טיב קידושין· רבי אריה לייב צינץ
סימן נז
א הבעל קודם לכל אדם כו'. ע' ב"ש ומה שכתבתי בקונטרס ב"ח סי' א ב ג ד ומה שהשגתי על הב"ש שהבין בכוונת רש"י דזוכה בירושה מטעם מחילה ושם יעדתי לכתוב עוד כונה בפרש"י ולא נדפס ואעתיק כאן במ"ש בספרי לכתובות וז"ל אבל אחר העיון נ"ל שאין כונת רש"י ליתן טעם למה יירשנה דודאי מעיקר הדין מהני מסירה כי חופה לירושה מדאורייתא או מדרבנן דילפינן מהפרת נדרים כמ"ש התו' אלא דק' לי' לרש"י דלעיל דף מ"ז מבואר בכתב לה פירות כסות וכלים לא וכה בהם הבעל לרבנן דאזלי בתר אומדנא ואינו יורש הנדוניא ומשמע דלרבנן לא מפלגינן בין מדידי' לדידה לדידן דקי"ל כר"א בן עזרי' שאינה לוקחת התוספת שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וא"כ קשי' לרש"י נימא דכי היכא דאמרינן בתוס' שלא נתחייב הבעל רק בשביל חיבת חופה ולרבנן דלעיל מדידה לדידי' ומדידי' לדידה שוין א"כ ה"ל למימר שאף האב לא נתחייב נדוניתה רק בשביל חיבת חופה ואמאי ירש נדוניתה ולזה פרש"י כיון דמסרה אחולי אחיל מחמת קירוב נשואין כיון שלא יהי' בחופתה ומסרה לבעלה לגמרי לא שייך גבי אב לחלק בין חיבת חופה למסירה דלא תליא גבי אב רק בשביל קירוב נשואין וכיון שיצאה מרשותו ונכנסה לרשות הבעל כבר אחיל האב ואפי' לרבנן דאזלי בתר אומדנא ת"מ כיון דכבר איבא קירוב נשואין לגבי אב ליכא אומדנא כלל וזה ברור ונכון כפתור ופרח בישוב לשון רש"י ע"כ:
ג וי"א דבחצר כו'. ע' בב"ש שהביא הקושיא על הרמב"ם בפ"ו מתרומות שכתב הטעם שאין ארוסה אוכלת בתרומה משום שמא ימזגו והק' עליו בב"ה הא למשנה אחרונה איתא בגמרא הטעם דאינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום סימפון וא"כ למה כ' הרמב"ם הטעם משום שמא ימזגו. ונראה דבלא"ה הק' התוס' בקדושין דף י' דמסיק שם דאין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום דעולא והק' התו' הא למשנה אחרונה טעמא משום סמפון. ונראה ליישב דודאי למשנה ראשונה ע"כ לא חששו לסימפון לבדיקת פנים והיינו משום דלא שכיח כ"כ וא"כ י"ל דבלא"ה ק' נימא דפליגי בהא דמשנה ראשונה ס"ל דלא שייך שמא ימזגו כיון דבהגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו דוכתא מיחד לה וקשה ניחוש שמא תאמר איני ניזונית ואיני פושה דהא ודאי כשניזונית מעשה ידיה לארוס דלא עדיפא מנשואה כמש"ל סי' נ"ו וא"כ י"ל שמא יהי' מעשה ידיה עודף על מזונותיה, וא"כ תאמר איני ניזונת ואיני עושה כדי שיהי' תעשה ידיה לעצמה א"כ אין הבעל צריך ליחד לה דירה כיון שאינו נותן לה מזונות וא"כ אם תאכל בתרומה יש לחוש שמא ימזגו אלא דהתוס' בכתובות דף נ"ט הק' נימא בקונם שאני עושה לפיך יפר שמא תאמר איני ניזונית ואיני עושה ותירצו דלא שכיח וא"כ למשנה ראשונה כי היכא דלא חששו למומין דלא שכיחי אין לחוש ג"כ שאחר שתתחיל להיות ניזונית תאמר איני ניזונית ואיני עושה. מיהו למשנה אחרונה דחששו לסמפון דלא שכיח א"כ קשה דה"ל לומר משום שמא תאמר איני ניזונית וצ"ל דלהך לישנא דאמר עולא משום סתפון ס"ל כריש לקיש בדף נ"ח ע"ב דיכול לכופה למעשה ידיה לכן צריך לפרש הטעם משום סמפון דאינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה וא"כ למאי דקי"ל כרב הונא אין צריך משום סמפון לכן מסיק בקדושין הטעם משום דעולא דלדידן דקי"ל דיכולה לומר איני ניזונית ואיני פושה יש לחוש שתא ימזגו וא"כ צדקו דברי הרמב"ם: ועוד נראה ליישב דברי הרמב"ם בפשיטות דבלא"ה ק' אמאי לא פסק הרמב"ם במסר (אינה) אוכלת בתרומה דהא בגמ' מבואר דבמסר אוכלת בתרומה דלא שייך שתא ימזגו ואף דהתוס' בכתובות דף מ"ח ע"ב פי' לחד פירושא דבמסר שייך שמא ימזגו כסוגיא דקדושין מוכח בהדיא דלא חיישינן במסר דלהכי ס"ל לבן בג בג דאוכלת בתרומה עיין בפ"י שם ובחדושי לכן נראה דהא דאמרינן בהגיע ופן דוכתא מיחד לה לא ס"ל כפרש"י דמייחד לה דוכתא שלא תפסיד מזונות דאין דרך להקפיד כ"כ על ימים אחדים אלא נראה משום הא גופי' צריך ליחד לה דוכתא כיון שרובה להאכילה תרומה ובית אבי' זרים צריך ליחד לה דוכתא שלא יבא לידי תקלה. והשתא לפי האמת דס"ל לעולא דלמשנה [אחרונה] חיישינן משום סמפון א"כ אין דרך ליחד לה דוכתא בהגעת זמן וא"כ בשלמא מעיקרא שלא חששו לסמפון היתה תקנה קבועה בבת ישראל שייחד לה דוכתא כדי שיוכל להאכילה תרומה אבל למאי דחיישי' לסמפון א"כ לא שייך לתקן ליחד לה דוכתא כיון דלעולם אינה אוכלת משום סמפון. לכן אפי' קיבל עליו המומין אינה אוכלת כיון דלא שייך לתקן משום הא דליחד לה דוכתא א"כ שייך עכ"פ שפא ימזגו. וא"כ צדקו דברי הרמב"ם דלעולם שייך שמא ימזגו לפי האמת דאינה אוכלת בחרומה משום סמפון ולא קבעו דוכתא שיצטרך דוקא ליחד לה א"כ לעולם שייך שמא ימזגו אפי' בקיבל עליו המוחין ולהכי נקט הרמב"ם הטעם שתא ימזגו ומ"מ בחסר אינה אוכלת דחיישינן לסמפון ומשום קיבל ומסר גם שניהם ובהא ודאי לא פלוג רבנן דלא שכיח כלל דבשלמא קיבל לחוד י"ל דדרך לקבל כדי שיאכילנה תרומה אבל קיבל ומסר משום שעה מועטת לא שייך שיקבל בפרטות. ודברי הרמב"ם נכונים וברורים: