אור ברסלב
טורי אבן דף מ"ז

טורי אבן· רבי אריה לייב בר אשר גינצבורג

דף מ"ז

דף מ"ה

ד"ה כאן כמ"ר. אלא ודאי פרש"י ותוס' עיקר דלמ"א דינו כב"ח לכ"ד כו' הרב בעל משנה למלך בפי' מהלכות מלכים כתב ליישב ד' רש"י בעירוכין (דף ב') שכתב דהא דעבד כנעני שאינו משוחרר פטור מראיה הוא משום דממעטינן לי' מקרא דאל פני האדון ה'.

דלכאורה הוא נוד הסוגיא בחגיגה שם דפריך מכדי כל מצוה כו' דגמרי' לה מאשה ומשני רבינ' דלא נצרכה אלא לחצי עבד וחצי ב"ח. הרי להיפוך מד' רש"י.

וכתב הוא ז"ל דהא רבינא מיירי למשנה ראשונה אבל לפי המסקנא דר"פי דמתני' דמרבינן להכל חייבין בראיה אפי חצי עבד וחצי ב"ח והיינו כמשנה אחרונה דהוי כמשוחרר וחייב בכל המצות. א"כ ע"כ קרא דאל פני האדון אתי לעבד גמור.

ולא תקשי הא עבדים גמרי' בגז"ש דלה לה. משום די"ל ע"פי מ"ש התוס' בשם הירושלמי דעבד חייב בפ"ו אע"ג דנשים פטורות מפ"ו וה"ל למיפטר עבדים נמי בגז"ש דלה לה.

וע"כ צ"ל דלה לה לא אתי לפוטרו משאר מצות שהאשה פטורה מהם אלא לחייבו עכ"פ כל מה שהאשה חייבת. ונסתייע שם מד' התוס' ר"פ החובל שכתבו דגז"ש דלה לה לא אתי לגורעו מאיש ולעשותו כאשה יעו"ש (והנה כ"ז שלא כד' רבינו בד' כ"ב ע"ב ד"ה דגמר לה לה.

ובמילואים ד"ה לא לתוהו יעו"ש). ובאמת מד' הש"ס בכ"מ דפריך בפשיטות מכדי כל מצוה שהאשה חייבת כו' וכל שאין אשה חייבת אין העבד חייב נראה שלא כד' המשנה למלך ומה שמסתייע מד' התוס' ר"פ החובל אדרבא נראה כד' רבינו שהתוס' לא כתבו אלא דמהגז"ש דלה לה אעפ"י שמדמין אותו לאשה היינו שאינו חייב אלא במצות שהאשה חייבת.

ומ"מ לענין שיהא פסול לעדות: מטעם דבעינן אנשים. ודאי שבשביל זה הגז"ש לא נעשה אשה ולגרעו מאיש דעכ"פ איש הוא כמבואר להמעיין.

וכן כתבו התוס' ריש פ"ק דעירוכין דהא דתנן התם דעבדים נערכין כזכר דאעפ"י ששוים לאשה לענין מצות מ"מ לענין ערכין ודאי דנערכין כזכר גם בעיקר ישובו לד' רש"י נראין תמוהי' דמ"ש דלמ"א דחצי עבד וחצי ב"ח חייב בכל המצות א"כ ע"כ קרא דאל פני האדון אתי לעבד גמור. אין זה מוכרח שהרי דלמ"א כופין את רבו לשחררו.

הוא הפקר ב"ד שהפקיעו שעבוד העבד בע"כ של הרב מפני תיקון העולם דלשבת יצרה. ועוד אפי' נימא דהרב חייב מה"ת לשחררו מ"מ נ"מ להיכי דלא הספיק לשחררו ונתחייב בראיה או שמת הרב והיתומים קטנים.

וכה"ג שפטור מן הראיה: הירושלמי בריש פירקין ממעט עבדים מהראיה מקרא דלפני האדון ה' והיינו כדעת רש"י ערכין הנ"ל. ובירושלמי פ"ג דברכות אהך מתני' דנשים ועבדים פטורים מק"ש ומן התפילין פריך נשים מנ"ל דכתיב ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם.

עבדים מנ"ל דכתיב שמע ישראל ה' אחד מי שאין לו אלא אדון א'. הרי דלא גמר לה לה.

ואין לומר דהירושלמי לא ס"ל הך מימרא דכל מצוה שהאש' חייבת בה עבד חייב בה אף דודאי דוחק לומר דלא שמיע להו ברייתא דמייתינן בגיטין פ' השולח (דף מ"א) ע"ב ד"ב עבדי' אין משתחררין בגט אחד ובתלוש ולשמו מ"מ י"ל דדוקא להשוותן בכל הדברים שאפשר להשוותן. אבל בהא דנחייב עבד במצו' שהאשה חייבת לא ס"ל להירושלמי.

דהא ליתא שהרי בהירושלמי במ"ס עירובין ר"פ המוצא תפילין איתא ר"ג היה מחייב נשי' בתפילין מהא דטבי עבדו היה מניח תפילין ולא מיחו בו חכמים והיא עבד והיא אשה פי' דעבד ואשה שווין במצות והיה נראה להביא ראיה להמשנה למלך בסוף ה'מלכים שכתב דבכל מצות שהאשה פטורה רק מגזה"כ כגון במ"ע שלא הז"ג או בל"ת אין עבדים פטורין.

וא"כ ניחא דעבדים חייבין בפ"ו וכן בראיה מל"ת דצא יראה פני ריקם. וה"נ למ"ד תפילין מ"ע שלא הז"ג ה"נ דעבדי' חייבין אי לא דמעטינהו קרא.

לזה העירני ש"ב המופלג השנון כמוהר"ד נ"י. אלא שיש לי לעמוד על תמיהת הגאונים האלו ע"ד הירושלמי דעבד חייב בפ"ו מ"ד התוס' דחגיגה שהרי מ"ד התוס' גיטין פ' השולח (דף מ"ב) מוכח איפכא לד' הירושלמי דעבד פטור מפ"ו ואינו חייב כ"א בשבת.

שהרי כתבו שהריצב"א מפרש דמה"ט נקט קרא דשבת משום דצד עבדות אינו כ"א בשבת. ומסתייעים מ"ד הירושלמי הנ"ל שמעון ב"ר אבא בשם ר"י כו' דמהכא משמע דפ"ו ושבת חדא היא מדפתח בפ"ו וסיים בשבת.

ואעפ"י שאין חייב כ"א בשבת מ"מ אסור לו לישא במועד. וכ"ה במפרשי ירושלמי.

וא"כ ד' התוס' דגיטין סותרים ד' התוס' דהכא ולא ראיתי מי שהרגיש בזה. ואין נראה לומר שהריצב"א דגיטין הוא הי"מ דהכא שהרי הריצב"א אינו מזכיר בדבריו מהא דשהי' לו בנים בעבדותו ל"ק פר"ו.

ועוד אך מיסתייע שם מר' שמעון ב"ר אבא בשם ר' יוחנן והרי ר' יוחנן ס"ל ביבמות (דף ס"ב) דמי שהיו לו בנים בגיותו ונתגייר קיים פ"ו והרי ב"נ נמי אינו מצוה על פ"ו כדאי' בסנהדרין (דף נ"ז). ומ"מ קיים פ"ו בהוליד בנים בגיותו וא"כ ע"כ צריך לומר בעבד דמטעם שאין לו חיים הוא.

ע"כ נראה שהי"מ אלו פי' דלהכי נקטי קרא דלשבת כדי לאשמועינן דעבד פטור מפ"ו. ולפ"ז אפי' הוליד בנים כבר בעבדותו לא מהני וכופין את רבו לשחררו כדי שיקיים פ"ו.

ע"ז דחו התוספות מהירושלמי מדפתח בפ"ו וסיים בשבת הרי פ"ו ושבת חדא מילתא היא. אלא דהא דאחר נן דהיו לו בנים בעבדותו ל"ק פ"ו שאין זרעו מיוחס אחריו.

א"כ לא מוכח מידי מהא דנקט קרא דלשבת. וז"ש התוס' ועוד דהא פ"ו אכולהו כתיב אף לכנען פי' דהא דכתיב לשבת יצרה היינו שבעת היצירה צוה לכל על פ"ו וע"כ אף לכנען בכלל.

וז"ש והלא לא נברא העולם אלא לפ"ו שאז הי' הכל מצווין ליישב העולם בפ"ו וכיון דחייב מד"ק דלשבת ה"ה אשה חייבת בשבת כמ"ש התוס' גיטין שם. ולפי"ז שפחה נמי שייכה בשבת מגז"ש דלה לה.

והשתא א"ש ול"ק קושיות הגאונים הנ"ל: והא דפריך בירושלמי ברכות הנ"ל נשים מנ"ל. ומפיק מולמדתם את בניכם משמע דק"ש ותפילין תרווייהו מפיק מהך קרא והרי ק"ש הוי מ"ע שהז"ג ותפילין נמי י"ל דהמשנה סוברת דהוי מ"ע שהז"ג.

די"ל עפ"י התוס' דהכא בר"פ דנשים אינם פטורות כ"א מראית קרבן שהוא בל"ת אבל במ"ע דר"פ חייבות א"כ ליכא למילף מראיה דבמ"ע שהז"ג נשים פטורות. דבאמת חייבות.

וע"כ נ"ל מתפילין דהוקש לת"ת. וא"ש דמפיק תרווייהו מולמדתם בניכם ולא בנותיכם דמינה שמעינן דפטורות ממ"ע שהז"ג.

ואפי' למ"ד דתפילין הוי מ"ע שלא הז"ג נמי נ"ל ממצה ראי' והקהל דה"ל שלשה כתובים ה"כ דלד"ה אין מלמדין והוי מיעוטא לומר דבהני הוא דחייבות אבל בעלמא פטורות כמ"ש התוס' קדושין ד' ל"ה ד"ה אלא למ"ד. ומד' הירושלמי יש להביא ראיה לד' התוס' דלא כפר"שי שם דאי כפר"שי דאף למ"ד ב"כ ה"כ אין מלמדין מ"מ גמרינן הא דנשים פטורות מבנין אב דראי'.

והרי לפ"ז הקש' לד' הירושלמי דנשים חייבות בראי': וי"ל לד' רש"י ע"ד שפי' התוס' ברפ"ק דעירוכין דההיא דירושלמי אסמכתא היא דודאי לא גמרינן מהקהל דהא דרשינן זכורך להוציא את הנשים יעו"ש. משמע דמדרבנן בעלמא חייבות לראות פני' בעזרה ומ"מ אין עוברות במה שנראות בלא קרבן בל"ת דלא יראו ריקם כיון דאין חייבות בר"פ א"ע על ל"ת דריקם.

(ומזה סתירה לד' הט"ז שכתב דהיכי שהתורה פטרה להדיא נשים א"א לרבנן לחייבם מדרבנן יעו"ש. והרי הכא דמיעט קרא בהדיא מזכר להוציא את הנשים ממ"ע דר"פ ומ"מ חייבום חכמים.

ומ"ש התוס' בפסחים (דף ק"ח) דמטעם הן הי' באותו הנס א"א לחייבם כ"א במצוה דרבנן אבל לא בסוכה דאורייהא. ע"כ צ"ל דמ"ע דר"פ חמיר) ולפ"ז אינו מוכרח מה שפי' המפרש בעירובין דפריך שם מנ"ל דפטורות מתפילין דפריך למ"ד תפילין הוי מ"ע שלא הז"ג.

דלפ"ד אפי' למ"ד תפילין הוי מ"ע שהז"ג נמי נ"ל מולמדתם את בניכ' ולא בנותיכם ועוד שהרי התם בירושלמי פריך ע"ז מהא דאשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה חכמים. ומיכל בת שאול היתה מנחת תפילין דמזה מוכח דלהירו' נשים פטורות אפי' ממ"ע דר"פ דאל"כ מאי פריך מאשתו של יונה.

די"ל דכיון דחייבה א"ע בל"ת לכך לא מיחו בה חכמים אבל במ"ע מוחין בה: שם בא"ד בשלמא האי דפ"ח דפסחים דל"מ לברייתא כו' כיון דקטן הוא חלק בפסח מנ"ל ש"ב המופלג השנון מו"ה דוד ני' אמר דמשכחת לה שיש לו גם שותף גדול וכיון דחלק הקטן אינו עומד לשיחרור גם הגדול אינו מחוייב לשחררו ומש"ה אינו אוכל אפי' מחלק של גדול: דף מ"ז ע"ב ד"ה לישא שפחה א"י וכו'.

כיון דאין מקום למ"ע דציצית לחול לעולם בלתי עבירת הלאו כו' לא זכיתי להבין דברי קדשו. הא לפי' דעת התוס' החיוב הוא אחר העיטוף ויכול ללבוש טליתו בלא ציצית ואח"כ יטיל בה ציצית ואז יהי' בעידנא.

ולפע"ד נראה לתרץ קושיה רבינו דאע"ג דהחיוב הוא אחר שנתעטף ואם לובש טלית בלא ציצית אינו עובר מ"מ אם הוא לובש טלית מצויצת גם בשעה שהוא מתעטף בה הוא מקיים מצות ציצית. והגע עצמך הלא אם לבוש ציצית כל היום הוא מקיים מצות עשה בכל רגע ורגע וכמו כן אם הוא לובש טלית מצוייצת גם בשעה שמתעטף בה היא מקיים מצות עשה ולפי דעת התוס' אין לברך קודם העיטוף דה"ל קודם דקודם כמו שכתב הרב סי' ל"ב (דעיקר החיוב היא אחר העטוף וצריך לברך על עיקר החיוב כמו שכתב הט"ז סי' תרמ"ג ס"ק ב') ולאחר עיטוף אין לברך דלא הוי עובר לעשייתן וא"כ צריך לברך בשעת עיטוף.

וכדעת התו' הביא הרב ב"י בשם התשובה דמותר ללבוש בשבת טלית בלא ציצית עיין סי' י"ג סעיף ג' ולכן כתב הרב בי' בסי' ח' ס' א' יתעטף בציצית ויברך מעומד דכיון שהעיטוף והברכה המה ביחד והעיטוף צ"ל מעומד מג"ש דלכם לכם א"כ גם הברכה הוא מעומד. ומתורץ בזה קושית הרב מג"א שם ס"ק ב' דהא משנה שלימה היא אשה יושבת וכו' ולמה יברך מעומד.

ולפי מ"ש א"ש שצריך לעמוד בשעת עיטוף וממילא גם הברכה הוא מעומד ויסולק בזה גם קושית הט"ז על הרב ב"י שם ס"ק שכתב קודם שיברך יעיין בציצית כדי שלא יברך ברכה לבטלה. והקשה הא בלאו הכי צריך לעיין שלא ילבוש בגד בלא ציצית.

ולפי מה שכתבתי בדעת התו' דמותר ללבוש בגד בלא ציצית א"כ יכול להתעטף ואח"כ יעיין אבל משום ברכה צריך לעיין מקודם גם נ"מ בטלית שאולה או בשבת משום שלא ילבוש בגד בלא ציצית אין צריך לבדוק ומשו' ברכה צריך. הרב החריף מוה"רג כהנא ני': שם עוד אפשר לומר דמהאי טעמא כופין את רבו לשחררו כיון דכבר הוא חצי ב"ח א"כ א"א לקיים בו עוד עשה דלעול' בהם תעבודו וכן כתב הרשב"א בחי' לדחות קושיות התוס' מהטעם שכתב רבינו.

ומביאו הגר"א בביאורו בס"ס ש"ו דלד' הרש"בא אפי' משו' מצוה רבה אין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך היכי דאין האיסור בא על ידו. ומסיים שם וההיא דחציה שפחה וחצי ב"ח דעבדו בה אינשי איסורא וכפאו את רבה לשחררה כיון דרבים נכשלים בה מצוה דרבים שאני יעו"ש.

ומקשים ע"ז א"כ מאי פריך הש"ס בגיטין דף ל"ח אהא דההיא אמתא דעבדו בה איסורא דאמר אביי אי לאו דאמר רב יהודא כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כייפינן למרה וכתב לה גיטא דחירותא. מהא דההיא חצי שפחה וחצי ב"ח דנהגו בה מנהג הפקר דכופין את רבה לשחררה מאי קושיא הא בחב"ח ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו אך לכאורה הי' נראה ליישב די"ל דעד כאן לא אמרו למשנה אחרונה דבעינן לעולם בהם תעבודו והיכא דלא אפשר לקיי' לעול' כמו בח"ע בעשה דתעבודו א"ע היינו דוקא בעבד שעי"ז יזכה במצות פ"ו ושארי מצות משא"כ בשפחה כיון שאף אחר שישחררוה לא תתחייב יותר ממה שהיא חייבת עכשיו דבלא"ה חייבות במצות שהאשה חייבת מגז"ש דלה לה א"כ לא בעינן דוקא לעולם.

ופריך שפיר הש"ס בגיטין: אלא דמ"מ קשה לי מסוגיון הנ"ל על מה שתי' רבינו בסמוך דמה"ט כופין את רבו דאין כאן איסור עשה דתעבודו כיון שהחכמים הפקיעו רשו' רבו מהעבד משו' מיגדר מילתא דלשבת (הי' כח בימים קדמונים וכן תמיד) ביד ב"ד לפקוע רשות רב מהעבד ומאחר שהפקיעו רשות רבו מעליו שוב אין הרב עובר באיסור שיחרור.

א"כ קשה לאביי שם בגיטין דהא ע"כ כיון דלא חייש למה שהי' מפקיעין רשו' הרב מהשפח' צ"ל שהוא משו' לתא דאיסורא והוי מגדר מילתא ויש כח ביד חכמים להפקיע רשות הרב מעליה וא"כ כיון שלא חששו להפקיע רשות הרב משום לתא דאיסורא ה"נ ה"ל לכוף את הרב לשחררה כיון דאינו עושה בזה שום איסור וביותר יש לתמוה על רבינו באבני שוהם שכתב דלאביי דאפשר דמייחד לעבדו ומנטרה לה לא הי' מגדר מילתא ולרבינא הוי מיגדר מילתא.

דאי לאביי לא הוי מגדר מילתא א"כ אף בלא עשה דשחרור היכי הוי כייף למרה לשחררה דאין יכולת ביד הב"ד לכוף הרב ולהפקיר ממונו אע"כ צ"ל כיון דע"י כפיה יעבור הרב בעשה בקום ועשה אין יכולת ביד הב"ד לכופו. וצ"ל לד' רבינו דהא דמייחד לעבדו ומינטר לה לא מהני אלא שלא להפקיע מ"ע דתעבודו כיון דאפשר דמינטר לה.

ומ"מ רבנן חששו כיון שמ"מ אינה בתורת קדושין להעבד ואפשר שמ"מ יכשלו בה רבים היה נראה לאביי להפקיע רשות רבה לשחררה שלא יכשלו בה עוד. אבל להפקיע מ"ע דתעבודו בשב וא"ת לא רצו חכמים כיון דאפשר דמייחד לעבדו אין יכולת ביד חכמים להפקיע מ"ע של תורה: בס"ה הנ"ל והשתא היכי הוה מצי למימר הכי הא אכתי איכא איסורא כו' עיין רש"א ותוי"ט.

שוב ראיתי להגאון בעל המקנה בחי' שם שהקשה גם ע"ז דמ"מ איך נסיב לי' עצה אפי' ליקח שפחה מן השוק דהא עושה איסור במה שמשחררה. ותירץ הוא ז"ל דהיה יכול לישא שפחה המעוכבת גט שיחרור דנהי דאיבעי' לן בגיטין שם בפ' השולח אי תפיס קדושין בחציה שפחה וחציה ב"ח ולא איפשיטא.

מ"מ במעוכב גט שחרורוודאי דתופס בה קדושין וא"כ הולד נמי יהי' מעוכב גט שחרור ובמעוכב גט שחרור כיון דא"א לקיי' לעול' בהם תעבודו אינו עוב' אם משחררו יעו"ש: שם ד"ה והשתא אמאי כופין כו' ימכרו כ"א עצמו בע"ע על תנאי אם הוא בן כהנת. עיין מה שתירץ ע"ז הגאון בצל"ח ר"פ האשה.

והגאון בעל א"ח לקדושין דחה את דבריו. והיא ז"ל כתב ליישב דהתוס' בחגיגה שכתבו דהטעם משום דבעינן ושב אל משפחתו ולא כתבו התי' בב"ב ד' י"ג שכתבו שאסור למכו' א"ע בע"ע דכתיב כי לי בני ישראל עבדים כו'.

(ובאמת יש לעמוד בזה דהיא דריב"ז בקדושין דאמר אוזן ששמע כו' ע"כ קאי אלאחר שש דאל"כ ירצענו בתחלת שש מה"ט. וע"כ במוכר עצמו מפני דוחקו מותר.

וכ"כ הרמב"ם בהלכות עבדים דיש לו רשות למכור א"ע דכתיב וכי ימוך אחיך ונמכר לך. אלא דאם אינו רוצה לצאת בשש עובר על כי לי בנ"י עבדים) דהתוס' בחגיגה כתבו דלכך אומרים לאדון חטוא בשביל שיזכה העבד משום דעבד לא פשע.

ולא נחתי לתי' ר"י בב"ב משום דפ"ו הוי מצוה דרבה. א"כ תקשי קושיות המהר"שא שם מ"מ ל"ל להרב לעבור בעשה דלעולם בהם תעבודו.

יעביר העבד בעצמו באיסור דלי בנ"י עבדים וא"כ ל"ש כאן תי' בב"ב דנחתי להך דפ"ו מצוה רבה דא"כ אף אי ימכור עצמו בע"ע וישא שפחה לא יקיים בזה פ"ו שאין זרעו מיוחס אחריו. א"כ מיושב קושיתו מהך דולד כהנת כיון דאין אחד מבני התערובות יכול לשעבד בחבירו ואין כאן איסור דתעבודו.

א"כ לק"מ ימכור עצמו בע"ע שהרי עושה איסור במכירתו יעו"ש. ועוד תמה עליו שהרי בבני תערובות נמי א"א לתקיים ושב אל משפחתו יעו"ש: ונ"ל שאין זה מספיק לדחות דברי רבינו הגאון.

דמ"ש דהתו' בחגיגה לא נחת לתי' ד"י בב"ב דפ"ו הוי מצוה רבה. ז"א דאי לאו דפ"ו הוי מצוה רבה וודאי דאין אומרים להרב חטוא בשביל שיזכה העבד דמה לי שיעבור הרב מוטב שיעבור העבד דאפי' בעבד גופא אמרינן מאי אולמא דהאי עשה כו'.

ועוד דעבירת הרב הוא בקום ועשה ועבירת העבד הוא בשוא"ת. וע"כ משו' דמצוה רבה היא אומרים להאדון חטוא בשביל שיזכה העבד במצוה רבה.

ומהתימה שהרי ד' התוס' בחגיגה מוכיחין כן שהרי כתבו ניחא לן דליעבד הרב איסורא זוטא ולא ליעבד העבד איסור' רבה. וה"נ התו' בב"ב שכתבו להך תי' דפ"ו הוי מ"ר.

ע"כ צ"ל נמי הטעם דלא פשע כדמוכח גבי רדיית הפת בבבת ד"ד. וכן גבי עשה דהשלמה אמרינן דלמחו"כ אינו דוחה לעשה דהשלמה דשאר ימות השנה דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ומה שנסתייע מד' המהרש"א בב"ב דאי אמרינן דפ"ו הוי מ"ר א"כ א"א שהעבד ימכור עצמו דאינו מקיים בזה פ"ו שאין זרעו מיוחס אחריו ובאמת מ"ד התוס' שם ד"ה שנאמר נראה להיפוך שהרי כתבו דעבד אינו מצוה על פ"ו ומצוה רבה היינו לא לתוהו בראה לשבת יצרה א"כ פ"ו דנקטי התוס' בדבריהם ל"ד אלא פ"ו דלשבת הוא.

ואדרבה התוס' שם בד"ה נישא כתבו להוכיח דאפי' אם היה יכול לקיים אפי' שבת כ"ד שוב אין כופין את הרב לשחררו. א"כ איך אפשר שיעבור הרב בעשה דתעבודו בשביל שיקיים העבד מצות פ"ו היינו שיהי' זרעו מיוחס אחריו כיון דאין העבד חייב בה.

ודוחק לומר דע"כ לא כתבו התו' דבשבת כ"ד סגי ואין כופין הרב דווקא אם הי' יכול לקיי' שבת שלא באיסור משא"כ עתה שא"א לו לקיים אפי' שבת כ"ד אם לא ע"י איסור דימכור א"ע א"כ אומרי' להרב חטוא בשביל שיזכה העבד בזרע המיוחס אחריו. דזה דוחק דמ"מ למה יעבור הרב באיסור עשה בשביל מצוה שאין העבד חייב בה.

ועוד דא"כ מאי מקשי התוס' מעיקרא אמאי כופין ליתי עשה דפ"ו ולידחי לאו דקדש שהרי יותר טוב שיעבור הרב בשביל שיזכה העבד בפ"ו שיהי' זרעו מיוחס אחריו. וע"כ צ"ל בכוונתו דדוקא ל"ת דקדש שפיר דחי לה עשה דשבת ואין כופין את הרב כיון דיכול לקיים שבת כ"ד אבל איסור מכירה לע"ע הוי איסור לאו הבמ"ע עשה א"כ לא דחי לה עשה דשבת כ"ד והא דדחינן לעשה דתעבודו מפני עשה דשבת היינו שעי"ז מקיים פ"ו בזרע המיוחס: ונ"ל ליישב קושיות המהרש"א דכיון דיש איסור למכור א"ע בע"ע א"כ ל"ק יעבור העבד שהרי אין כאן בעידנא לחד תי' התו' פסחי' נ"ט דאם ימכור א"ע באופן דיחול המקח בשעת העראה או בשעת גמר ביאה.

ס"ס עובר או בלאו דקדש או באיסור עשה דלי בנ"י עבדי' כמו שתי' התו' למעלה אהא שהקשו לידחי ל"ת דקדש דליכא בעידנא כו' יעו"ש. והנה באמת כבר הקשה רבינו במילואים על תי' ר"י דהא כאן בעשה דתעבודו נמי אין כאן בעידנא יעו"ש.

אף שי"ל דתי' ר"י אזלא לתי' הב' שם. י"ל עוד כיון דס"ס ליכא בעידנא מוטב שיעבור הרב בעשה דתעבודו ממה שיעבו' העבד בל"ת שהרי ל"ת חמיר מעשה שהרי לוקין עליה כדאית' ביבמות בסוגין דעלי' ד"ז (ואף שכמה מפרשים כתבו דעשה חמיר מל"ת שהרי על ל"ת לוקין ארבעים ועל עשה עד שתצא נפשו מ"מ מסוגיא הנ"ל אין נראה כן) ובלא תקנתא דעבד לא סגי.

י"ל שהרי התו' כתבו לתרץ דהיכי דאפשר לקיים שניהם ע"י כפי' לא דחי והקשה רבינו הרי מ"מ עובר הרב בעשה דתעבודו. ונ"ל דכוונת' דבמה שכופין רבו בהרב לשחר ממיל' פקע רשות רב מהאדון וא"ע בעשה דחעבודו כיון דע"י כפי' משחררו כמסקנת רבינו שם וכ"ד הפ"י בגיטין יומה שהקשה התוס' וכי אומרי' לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך היינו לאידך תירוצם שם.

וא"כ לק"מ קושיות המהרש"א ימכור עצמו בע"ע כיון דיש איסור במכירתו א"כ מוטב לקיים שניהם ע"י כפייה: ד"ה לענין ראיה ע"ש שפשוט אצלו דלועז פטור מהקהל. ולי מבעיא טובא עי' מגילה (דף י"ח ע"א) דפריך על הא דתנן והלועז ששמע אשורית יצא.

והא ל"י מאי קאמרי. ומתרץ מידי דהוה אנשים וכו' וא"כ ה"נ נימא הכי.

ואף שיש לחלק מ"מ הא קאמר התם אלא כו' ופרסומי ניסא ופרש"י שואלין את השומעים ואומרין מאי היא הקריאה הזו ואיך היה ומודיעים להם. מהרב מו"ה ש"ש: ד"ה כדי ליתן שכר למביאיהן ואי בנשא אשה וירשה למ"ד ירושת הבעל דרבנן מאי איכא למימר.

הגאון בעל צל"ח כתב דמשכחת לה שפיר בכה"ג שהוליד ממנה בן וגירשה ומתה וירשה בנה ומת הבן אח"כ בלא בנים א"כ ירשו אביו ושפיר משכחת לה שיהי' להגר קרקע בא"י בכה"ג אף למ"ד ירושת הבעל דרבנן: דף נ"א ע"א ד"ה כי הוה הדר בי'. ראיתי להעתיק כאן מ"ש רבינו בתשוב' הביאו בס' אור הישר וז"ל.

הרמב"ם כתב בפ"ט מהל' עדות. השוטה פסול להעיד מה"ת שאינו בן מצות ולא שוטה שהוא הולך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים לבד.

אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברי' כו'. משמע מדבריו דל"ד הני תלתא דקחשיב בברייתא דהכא.

ולפ"ז פי' ד' רש"י בנדה (דף מ"ה) וז"ל ובכלל שוטה נמי לא מחזקינן להו דסופו לבוא לכלל דעת ואין שיטה אלא המקרע כסותו והלן בבה"ק והיוצא יחודי כו'. דלכאורה דברי רש"י סותרים תחלתן את סופן.

ונראה ד' רש"י כד' הרמב"ם הנ"ל אעפ"י דהני תלת דוקא הוי סי' שוטה לעלמא. מ"מ שאם הוא שוט' לדבר אחר הוי שוטה מיהת לאותו דבר וא"כ ה"נ כאן ה"א דהוי שוטה לאותו דבר שא"י לשום מי נדר והקדיש מש"ה פי' כיון דסופו לבוא לכלל דעת כו'.

ואין שוטה אלא המקרע כו'. פי' דבהני דאין סופן לבוא לכלל דעת הוי שוטה וה"ה לדבר אחר דהוי שוטה לאותו דבר בעי' שלא יבוא לעולם לכלל דעת וא"כ זה שסופו לביא לכלל דעת לא הוי שוטה אפי' לאותו דבר מיהו לדעת הרמב"ם קשה למה נקט דוקא הני תלת בברייתא.

נראה דלרבות' נקט דלר"ה דאמר עד דעביד לכולהו. נקט דוקא הני תלת בעי' עד שיהי' כולן משו דבכ"א י"ל כל הני אימור לאמרינן אבל בשאר מיני שטות אי עביד לי' דרך שטות אפי' בחדא מנהון מגי.

ולר"י דאמר דאפי' באחת מהן נקט נמי לרבותא דלא מבעיא בשאר מיני שטות דליכא למתלי במידי דבחדא סגי אלא אפי בהני תלת דאיכא למתלי כו' מ"מ אי עביד דרך שטות הוי שוטה באחת מהן. וה"נ הא דתניא התם איזהו שוטה זה המאבד מה שנותנים לו נמי לרבותא נקט אע"ג די"ל קוביקוס הוא כדאי' בירושלמי אפ"ה אי עביד דרך שטות שוטה יחשב.

ובהא אפי' ר"ה מודה לגמ' דילן כדאמר ר"פ התם אי שמיע לי' לר"ה הא וכו': מ"מ אכתי קשה לן לד' הרמב"ם. המקשה דאכתי לא אסיק אדעתי' לכל הני אימור דמפרש ואזיל אמאי קשה לו אדר"ה לחוד אי עביד להו דרך שטות כו'.

ה"ל למיפרך אדר"י נמי אי דעביד ד"ש מאי איריא הני תלת אפי' ש"ד אי עביד להו ד"ש נמי. ונ"ל דודאי להמקש' דלא אסיק אדעתי' לכל הני אימר בע"כ לא תליא סי' שוטה אלא בהני תלתא דקחשיב ואזיל דאל"כ ה"ל למיחשב ש"ד נמי ולא קשי' לר"י מידי אבל לבתר דשני כל הני אימר.

י"ל דהני לרבותא נקט כנ"ל: והב"י בא"ע סי' קכ"א הביא ראיה לד' הרמב"ם מהא דתניא שם איזהו שוטה זהו המאבד מה שנותנין לו. ומדלא נקט להך דמאבד בברייתא קמייתא ולא הני להני בברייתא בתרייתא ש"מ דכל הברייתות לדוגמא נקטי.

ואין זה ראי' אע"ג דנימא דלדוקא נקט מ"מ ה"ל למיחשב מאבד בברייתא קמייתא לרבותא דלא אמרינן אימור קוביקוס הוא כדאי' בירושלמי כמ"ש התוס'. וכמה דחשיב בירושלמי לארבעתן יחד.

והא ל"ל דגמ' דידן ל"ל ה"ט דאימור קוביקוס הוא ולפ"ז אין כאן שום רבותא במאבד והא דחשיב לי' בברייתא בתרייתא משום דהתם לא נחית לרבותא מדלא נקט להני ג' קמייתא הא ליהא דא"כ אמאי אר"פ אי הוי שמיע לי' לר"ה הא דמאבד הוי הדר בי'. מנ"ל הא דלמא מאבד שאנו דליכא בי' למיתלי מידי מש"ה הוי שוטה במאבד לחוד.

א"ו דגמ' דידן נמי ס"ל ה"ט דירושלמי דאימור קוביקוס הוא וכיון שכן אמאי לא נקט מאבד בקמייתא. ואי משום דדמי למקרע דהא מש"ה אר"פ אי הוי שמיע לי' לר"ה כו' הוי הדר בי' ממקרע ש"מ דדמי למקרע ולא גרע מקרע ממאבד.

דא"כ קשה ל"ל למיחשב מקרע כלל בקמייתא דמכ"ש היא דמלן ויוצא יחידי אתיא. דהא איבעי לן ממקרע לחוד הוי הדר אבל מלן ויוצא לא הדר בי' אלמא דמקרע גרע מלן ויוצא.

ואפי' למאי דבעי למימרדמכולהו הוי הדר בי'. לאו למימר' דשקולים הם למקרע.

אלא כדפי' התו' כיון דהדר בי' ממקרע ממילא י"ל דהדר גם מאינך דחשב להו בהדי מקרע. וא"כ מקרע אתיא במכ"ש דלן ויוצא.

ול"ל למיחשב בהדייהו אלא ודאי ש"מ דאע"ג דאי נימא דלא נקט להו אלא לדוגמא אפ"ה נקט לכולהו אי משום רבותא דלא אמרינן אימור דשייך בכ"א מהן. ואע"ג דמקרע אתי במכ"ש אפ"ה כיון דאימור דידי' ל"ש בהני חשיב לה א"כ אמאי שייר למאבד דהא אימור דידי' ודמקרע לא דמו.

