו בני מעיו ויצאו ומת על פני תרח אביו ההד"כ וימת הרן ע"פ תרח אביו. ובזה האופן היו ג"כ הצווי לבני ישראל למסור את נפשם כאאע"ה. ע"כ שחטו השה לפסח להראות למצרים שע"ז שעבדו הבל וריק היא, ומהאי טעמא היו זורקין העצמות לשוק וברחובות כדי להראותם שהכלבים והחתולים מושלים בע"ז שלהם [והיא הנותנת טעם למה צוה הקב"ה בקרבן פסח ועצם לא תשברו בו? כדי להכיר בעצמות שהמה עצמות הכבשים והעזים ע"ז שלהם, משא"כ כשמשתברין העצמות אז אין להכירם מאיזה בהמה הן. ויכולין להכחיש דלא הוי עצמות גדי ע"ז שלהם] וכשבאים המצרים להשתחות ולעבוד לשה, להתגרות עמהם לאמר להם למה לא נסגוד לכלב או לשונרא, שהמה חשובים משה כי בעיניכם אתם רואים האיך עצמות השה הוא בין שיניהם של שונרא וכלב. וכך הי' המצוה בשביל מסירת הנפש צריכין להשיבם בויכוח למצרים, גם מצד השכל להוכיח להם שע"ז שלהם הבל וריק אין בו שום ממש. בכדי שתהיה מצוה זו דוגמת מסירת נפש של אאע"ה ותשובתו לנמרוד. ע"כ בחר ה"ש ב"ה מצות פסח [וכבר אמרנו למעלה שגם מצות מילה בחר מהאי טעמא בשביל שגם אאע"ה קיים מצות מילה וקבל עליו ועל בני ביתו. וגם אנו בליל חג הפסח הקדוש שבו היה עיקור פרסום האחדות צריכין גם אנו להזכיר זכרון הויכוח מקדם במצרים ולהראות בחקירות השכל לכל האמות, שאין אלוה כאלהינו יחיד ומיוחד, וזאת מרמז חד גדיא, חד גדיא, ר"ל לכל בית או לכל חבורה צריך גדיא [פירש לחד בית גדיא, ולחד חבורה גדיא, דזבין אבא בתרי זוזא חד גדיא חד גדיא] וכוונת המחבר, אבותינו במצרים נקראו בשם אבא כי הגדול שבבית או הגדול שבחבורה זבן בזול גדול בתרי זוזי גדיא ולמה מכרו להם המצרים בזול גדול כ"כ בשביל שלא אמרו למצרים שלוקחים השה למצות קרבן פסח אלא סתם אמרו למצרים חד גדיא חד גדיא אנו לוקחים והיו המצרים טועים בזה שסברו שלוקחים הישראל השה בשביל שמודים לע"ז שלהם ע"כ מוכרים להם בזול גדול אך אח"כ מסרו את נפשם ושחטו השה וזורקים העצמות בשוקים וברחובות כדי שיבואו הכלבים והחתולים לאכלם ולשאת בין שיניהם ואז באים להתגרות בויכוח עם המצרים להראות להם בעיניהם ובשכליהם שאין אלוה כאלהינו, ואמרו למצרים מוטעים אתם כי חשבתם שאנו לוקחים השה לע"ז כי איך אפשר לאמין בע"ז שלכם, שאתם רואים אלהיכם שחוטים ועצמות מהם בפי השונרא ובעיניכם אתם רואים אפילו שונרא עדיף מע"ז שלכם. א"כ טפי נסגיד לשונרא.

פסקה ג

ואתא כלבא. ר"ל ואם תמצי לומר באמת כן אם שראינו השונרא עדיף כשה בשביל זה נסגוד לשונרא א"כ לפי זה טפי הוי לי' ויסגוד לכלבא שהוא עדיף דנשך לשונרא.

פסקה ד

ואתא חוטרא. ר"ל ואם תמצא לומר באמת נסגיד לכלבא. יש להשיב נסגוד לחוטרא שהיא פסל של עץ ר"ל נסגיד לעץ שהוא עדי שהכה לכלבא.

פסקה ה

ואתא נורא. ר"ל ואם תמצא לומר ע"כ נסגוד לחוטרא, יש להשיב נסגוד לנורא דשרף לחוטרא.

פסקה ו

ואתא מיא. ר"ל ואם תמצא לומר נסגוד לנורא, יש להשיב נסגוד למיא דכבא לנורא.

פסקה ז

ואתא תורא. ר"ל ואם תמצא לומר א"כ נסגוד למיא, יש להשיב נסגוד לתורא דשתא למיא.

פסקה ח

ואתא השוחט. ר"ל ואם תמצא לומר א"כ נסגוד לתורא, יש להשיב א"כ נסגוד לשוחט ר"ל לאדם דשחט לתורא.

פסקה ט

ואתא מלאך המות. ר"ל ואת"ל א"כ נסגוד לשוחט ר"ל לאדם, יש להשיב האדם הוא ג"כ הבל, שסופו למיתה כי לבסוף בא המלאך המות זה יום המיתה ושחט לשוחט ר"ל סוף אדם למות.

פסקה י

ואתא הקב"ה. ר"ל ואם תמצא לומר נסגוד למלאך המות, יש להשיב כי ג"כ המלאך נברא הוא ולא עדיף מכל הנבראים כידוע מאמר חז"ל דלעתיד מביא הקב"ה היצהר"ע ושוחטו בפני כל, נמצא דגם מה"מ הוא בידו של הקב"ה אלא בוודאי ובאמת הקב"ה הוא לבדו הוא אלהים חיים חי וקים לעולם, ראשון ואין ראשית לראשיתו ואין קץ לתכליתו היה הוה ויהיה:

תושלב"ע

סוף הספר

תוכן העניינים

טעבעלה באנדי על הגדה של פסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה