טעבעלה באנדי על הגדה של פסח· רבי טעבעלה באנדי
מגיד · הא לחמא עניא
פסקה א
מגיד. ובמה מקיים חציה לה' בלימוד התורה ולזאת מרמז הסימן בתיבת מגיד ע"י לימוד התורה.
עוד מרמז מגיד שהבעל תשובה צריך ווידוי פה. מן קדש עד נרצה המה ט"ז תיבות ובהם נכלל כל סידור הפסח לרמז כנגד חרבו של הקב"ה שנקרא יוה"ך ובו הכה המצרים עד שגאלנו בזמן הזה בלילה הזה וע"ז תפסו בסימנים אלו הט"ז תיבות ולזאת הכוונה המנהג ג"כ לזרוק מעט מן הכוס ט"ז פעמים כננד הנ"ל יו"ד פעמים להעשרה מכות ועוד ג' פעמים לדם ואש ותמרות עשן.
ומרמז ג"כ דבר והיפוכה שעבוד וחירות ותקנו הך פסקא לשון ארמי' בבבל להתחיל בגנות במצרים אכלו לחם עוני כמו שכתב הר"י אברבנאל המצריים היו מאכילין את ישראל לחם הקלוקל לם גרוע וקשה שהיא כבד קשה לאכול ממאכל בעלי עבודה קשה. ומהאי טעמא מגיד על הפרוסה כי כן דרכו של עני בפרוסה והיא לזכרון שעבוד וגנות אכן לבסוף מסיים בחירות ושבח לשנה הבאה בני חורין:
פסקה ג
טעם שאנחנו משתמשין בליל זה בכלי כסף וזהב ושמלות מכובדים איש איש כברכתו נוכל לומר הטעם הא' מחמת שאנו מראין שיצאנו כבני מלכים על שהוציאנו בלילה הזה לחירות והמלכים משתמשין בכלים מכלים שונים גם אנחנו לזכרון זה אנו עושים כך.
וטעם הב' שאנחנו מודים ומשבחים לאבינו שבשמים שכמו שבמצרים היו להם לישראל כי כסף וכלי זהב ובגדים מה ששאלו ממצרים כן גם עתה ברחמיו לא עזבונו ויחון אותנו לפליטה גם בגלותינו לא השפילנו עד עפר ולזכור ע"י זה מה שקיים לאבותינו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול בצאת ישראל ממצרים אך לא יזכר ולא יפקד ח"ו מזה רוח גבוה לאמר כי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה רק אדרבא יותר מאשר ברכו ד' בהון עתק ורכוש רב יותר יהי' לבנו חרד בקרבנו להתבונן על כל הטוב אשר גמלנו אשר היא רק מצד החסד מטובו י"ת ולא מצד מעשינו הטובים רק על דרך וחנותי את אשר אחון ולזה יתאמץ כל אחד ואחד ג"כ לעשות הישר והטוב ולהדבק בדרכיו ומזה אנחנו מזכירים את יציאת מצרים שרחם אותנו להקימנו מעפר ולהעשירנו כהבטחתו לאאע"ה וקיים בהם כמו שנאמר וינצלו את מצרים. ואל תתמה הלא הקב"ה שונא גזל האיך צוה להם שינצלו את מצרים הא אפילו גזל עכו"ם אסור. וי"ל הטעם שזהו העשירות אשר לקחו ממצרים איננו מספיק אפילו כהנה וכהנה כפלים לשלם את קושי השעבוד שעבדו ישראל ששים רבוא הגברים רד"ו שנה ומש"כ לדברי האומר במ"ר ע"פ וחמושים עלו אחד מחמשים או אחד מחמש מאות, וי"מ הטעם כי כל הכסף אשר לקחו ממצרים הוא הכסף של ישראל עצמן אשר גזלו המצריים מישראל כדמצינו במדרשים שונים באגדת בבלי וירושלמי. ובתחילה אציג לפניך מה דאיתא במדרש רבה שמות פ"א וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. ובני ישראל פרו וישרצו ששה בכרס אחד ויש אומרים י"ב ויש אומרים ששים בכרס אחד ואז היו בני ישראל חשובים גדולים ועשירים במצרים מהירושה ממה שקבץ יוסף הצדיק בעת מלכותו והשדות והכרמים של מצרים וכל כסף וזהב ממצרים ואף שנתן לאוצר פרעה הרבה מאוד מ"מ גם לו גם לפרעה היה רב למאוד ומזה העשיר מאוד וצוה להעביר העם מעיר לעיר לזכרון