א"ו בע"כ צ"ל דלא דייק התנא למתני כולן דשייך בהו למתלי בדבר אחר בהני אימור דאמר הגמ'. מהשתא אפי' את"ל דלא הוי סי' שוטה אלא בהני ג' דקמייתא והד' דבתרייתא ואפ"ה לא דייק התנא למיתניהו כולהו וקמא נקט ג' ושייר הד' ובתרייתא נקט איפכא.

א"כ אין מזה ראי' לד' הרמב"ם: דף נ"ג ע"א ד"ה הא יראוני יע"ש לכאור' התו' לשיטתייהו בריש איזהו נשך (ס"א ע"א) ד"ה לעבור. דלוקין על כבישת ש"ש.

אבל באמת כבר תמה עליהם רבינו בס' ש"א (סי' פ"ב) מטעם דה"ל לאו שאב"מ אמנם עכ"ז ד' רבינו פה תמוהי' במש"כ בטעם א' דה"ל לאו הנל"ע הא קי"ל דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאו (תמורה ד') ובכובש ש"ש ה"ל תרי לאוי. כדאמרינן בריש א"נ.

וכמו שביאר רבינו עצמו בזה שם בתשובה ד' התו' ע"ש. אך דבריו יכונו ע"פ האמור בהגהת נו"ב מ"ת חלק יו"ד (סי' ע"ז) ע"ש.

מהרב מוהרש"ש: דף נ"ד עא. ד"ה הראיה ב"כ.

עיין כה"ד. מש"כ דחגיגה וראי' באי' בשותפות.

אנוכי מצאתי כן להדיא בתוספת' דמכלתין לענין חגיגה וז"ל אם יש לו להביא בתוך ביתו ה"ז מביא. וא"ל משתתף הוא עם אחרים כו' ע"כ ע"ש.

מהרב הנ"ל: דף נ"ו ע"ב ד"ה עולות נ"ונ ביו"ט כו'. ודוחק לומר דרבא ורבה בר"ה ל"ל הא הואיל דרב' כו' ולפמ"ש בק"א לש"א בסי' ק"ג דרבא אית לי' הואיל דרבה דהואיל דשרי קודם ביטול שרי נמי לאחר טיבול בחר דהדר בי' רבא א"כ ע"כ ל"ל הכי: שם ד"ה ושמחה א"כ כיון דכתב רחמנא שמחה בחג השבועות ל"ל למיהדר למיכתב גבי חג הסוכות כו' צ"ע הרי הך דושמחת בחגיך כתיב גבי חג הסוכות וגבי חג השבועות כתיב ושמחת סתמא א"כ אי לא הוה כתיב ושמחת בחגיך גבי חג הסוכות לא ידעינן כלל שמחה לחג המצות: שם מה שהביא בשם הרא"ם דנפקא לן שמחה בחה"מ מושמחת בחגיך כ"מ שיש חגיגה יש שמחה.

ק"ל א"כ מאי פריך הש"ס לקמן (דף ח' ב') ור"א האי בחגיך מאי עבד לי'. הא מ"ל לכדאמרן וצ"ע.

מהרב מוהר"שש: שם ד"ה אלו דברים. ואני תמה קרא ל"ל א"כ בכורי' קרא למעוטי ל"ל כו' צ"ע הא גבי בכורים נמי כתיב מראשית דכתיב ולקחת מראשית כל פרי האדמה א"כ שפיר איצטריך קרא דבכורי כל דלא נימא דבעי שיריה נכרים.

אך לכאורה הי' אפשר לומר דהך מראשית מיבעי להא דתנן אין מביאין בכורי אלא משבעת המינין הוא דנשתבחה בהן א"י. אך רש"י בפסחים נ"ג כתב דהא דנ"ל דאין מביאין בכורים אלא משבעת המינים הוא מדכתיב ארצך ארץ ארץ לג"ש דארץ חטה ושעורה מה להלן בשבת א"י ה"נ בשבח א"י א"כ עדיין אפשר לומר דהאי מראשית אתי' לשירי' נכרין קמ"ל בכורי כל דעושה אדם כל שדהו בכורי'.

אלא דהסוגיא במנחות שם ק"ק כיון דמסקינין שם לגז"ש א"כ האי מראשית ל"ל ומצאתי לבעל בה"ז שעמד בזה. והנה התוי"ט הקשה על הרע"ב בפ"ב דבכורים משנה ד' דפי' דכתיב ביכורי כל מראשית כל מהא דבירו' איתא ראשית כל בכורי כל יעו"ש.

ונ"ל דהרע"ב יפה כיון דבאמת ל"צ קרא דיחזקאל שמביא הירושלמי אלא דהירושלמי כיון להנך קר' דכתיב בפ' קרח בכורי כל אשר בארצכם ובפ' תבוא כתיב מראשית כל חד לצווי וחד למתנות כהונה. לכך שינה הרע"ב מלשון הירושלמי שמביא התוי"ט.

ואי נימא דמ"ש רש"י בפסחי' גז"ש דארץ אר' היינו אחר דכתי' נמי מראשית כמשמעות הסוגי' הנ"ל א"כ א"ש ולק"מ על רבינו דהא דכתיב מראשית מבעיא לי' להא דאין מביאין בכורים אלא משבעת המינים. שוב ראיתי להתוי"ט שהרגיש בזה בהשמטות שבסוף מס' טהרות ונדחק ליישב יעו"ש: שם ד"ה וע"ל דמראשית מב"ל שאין חייב בבכורים כ"א גרגר אחד.

וראיתי להרב בעל שנות חיים שפי' ד' ר"ת דאורליינש שמביאו הרא"ש דאי לא הוי כתיב מראשית ה"א דדוקא אם יש לו כל הז' מינים חייב להביא בכורים אבל אם אין לו כל הז' מינין אינו חייב בבכורים משו' דכתיב כל פרי האדמה אשר תביא מארצך וגמרינן ארץ ארץ לגז"ש דהוא ז' מינין וה"א דבעינן כל הז' מינין להכי כתב רחמנא מראשית שאפילו אם אין לו אלא מקצת מז' המינין חייב בבכורים.

ובירושלמי פ"ק דבכורים גרסינן אלו נאמר ראשית כל פרי האדמה ה"א כל הדברים חייב ת"ל מראשית ואי מראשית ה"א חטים ושעורי' בלבד ת"ל פרי אדמתך ריבה נאמר כאן ארצך ונאמר להלן ארץ מה להלן ז' מינים אף כאן ז' מינים. נ"ל דה"פ דהא ע"כ איצטריך למיכתב ראשית כל פרי להא דעושה אדם כל שדהו בכורים וא"כ אי כתיב ראשית כל פרי לא הוי דרשינין להא דעושה כל שדהו בכורים אלא ה"א כפשוטו דכל הדברים חייב בבכורים ומפיק לה מגז"ש דארץ א להכי כתיב מראשית דאין חייב בבכורים כ"א מקצת.

וכיון דא"ח בבכורים אלא מקצת פירות שפיר ידעינין מגז"ש דארצך דז' מינין חייב בבכורים אלא דה"א מקצת ז' מינין והם חטה ושעורה קמ"ל פרי אדמתך לרבות כל ז' מינין והשתא שמעינן מראשית כל להא דעושה אדם כל שדהו בכורים כנ"ל: דף נ"ט ע"א ד"ה דלא חזי בא' כו' עיין מהרש"א שפי' דמ"ש התו' ומיהו כיון דהשתא לאו בר חיובא הוא היינו אפי' לר"י שאמר תשלומין דראשון יעו"ש.

א"כ לכאורה לפ"ז לק"מ קושיות רבינו. וראיתי בת' ושב הכהן סימן צ"ד השיג על המהרש"א מהירושלמי דפ"ק דחגיגה (סוף הלכה א') דר"י ס"ל הפריש חגיגתו ומת היורשים חייבי' להביא ור' אילא סבר יראה ירא' הראוי לבוא מביא ושאינו ראוי לבוא אינו מביא ובמחלוקת שמואל ור"י בקידושין האשה שהפרישה חטאתה ומתה דלר"י אפילו בשלא הפרישה.

והוא שירשו קרקע. ונ"ל דר"י לשיטתו דתשלומין דראשון הם וכיון שנתחייב בראשון חייבים היורשים להבי' דס"ל שעבודא דאורייתא והרי הי' בר ביאה בראשון.

ולפ"ז אם הי' פשוט בראשון ונעשה חיגר בשני ודאי דלר"י חייב להביא דלא גרע ממת. וע"כ מ"ש התו' ומיהו כיון דהשת' לאו בר חיובא הוא לא מצי מייתי.

ע"כ הוא לר' אושיעא ולא לר"י. וה"פ דבריהם ומיהו מטעם אחר יש להוכיח דלר"א אפי' הי' בר חיוב בא' מ"מ פטור בשני כיון דהשתא לאו ב"ח הוא ע"ש.

אך הוא ז"ל כתב דהא דל"ק ר"ז איכא בינייהו פשוט בא' ונעשה חיגר בשני' די"ל דחדא מינייהו נקט. א"נ י"ל משום דלא פשיט לו כ"כ דפטור לר"א.

ובזה יישב ד' הרמב"ם ז"ל בפ"א מ"ה חגיגה ה' ד' שפסק כר"י לגבי ר' אושיעא משום דר' יונתן בירושלמי כר"י ס"ל יעו"ש: דף ס"א ד"ה מה התם שלוחו ש"א כמותו פירש"י דכתיב כן תרימו כו'. ואני תמה כו' יש ליישב פירש"י דהא שם בקידושין (ד' מ"א ע"ב) באותה סוגיא פריך ולר"ש דפטור דתנן כו' אתם גם אתם ל"ל ומשני איצטריך סד"א הואיל ואמר מר אתם ולא אריסין אתם ולא שותפין כו' אימא אתם ולא שלוחכם נמי קמ"ל.

א"כ יש לומר דלמסקנא גם לרבנן איצטריך גם לרבות שליחות ולא הוה מצינן למילף מגירושין וקדשים דה"א דהאי אתם מיעוטא הוא לשליחות וכמו לר"ש דאמרינן הואיל ואמר מר אתם כו' (והא דלא קאמר אלא משום דאליבא דר"ש דקיימינן בי' לא הוה לן שינויא אחרינא). וכ"ת א"כ מנלן הך דר' ינאי דמה אתם ב"ב כו' כבר פירש"י גופא במסכת גיטין (דף כ"ג ע"ב) דאיתא שם לאו משו' דכתיב אתם גם אתם ודרשינן מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל ופירש"י שם ד"ה לאו משום.

וז"ל דשליחות דתרומה דכתיב כן תרימו גם אתם ודרשינן מדהוה מצי למיכתב אתם וכתיב גם אתם לרבות שלוחכם ואיתקש שליח לשולחו בהאי קרא למימר דמה אתם בני ישראל אף שלוחכם ב"י כו' עכ"ל רש"י ז"ל. הרי לנו ברור בכוונות רש"י דלמסקנא דקידושין ילפינן שליחות מגם ומדכת' האי רבויא דגם סמוך לאתם הוא לאקושי שליח לשולחו לענין ב"ב דתרתי ש"מ וכמ"ש הגאון בעצמו כאן בסוף דבור זה.

מהמופלג השנון כמו"ה שאול הכהן נ"י מבאבראייסק: דף ס"ב ע"א ד"ה אלא הנהו לרבות את הנכרים כו'. איש איש אשר יקלל אביו ואמו מה ת"ל איש איש לרבות בת טומטום כו'.

ה"נ דברכות ה' ודעריות נימא לרבות את האשה אתי' ובפ"יג דזבחים איש איש דשחוטי חוץ לרבות שנים שאחזו באבר והעלו. ה"נ נדרוש לרבו' נשים אתי כו'.

מה שהקשה מאיש איש דעריות. ה"ג בת"כ פ' אחרי מאחר דכתיב איש איש לרבות עכומ"ז שומע אני שאיש מוזהר ע"י אשה אשה ע"י איש מנין ת"ל לא תקרבו הרי כאן שנים.

ואיש איש דברכות ה' נמי לק"מ דה"ג התם כי יקלל אלקיו מת"ל כיון דכתיב בתרי' ונוקב שם ה' יומת הל"ל איש איש כי יקוב שם ה' ונשא חטאו שיכול אין לי חייבי מיתה אלא נוקב שם המיוחד כו' ובתר הכי תניא כגר לרבות נשי גרים כאזרח, לרבות נשי אזרח. ואיש איש דמקלל אביו ואמו נמי א"ש ע"פ מ"ש בק"א שלי לש"א סי' מ"ט דלא אזלינן בעכומ"ז בתר רובא יעו"ש וא"כ ע"כ לרבות נשים.

ואיש איש דשחוטי חוץ דריש שם להדיא בתוכם לרבות נשי' ועבדים א"כ למה נאמר איש איש ע"כ לרבות שנים שהעלו כו' יעו"ש: דף ס"ד ע"ב ד"ה דבר אל ב"י וסמך. וכמדומה לי שאיזה תלמיד טועה כתב כן כו'.

כ' הגאון בעל א"ח לקידושין נראה ששני הקושיות של התוס' הם מכח ההיקש סמיכה לשחיטה דנילף מהאי טעמא דאין נשים שוחטות והרי מרבינן להו לשחיטה וה"נ אין למילף לשחיטה שתהא בבעלים דוקא שהרי ההיקש אינו כ"א מדרבנן. ומ"ש דסמוך טפי להקרבה פי' דהיא עבודה חשובה מסמיכה שהיא סמוכה טפי להקרבת הקרבן ומ"ש עוד בד"ה בני ישראל להקשות על התוס' ל"ל קרא למעוטי נשים מסמיכה דהא אפילו אי מקשת לשחיטה והרי שחיטה גופא אינו חובה בנשים כו' תי' בזה בעל בה"ז די"ל דהא גופא קמ"ל קרא דסמיכה בכל כחו בעינן דה"א דרשות בידן להחמיר ע"ע כמו בשאר מצות קמ"ל קרא דלא.

מחמת דבעינן סמיכה בכל כחו ועבדי עבודה בקדשים: דף ס"ה ד"ה ופנית ע' סוה"ד גם מה שהקשה התוס' בכמה דוכתין ל"ל היקישא דחג הסוכות לחג המצות דטעון לינה ת"ל דטעון לינה משום שלמי שמחה דטעון כל שמונה ותירצו כגון ששלח שלמיו אתמול כו'. ואכתי לא הועילו כלום דס"ס חייב להקריב שלמים כדי שיהי' לו מה לאכול בלילה דטעון שמחה כו'.

והנה לכאורה הי' מקום לומר דאין כוונות התוס' במ"ש ששלח שלמיו מאתמול היינו עיו"ט דלמ"ד בעינן זביחה בשעת שמחה א"א לומר כן. אלא כוונתם ליום שביעי של חג וביום אחרון בליל מוצאי יו"ט ה"א שילך לו דאינו נוהג שמחה בו קמ"ל היקישא דטעון לינה.

על ש"ע דשמיני עצרת קרוי ג"כ חג הסוכות. שהרי רבינו כ"כ להדיא בחידושי מגילה וכ"כ הט"ז ואף דמרבינן לש"ע לינה בפ"ע במס' סוכה.

משמע אפילו היכא שכבר קיים מצות לינה בז' ימים שלפניו מ"מ חייב בלינה בפ"ע מטעם דהוא רגל בפ"ע דאפשר דמהקישא גופי' ש"מ דש"ע טעון לינה בפ"ע ולא סגי במה שקיים לינה מקודם. דאי משום דחלקו הכתוב וקראו לשמיני חג בפ"ע לא ידעינן כלל דיטעון לינה אם לא הביא בו קרבן קמ"ל קרא דטעון.

אלא דנראה מד' התוס' במ"ש ששלח שלמיו מאתמול ולא כתבו שהביא שלמיו מאתמול. דאלו הביא בעצמו וע"כ קיים ג"כ מצות לינה ע"י ההקרבה דאתמול שוב לא הי' חייב בלינה דלא מהדרינן אלא אלינת לילה א'.

אלא דמ"מ קשיא ל"ל להתוס' להקשות דבלא"ה ידעינן לינה לילה אחת משמחה ה"ל להקשות בל"ז מראי' וחגיגה שחייב להביאם ביו"ט דסוכות וממילא טעון לינה. ואף שיש להם תשלומין כל שמונה מ"מ כל אימת שיביאם ילין לילה אחת: ע"ב נ"ל דוודאי הוא מה שהתורה רבתה לינה בחג הסוכות היינו לבד לינת ראי' וחגיגה של חג הסוכות וא"כ מקשה התוס' שפיר משמחה דטעון כל שמונה וע"ז כ' דנ"מ להיכא ששלח שלמיו מאתמול והיינו בשביעי של חג.

ומ"מ א"ש הא דנקטו התוס' בדבריהם ששלח שלמיו ולא כתבו שהביא שלמיו וכגון שהביא ג"כ בשביעי קרבן ראי' וחגיגה שיש להם תשלומין כל ז'. די"ל דכיון דמצוה בראשון להקריב מיד קרבן ראי' וחגיגה מסתמא הקריב כבר בראשון כדינו וע"כ צ"ל ששלח שלמיו מאתמול א"נ י"ל דהא דרבתה התירה לינה בחל הסוכות היינו מיד שבא לירושלים אע"פ שבדעתו להקריב ראיתי וחגיגתו בשאר ימות הרגל שיש להם תשלומין כל ז' מ"מ חייב מיד בלינה וע"ז מקשו התוס' הא מ"מ חייב מיד להקריב שלמי שמחה שנוהג כל ח'.