שאין למצרים עוד חלק בארץ ומאז הסיר חרפה מישראל שלא יהיו קורים אותם גולים. ומעת הזאת היו המצריים וישראל הכל שוין בחירותם אך אחר שהיו שוים בחירות כמו מצרים, ולישראל היה עשירות רב והוטב להם בכל מיני הטבה, אז וירם לבבם וישכח ישראל שהם בני אברהם יצחק ויעקב ועשו כמעשה מצרים והלכו בחוקתיהם כדי שיהיו שוין לגמרי למצרים (מדרש רבה שמות) ואמרו נהיה כמצרים והפרו ברית מילה ומה עשה הקב"ה הפך את לבב מצרים נגד ישראל ומאוהבי ישראל נהפכו לשנאי ישראל והיו בעיניהם כקוצים ומאז היו רוצים לחדש עליהם גזירות הה"ד ויקם מלך חדש למה חדש והלא פרעה עצמו היה אלא שאמרו המצריים לפרעה בא ונזדווג לאומה זו אמר להם שוטים אתם, אלולי יוסף לא היינו חיים עד עכשיו, משלהם אנו אוכלים. כיון שלא שמע להם הורידוהו מכסאו ג' חדשים עד שאמר להם כל מה שאתם רוצים הריני עמכם והשיבו אותו על כסא מלכותו. לפיכך כתוב ויקם מלך חדש שנהפך לאיש אחר ומעתה והלאה כדי שיהיה מרוצה לעם היה מראה שנאתו לישראל יותר מכל עמו ה"ד ויאמר אל עמו הוא התחיל בעצה תחילה ויאמר הבה נתחכמה איך נשעבדם, אחת לאחת בחכמה עד שבאים לירידה תחתונה ועוד הבה נתחכמה כמה היא עולה כוחן של ישראל כדי להודיע כמה קושי העבודה הצריכה להם להשתעבדם להשתבר את כל כחן ולהחליש את גבורתם עד למאוד שלא יהיה נוסף עלינו כי תקראנה מלחמה וכדי ליבש את ליחותם שלא יהיו ראויים להוליד עוד ולהמעיטם ולא להרבותם. ואז התיעץ עם המצריים מאחר שידוע להם שישראל רוצים ואומרים נהיה כמצרים והלכו בחוקתיהם וכל מה שהמה עושים גם ישראל עושים בכל רצונם על כן נתחכמה לבנות ערים בצורות ואמרו כל גודלים במצרים צריכין לסייע בבנינים ומסדרין גדודי חיילות חיילות בלע"ז נקרא (בוי לעגיאנען) וגם פרעה עצמ תלה מלבן על צוארו וגם מישראל בוחרין לסייע הבנין וכל ישראל רואים כל גדולי מצרים אפילו פרעה עצמו עוסק בבנין אז באים כולם ומסייעים בשמחה וטוב לב ועובדים בכל כחן כדי להשוות עצמן עם המצריים ולהראות שהמה שלים אתם ועודפים בעבודתם על המצריים והמצריים משבחים את עובדתם בשביל שעובדים הרבה ביום אחד וע"י זאת ראו המצריים כמה וכמה סכום הלבנים שיכולים לעשות ביום כשהם עושים בטוב לב. ואח"כ פורשים המצריים מהם ונשמטים מהם אחד אחד אח"כ גזרו על ישראל שכל מה שעשו ביום ראשון הישראלים כמספר וכסכום יהיו עושים כנגדן כל הימים באין מחסור ולא יעדרו דבר מהסכום הראשון ככה יעשו מיד יום יום וזאת היתה עבודת פרך כי אינו דומה מי שיש פת בסלו למי שאין לו פת בסלו ההד"כ ויעבידו בפרך בתחילה בפה רך ולבסוף בפרך ואחר שהתחיל לגזור גזרו גזירה אחר גזירה גזירה אחרונה קשה משל ראשונה וגזרו מעתה יהיו ישראל לעבדים ואמרו מה שקנה עבד קנה רבו ונלקח מהם כל סף וזהב שלהם וכל מה שהיה לישראל הם היו מנצלים אותם כדי שיהיו ישראל עניים גדולים וצריכים לעבוד להם בע"כ כדי להחיות אך את נפשם לפי שאין להם מה לאכול אם לא קבלו ממצרים מדי יום ביומו פרוסת לחם ועבור זה הפרוסה היו צריכין לעבוד כל היום ולזכרון זאת תקנו חז"ל להתחיל יציאת מצרים בפסקא כהא לחמא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים.
לפרש הלשון בארעא דמצרים ולא אמר כד נפקו ממצרים. שמעתי מאא"ז הגאון מו"ה א"נ הערץ שייער זצ"ל להמשיך כל הפסקא, דאיתא בזה"ק בפסוק אל תלחם לחם רע עין, באחי יוסף הכתוב מדבר בשביל שנהגו מסעודת יוסף הצדיק במצרים והמצריים היו רעי עין ע"כ נענשו שהיו בגלות מצרים והנה לחם רע עין נקרא לחם עני לזאת מרמז כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא ר"ל השבטים בארעא דמצרים בסעודת יוסף וזאת היתה הגרם שהמצרים ג"כ האכילונו לחם עוני וגם היום עדיין אנו אוכלים לחם עוני לזכרון זאת אבל באמת אנו צריכים לתקן מה שחטאו אבותינו. ואנו מראין בזה שאנחנו אינם נוהגין מדת רע עין. כי טבע הרע עין כשמסרב עני לסעוד אצלו מראה לעני שרוצה ליאכל עמו ואמור לו פעם אחד אכול עמי וטבע העני לסרב עצמו בפעם ראשון ואז הרע עין אינו מפציר ממנו עוד הפעם כי ירא פן באמת יאכול אצלו והוא צר עין לכן ירף ממנו ולבו שמח כשמעו מהעני שאינו רוצה וזהו גניבת דעת ומדת רע עין, לא כן מדת ישראל רחמנים בני רחמנים אנו מסרבין העני בטוב לב וכשהעני מסרהב בפעם ראשון אזי מפציר לו עוד הפעם עדק שהעני יאכל עמו ע"כ גם אנו אומרים בכפל לשון כל דכפין וכל דצריך שאנחנו מסרבין את העני בלב טוב ובשמחה לא כדמת רע עין. ובזכות זה אף אם השתא הכא נזכה לשנה הבאה בירושלים בארעא דישראל בזכות הצדקה שאנחנו עושים בשמחה ובתמים כדכתיב ציון במשפט תפדה ושביו בצדקה דפח"ח. ומהאי טעמא נראה לי תקנו הך פסקא בבבל ומתחיל בגנות במצרים אכלו לחם עוני וכ' ומסיים בשבח לשנה הבאה בני חורין:
ולדעתי נראה לפרש המשך המאמר כהא לחמא עד גמירא כפי מה שכתב (האברבנל) הפרוסה שהיו מאכילין לישראל היו לחם גרוע כדרך שמאכילין לחילות ההולכים במלחמה שהוא קשה לעיכול ולא יוכלו לאכול מזה הרבה כמו שארי מאכלים לזכר זאת גם מצה הוא לחם עוני כמוהו בלא מלח ובלא דבש ע"כ מתחילין כהא לחמא עניא שהיא בלא מלח ובלא דבש כן אכלו אבהתנא בארעא דמצרים ולחם כזה בלי אפשר לאכול לתיאבון רק אם רעב מאוד כי נפש רעבה כל מר מתוק וכך היו אבותינו במצרים תחת השעבור כל הימים מהבקר עד הערב והיו רעבים מאוד עד שבזמן בואם לאכול את פרוסת הלחם אשר הושיטו להם המצרים היה בעיניהם כמוצא שלל רב ומתוק בפיהם עד שאכלו לתיאבון מגודל הרעבון להחיות נפשם. ומהאי טעמא גם אנחנו היום בע"פ רעבים שאסור לאכול מצה כל היום ומן המנחה ולמעלה אסור לאכול שום דבר והכל כדי שיאכל מצה לתאבון ולזרון זה תיקנו לומר כל דכפין לשון רעב ר"ל מי שלא תאכל היום ייתי ויאכל. וזה לזכר השעבוד וזכרון קרבן פסח שהוא לזכר החירות תיקנו לומר כל דצריך ייתי ויפסח. ר"ל מי שרוצה לקיים מצות מצה ומרור אשר המה מורים לשעבוד יזכה לקיים גם כן לאכילת פסח אשר מורה על החירות וכי הוא גם מאכל שרים ובני מלכים שיא אינו נאכל אלא צלי. אך השתא הכא שייך לומר בלילה הזה כל דציך ייתי ויפסח כי האמירה אינו אלא לזכרון משא"כ לשנה הבאה בארעא דישראל דאז א"א לומר כן בלילה ההוא כי הפסח ממש אינו נאכל אלא למנויו ואם יקשה לך איך פשוט לאמר לשנה בארעא דישראל דלמא ח"ו אינו כן לזאת אמר בעל הגדה השתא עדי ר"ל שתלוי הכל בעצמינו