ותירצו כגון ששלח שלמיו מאתמול ע"י שליח וכנ"ל ומה שהקשה רבינו דמ"מ חייב להקריב ש"ש משום שמחת הלילה י"ל לד' התוס' דהא דחייב' התורה בשמחה כל ח' היינו אם יושב בירושלים חייב לשמוח כל ח'. ומ"מ רשות בידו ללכת מירושלים לצורך ואין לו שמחה בישיבתו בירושלים ואפשר דלד' התוס' יש תשלומין לשמחה כמו שיש תשלומין לראי' וחגיגה וא"כ כשיחזור לירושלים ישלים מה שחסר ביום הקודם וע"ד דס"ל לר"א בסוכה מי שלא אכל לילי יו"ט ראשון משלים ביו"ט אחרון דל"ש בזה לומר ריפתא דיומיה הוא כמו בסוכ' שכל מה שאוכל חייב בסוכ' משא"כ הכא א"ח כ"א ב' סעודות ביום ותדע דהכי הוא דאל"כ קרא דכתיב גבי חג המצות ופנית בבוקר והלכת לאוהליך היכי משכחת לה דע"כ האי בוקר היינו בוקר שני כמש"כ תוס' ורש"י והרי א"א לילך לביתו כיון שנתחייב בשמח' דודאי נוהג שמחה במצות כמו בסוכו' שנוהג בכל הרגלי' כמ"ש התוס' בר"פ.

אע"כ שיש לו רשות לילך מירושלים ולחזור ולשמוח ואע"פ שאין דעת רבינו כן שיהא שייך תשלומין בשמחה כיון שכל יום טעון שמחה בפ"ע שכן כתב לתמוה בחי' לחגיגה בפ"ק שכתבו התוספות בשם התוספת' שהשמחה יש לה תשלומין. וכתב רבינו שהתוספתא משבשתא הוא.

(ובאמת הגירסא בתוספת' שלפנינו ששמח' נוהגת כל ז' ולא נזכר כלל הטעם תשלומין) מ"מ לפ"ד התו'. ע"כ צ"ל שיש תשלומין בשמחה וא"כ היכי ששלח שלמיו מאתמול ובא היום לירושלי' חייב בלינה ליל' אחת אע"פ שהרשו' בידו לילך אח"כ מירושלי' לצרכו ואינו חייב להתעכב בשביל שמחה של לילה מ"מ טעון לינה מהקישא.

ומ"מ מקשו התו' שפיר ת"ל דטעון לינה משום שמחה אע"ג דלפ"ד רשות בידו לילך מירושלים לצרכו מ"מ י"ל פשוט אע"ג דאין חייב להתעכב משום חיוב שמחה הבא אבל משום חיוב שמחה של עכשיו שכבר נתחייב בה כיון שהוא עומד עכשיו בירושלים וודאי דא"א לו לפקוע מחיובו ולילך לו. אבל בשביל שמחה של לילה וודאי דאינו חייב להתעכב כדמשמע מקרא דופנית בבוקר וכנ"ל: דף ס"ו ע"א ד"ה אמר רבא ותיסברא כו' ואילו האי תנא מפיק לי' וכו' ש"ב הרב הגדול מה"ו אהרון מקארטינגא אמר ליישב קושיות רבינו וז"ל ונראה שאע"ג שכבר חי' בתוס' ואיצטריך דר"א דההיא ברייתא אתי נסתור דרשת הצדוקים במנחו' (דף ס"ה) מ"מ לשון הברייתא הכא מה חודש למניו אף עצר' למנויו משמע וודאי דלתשלומין כל ז' אתי וכדמפ' רבא.

וכן בר"ה (דף ה') אמרינן דלת"ק ור"ש דמפקי להאי בחג המצות לבל תאחר מפקי תשלומין לעצרת מדתני רבה בר שמואל. והשתא לר' אושעיא תרתי לתשלומין ל"ל וכן קשה בדרשא דמנה ימי' כו'.

דהכא מייתי לה לתשלומין והתם מייתי לה לסתירת דרשת הצדוקים. ונ"ל ליישב בחדא מחתא עם מאי דקשיא תו בשמעתין וכדומה שהרב הגאון מו"ה אברהם ברודא הניחו בקושיא.

שלפי מה שפירשו בתוס' אלא לאו בתשלומין דשרי לקצור וכו' ואע"ג דחו"המ אינו אלא מדרבנן משום שבועי דאורייתא נקטי'. והשתא מאי קא משני בתוס' (ד"ה ואיצטריך) דדרשת מנה ימים כנ"ל אתיא לסתור דרשת הצדוקין.

הא ממילא ליתא דאי ס"ד ממחרת הפסח כפשוטו א"כ לעולם עצרת בחד בשבת ושביעי שלו בשבת ולא משכחת וקראתם וקצרתם. וגם שישבנו קושיא זו בכמה פנים.

אבל ליישב כולם כאחד נ"ל לפי מאי דפריך בשמעתין ואימא מקיש לחג הסוכות ומסקינן תפשת מרובה ל"ת כו' ופירש בה רש"י ז"ל ותוס' הכא ובסוכה (דף ל"ה) דשמא המועט יש לך לתפוס. והשתא וודאי מוטעי קאטעינין בתרתי אי לא הוי לי' לימוד לסתור דרשת הצדוקין דה"א דממחרת ודאי כפשוטו וע"כ היקישא לתשלומין דחג הסוכות דבהכי משכחת וקראתם וקצרתם בשמיני ואי לאו הקישא דבחג המצות וה"ל רק דרשא דמנה ימים אע"ג דאי מוקמינין לתשלומין דעצרת למנויין ממילא נסתר גם דרשת הצדוקין מוקצרתם.

מ"מ הא איכא לאוקמי רק לסתור דרשת הצדוקין ולא ידענא במה תשלומין לעצרת. כלומר ז או ח' מש"ה איצטריך דרשא דחג השבועות נמי.

ולת"ק ור"ש דר"ה דלא דרשי הקישא לתשלומין אין להקשות מנ"ל למילף מהא דמנה ימים לתשלומין לעצרת דאימא רק לסתור הצדוקין די"ל דנ"ל מדרש' אחריתי דנפקי להו לתנאי אחריני במנחו' שם אבל מאן דלא משמע מדרש' אחריני ודאי הוה מפיק להכי דרשא דמנ' ימי' ומש"ה איצטריך היקשא לתשלומין.

ומהקישא לחוד הוה קטעינין בתרתי אבל השתא דאיכא נמי דרשא דמנה ימים ממ"נ נפקא לן תרווייהו אי מוקמינין לתשלומין דעצרת למנוייו שבעה הרי נסתר דרשת הצדוקים ואי מוקמינין לסתור א"כ הקישא דתשלומין הוי לחג המצות דתפשת מועט תפשת. וכיון דבלא דרשא דמנה ימי' הוה קטעינין בתרתי ומינה מוכחי תרווייהו.

מש"ה ודאי נפקא להו שתי הדרשות מהא דמנה ימים. עכ"ד: ונ"ל דהא התוס' ד"ה מצוה הקשו ניליף מיובל דמונין ג"כ שני' ושמיטין ומ"מ אין מקדשין כ"א שנים.

(ובאמת לפ"ד התוס' ר"ה ד' לק ע שהרי אנו דנין קרבנות עצרת מקרבן דחודש ולא הקשו שם כ"א לגי' הר"ר משולם דגריס בכל דוכתי מנה שנים וקדש יובל) ותירצו דלהכי איצטריך דרשא דחג השבועות דמדאמרה תורה כנ"ל לסתור דרשת הצדוקין. וע"כ צ"ל דהא דנקט הברייתא הבנין אב לתשלומין היינו אחר דילפינין תשלומין מחג השבועות לחג המצות מדר"א ולפ"ז ה"פ הס"ס דהמקשה דלא אסיק אדעתי' דלכל מנויה איתקש סבר דמבנין אב מוכח עכ"פ דאין תשלומין לעצרת ושני לי דלכל מנויה איתקש והיינו מקרא דחג השבועות לחג המצות אבל באמת עיקר בנין אב דחדש לעצרת אתי לסתור דרשת הצדוקין.

אלא דנראה דרבינו מפרש משמעות הברייתא דכל עיקר בנין אב דאמרה אירה ודאי לתשלומי עצרת אתי דהכי נראה לישנא דברייתא מה חודש למנויו אף עצרת לכל מנויו. והיינו שמקדשין עצרת בקרבנות שבעה כמו שמקדשין חודש למוניו בקרבן ולא לסתור דרשת הצדוקין.

ור' יהושע דדריש לסתור דרשת הצדוקין דרש הכי מה חידש סמוך לביאתו ניכר וכו'. ומיושב קושית הרב הנ"ל.