דאיתא בגמ' כשישראל עושין רצונו של מקום קרוים בנים ואם אין עושין רצונו של מקום קרוים עבדים ואמרתי הטעם למה משום כשאין ערש"מ צריכין להשתעבד בגלות לכן נקראו עבדים. אבל כשעושין רצונו של מקום נגאלו ונקראים בנים. לזאת מרמז השתא עבדי שתלוי בעצמינו ר"ל עדיין בעוה"ר א"א ערש"מ ונקראים עבדי אבל לשנה הבאה כשאנו ערש"מ אנו נקראים בני חורין ר"ל אז נקראו בני, ונהיה חורין ע"י הגאולה ב"ב אמן אז נזכה להיות בארץ ישראל. עוד נראה לי לפרש טעם הפסקא ראשונה א. שתיקנו בבבל לומר כהא לחמא וכו' קודם ההגדה. ב. גם הלשון כפול ג. וההמשך המאמר ד. ולמה בלשון ארמית. כוונתם קודם שידברו בספור יציאת מצרים. ובשבח המקום ב"ה לדרוש לעם תוכחת מוסר בלשון המובן להם להזהיר להם שלא יעשו כמעשה מצרים שמספרים להם בלילה הזה לזכרון, שיסירו מאליהם את מדת הרעות של מצרים מדת רע עין ולהדריך העם לדרך הישר שיהיו מנהגים את עצמם כמדת בני אברהם יצחק ויעקב שבאו אליהם אורחים לאכול עמהן ואיך יתנהג עמהם ליתן להם לחמו בפנים מאירות וינחמם בדברים ערבים וטובים כי זהו עיקר המצוה לשמח נפשות עגומים ולדבר על לב העני בלב טוב עד שאמרו חז"ל הנותנו מתברך בשש והמפייסו בי"ג ברכות. גם מצוה רבה לתת להעני ממיני המאכלים הערוכים, את הטוב והמובחר שבן ומכ"ש דלאו שפיר עבדי הני אינשי שאוכלים על שלחנם למעדנים ומשמנים וטובים ולעני נותנים ממאכל הנמכר בזול ומהגרוע שבהם הם מפירים מצוה זו וכל מה שעושים איזו מצוה אינו רק לפנים והוא עון פלילי כי גונב העני וגונב דעת המקום והבריות לשבח מעשיו כי גם הוא ממקיימי הכנסת אורחים ועתידין אליהם ליתן את הדין על שמביאין העני לצערו ולביישו בממון של גבוה שאינו שלהם ומוטב היה יותר שלא יזמינו להם כלל אלא אדרבא צריך לכבד העני יותר מן העשיר ומי לנו גדול מאאע"ה שהיה לו כמה עבדים ושפחות והוא בעצמו הי' משמש להאורחים ומכש"כ שמוטל עלינו לכבד העני וח"ו שלא יתרומם ויתנשא עליו כאילו הוא יותר ממנו. ואדרבא צריך לפייסו ולנחמו בדברים טובים ונוחים וידבר על לבו כולנו אחים מאב אחד אנחנו, וכדומה להן וכל הדברים האלה מרומזים בזה הפסקא שתקנו בבבל כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. ובמלת אבהתנא מראים שאין אנו בושים לומר שאבותינו ג"כ עניים היו כי עניות לא לחרפה תחשב גם אין אנו בושים לומר שהעני ואנו מאב אחד נחנו ע"כ תיקנו לומר די אכלו אבהתנא. ויותר מראין נחמה לעני באלה הדברים ר"ל שאע"פ שאבותינו היו עניים גדולים, אפילו הכי מראין בזה הלילה בגדים נאים וכלים משובחים כאחד העשירים לזכרון שאע"פ שאבותינו במצרים היו מדוכאים בעניות אבל לבסוף ברכם ד' ברכוש רב בכסף וזהב ושמלות וזאת יהיה לעניים לנחמה. אף שצריך כהיום לצפות לשולחן אחרים אך יש לאל יד שיעשיר לך ולזרעך למחר ברכוש רב כמו שעשה לאבותינו בימים ההם במצרים ולהראות שלא למדנו כלום ממדת רעות של מצרים ח"ו אשר לא נתנו שום פרנסה לישראל רע לזה שמשעבדי אותו בקושי להחיות את נפשם כדי לשעבד בו יותר אבל מתנה לעני בלא שעבוד לא היו נותנים להם כלום וכשבקש מהם השיבו לישראל לך לך עבוד עבוד לא כן מנהג ישראל אלא שאומרים כל דכפין ייתי ויכול אף שלא מוטל עלינו ליתן לו שכר עבודה אפ"ה ייתי ויכול. גם לא כמדת מצרים שהאכילום לישראל את לחמם לחם הקלוקל אבל אנחנו מענגים את העני ונותנים להעני מן הטוב שבטובים היינו כל דצריך ייתי ויפסח והפסח אינו נאכל כי אם צלי אש מאכל שרים גם לא כמדת רעות של המצריים ליתן לעניים בדברים קשים. אלא אדרבא אף אחר שנתנו להעניים מטוב שבטובים מנחמו ומפייסו בכל מה דאפשר עוד הפעם אחר סעודתו לור לו כי לא לעולם ח"ו יהיו בדחקו רק לפי שעה הוא כן אבל העליון המרחם ירחם עליו ויחלצו מעניו וירוממהו ויצליח דרכו ומרמז לנו בזה הפסקא השתא הכא ר"ל אף שתא הכא שצריך לצפות על שולחן אחרים, לשנה הבאה בארעא דישראל ואז הכל שוין כי גם לך יהיו עשירות הרבה. ויותר מפייסו לו אח"כ הגם עתה בשעה זו כולנו עבדים ואין חילוק ביני וביניך רק דבר מה אבל לשנה הבאה כולנו בני חורין.
או יתכן לומר בדרך מוסר איך שבעל הגדה הורה לנו הדרך אשר נלך בה ואיך יתנהג עם האורחים שיזמינו בביתם תיכף בהסיבו אל השולחן יפייס העני לאמר אל יהי עם לבבך מה שהזמנתיך בסעודה זו ולא נתתי לך אפילו לחם כראוי רק בלא מלח ובלא דבש אל ירע לבבך בדבר הזה כי הא לחמא די אכלו אבהתנא כו' וזה הלחם עוני מחוייבים אנחנו לאכול בלילה הזה גם לא ינהג עם העני כעמא דארעא שמושיבין את העני במקם שפל בין תנור וכרים עם העבדים והאמורים רק כל דכפין אפילו העני השפל שהוא חסר לחם ומזון רעב וצמא עכ"ז ייתי אל השולחן כמוני כמוהו ויאכל וכל דצריך היינו שאינו עני כל כך כמו הראשון אך גם לו חסר שאין ידו משגת הצטרכות אשר לו ייתי ויפסח היינו כל הצטרכות הפסח ולא זו שמזמין אותו בדברים טובים ומהנהו ממה שהוא בעצמו אוכל אלא אף זו שאח"כ מפייסו בדברי ריצוי עד שהעני ישכח הבוש בזו השעה וזהו מה שמסיים השתא הכא, השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין.
או כוונת הך פיסקא דכהא לחמא שאף שצריך להזמין בביתו אורחים לאכול עמו עכ"ז מוזהר שלא להזמין אלו אורחים מבני עמינו הכופרים או לאורחים שאינם מב"ע ומאחר שהיו בגלות בבל ולא יכלו לומר כן בפירוש מפני סכנה לכן הטמינו זאת ברמז ותקנו בזה הלשון סתם כל דכפין ייתי ויכול ושלא יטעה השומע בכוונתם לכן אמרו די אלו אבהתנא והיינו בני ישראל אשר גם אבותיו היו במצרים ואכלו זה הלחם עוני לאפוקי שלא מבני עמנו גם שלא לטעות כמו שמסרבים גם הכופרים לכן אמר וכל דיצריך ייתי ויפסח וזהו לא שייך בכופרים כי מקרא מלא דבר זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו ואחד ישראל שנתנכרו מעשיו ואחד גוי במשמע. אך השתא הכא בגלות בבל וצריך להסתיר הדבר לא לומר בפירוש אבל לשנה הבאה בארעה דישראל נוכל לומר בפירוש כל דכפין מישראל ואם תקשה התינח בגלות בבל היו מוכרחים להסתיר הדבר בסוד אבל עתה אין אנחנו עוד דבבל ולמה לא נאמר בפירוש ועוד האיך יאמרו בני ישראל היושבים בא"י בזה הנוסח השתא הכא לשה הבאה בארעא דישראל הלא גם עכשיו הם בא"י אכן נוכל לומר הא לן והא להו. השתא הכא, לבני בבל, השתא עבדי לבני א"י ודו"ק ולגבי דידן בוודאי נוכל לומר שתיהן כי אנחנו בח"ל ואכתי עבדי אנן וק"ל.