ולא קשיא לי' כלל קושיות התוס' ניגמור מיובל די"ל כמ"ש התוס' בעצמם בר"ה כמ"ש בסמוך דדנין קרבן מקרבן א"נ כמ"ש התוס' דהכא בתי' הב'. ועוד נראה ליישב שקושיות רבינו הוא לפי המסקנא דאיצטריך לכל הני דרבה ב"ש ודראב"י ודר"א אר"א.

א"כ לק"מ קושיות התוס' ניגמור מיובל דאין תשלומין לעצרת שהרי מדראב"י מוקראתם ובקוצרכם מוכח דיש תשלומין לעצרת אלא דלא ידעינין כמה וא"כ מבנין אב ידעינין כמה דהוקש לכל מנויה לתשלומין שבעה. והשתא הך ברייתא דמפיק תשלומין מבנין אב ומקראתם ובקוצרכם נ"ל תשלומין לעצרת אלא דלא ידעינין כמה הוי והשתא שפיר שמעינין מבנין אב תשלומי שבעה מהך ברייתא.

ול"ל דהך ברייתא דרשה נמי מהאי בנין אב לסתור דרשת הצדוקין ג"כ וא"כ אי לאו דשמעי' מדרשא דחג השבועות דר"א הוה דרשינין להאי בנין אב כ"א לסתור דרשת הצדוקין בלבד כמ"ש התוס' ד"ה ואיצטריך. דז"א שהרי כיון דהך ברייתא מפיק מינה לענין תשלומין ע"כ א"א למישמע מינה נמי לסתור דרשת הצדוקין כיון שאפשר דהאי בנין אב אתי כ"א לתשלומין.

וה"ה נמי דצ"ל דר"א ל"ל הך בנין אב לתשלומין כ"א לסתור דרשת הצדוקין שהרי פריך הש"ס אדר"א ונקיש לחג הסכות שהרי מבנין אב דחודש לעצרת מוכח עכ"פ לתשלומין שבעה ולא לשמונה דלכל מנויה איתקש והמנוין של עצרת הם שבעה ולא שמונה. וע"כ הך ברייתא דמפיק מב"אלתשלומין ע"כ מפיק לסתור דרשת הצדוקין מדרשא אחריתי כהנך תנאי דמנחות שם וכ"מ מד' רבינו שהבנין אב נאמר לדרשא ממה שהקשה בד"ה מאי לאו גמר מחודש ליום אחד דאי ליום א' האי בנין אב ל"ל ש"מ דהבנין אב ניתן לדדשא.

ולא קפה מידי מד' התוס' ד"ה ואצטריך שכתבו דאי מדרבה ב"ש ה"א דאתי לסתור דרשת הצדוקין לכך איצטריך דר"א הקישא דחג השבועות לתשלומין. דז"א שהרי התוס' פירשו כן לפי המסקנא דעביד צריכותא דלפי האמת איצטריכו כולהו די"ל דהאי בנין אב לסתור דרשת הצדוקין ולא לתשלומין.

אבל הך ברייתא דרבה ב"ש דמפיק תשלומין לעצרת מהאי בנין אב ע"כ מפקי לסתור דרשת הצדוקין מדרשא דהנך תנאי במנחות שם. א"כ שפיר הקשה רבינו היקשא דר"א ל"ל ולפ"ז אינו מספיק מה שתי' הרב הנ"ל דאצטריך דרשא דחג השבועות דאל"ה ה"א דהבנין אב אתי לסתור דרשת הצדוקין.

שהרי קושיות רבינו היא להך תנא דרבה ב"ש והאי תנא דרבה ב"ש כיון דמייתי מהך בנין אב לתשלומין ע"כ מייתי לסתור דרשת הצדוקין ממקום אחר כהנך תנאי דמנחות שה ואייתר לו דרשא דאמרה תורה לתשלומין א"כ חג השבועות לתשלומין דר"א ל"ל: אלא דמ"מ נראה ליישב קו' רבינו שהרי ר"א אמר למלתי' אהנך תנאי דלא דרשי בחג השבועות לב"ת דפריך שם בר"ה בחג השבועות מאי עביד לי' ומשני מהא דר"א דאיצטריך לאקושי לחג המצות לתשלומין שבעה.

וא"כ י"ל פשיט דהנך תנאי דדרשי לחג השבועות לתשלומין מייתו לבנין אב דמנה ימי' לסתור דרשת הצדוקין והך ברייתא דרבה ב"ש דמייתי לבנין אב לתשלומין דרשי לחג השבועות לב"ת כת"ק ור"ש דהתם ולסתור דרשת הצדוקים מייתי כהנך תנאי במנחות. ומ"מ פריך המקשה שפיר אדר"א מהך דרבה ב"ש דאפ"ת דדרשת הך בנין אב לסתור דרשת הצדוקין מ"מ מדהשוה התורה עצרת לחודש בבנין אב ע"כ דמו ליום אחד ג"כ ושני לי' דלכל מנויה איתקש והיינו מדרשא דחג השבועות לר"א: דף ס"ט ע"א ד"ה אלמא קסבר רבא חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמי וק"ל הא בפ"ק דחולין וכו'.

לכאורה יש להעיר מאי קא קשיא לי' לרבינו הא איכא נמי סתמא דלאו כקודש דמי כדתנן בנדה (דף ע"א) בראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר מערה מים לפסח (אבל נוגע לא דחולין שנעשו על טהרת הקודש כקדוש דמו) חזרו לומר דלאו כקודש דמי. וכיון דחזרו לומר דלאו כקודש דמי לא ניחא להו להנך אמוראי לאוקמי למתניתין דחולין דלא כהלכתא.

וכ"כ הרמב"ם בפי' למשנה בפ"ב דטהרות ובשמעתין דכ"מ שנאמרה חולין שנעשו על טהרות הקודש כקודש דמי היא למשנה ראשונה אבל חזרו לומר דלאו כקודש דמי אלא למקצת דברים יעו"ש. ונ"ל דקושית רבינו היא למאי דתופס בקושיתו דאין לחלק בין היכא דאית בהו דררא דטומא' דאורייתא להיכא דלית בהו דררא דטומאה והרי הך סתמא דחגיגה כ"ע מידי' בה וס"ל דהוי כקדש.

אע"ג דבמתניתין דנדה אמרו שחזרו לומר דלאו כקודש מ"מ כיון שר' סתם כאן דהוי כקודש ש"מ דאיהו ס"ל כמשנה ראשונה א"כ י"ל נמי דהך סתם דחולין אתיא נמי דהוי כקדש. ע"ז תירץ דע"כ צריך לחלק בין היכי דאיכא דררא דטומאה דאורייתא וכר' אילאי א"כ מתני' דהכא אתי' נמי אף לפי המתניתין דנדה דחזרו לומר דלאו כקודש דמי דהיינו היכי דליכא דררא דטומאה דאורייתא אבל מתניתין דהכא דהוי דררא דטומאה דאו' שפיר הוי כקודש וזהו ממש כדברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל: והנה הרמב"ם בפי' למשנה כאן כתב וז"ל וכבר נתבאר בסיף נדה כי זאת המשנה היא משנה ראשונה דכקדש דמי לכל הדברים אבל חזרו לומר דלאו כקודש דמי לכל אלא למקצת דברים.

וזה לכאורה תמוה שהרי ע"כ לפ"ד הנ"ל משנתינו אזלא אליבא דהילכתא אף לפי משנה אחרונה שהרי כאן איכא דררא דטומאה דאורייתא שמא ישבה עליהן אשתו נדה וכן הוכיחו התוס' לקמן (דף כ"א ע"ב) ד"ה אחרונות. ואפשר דמ"ש כי זאת המשנה מוסב על משנה ראשונה דנדה וא"ש.

וצ"ע על הרע"ב ותוי"ט שפי' ד' הרמב"ם כפשוטו: דף ע"ה ע"ב ד"ה מן המודיעים. אבל רב יהודא פליג עליו וס"ל כל שא"י לכנוס בשעת אכילה והא ר"ע ס"ל אכילת פסחים זמנו כל הלילה נמצא מודיעים רחיק מירושלי' מפלגא דיומא עד צה"כ מהלך כ' מילין ואם נשוה מהלך לילה למהלך יום עילה יותר משיתסר פרסאות.

לכאורה זה תמוה כיון דמפלגא דיומא עד צה"כ אינו כ"א חמשה פרסאות ומהלך לילה עשרה פרסאות וזה ודאי דצריך לבוא לירושלים מעט קודם שיעלה ע"ה בכדי שיהי' לו שהות לאכול הפסח ולא יפסל בנותר א"כ ה"ל פחות מט"ו פרסאות דודאי זה פשוט דאיפסל בנותר מיד אחר שיעלה עה"ש ולא מהנ"ח: וכן מ"ש אח"כ דר"י לא הוסיף אדעולא לר"ע דס"ל תחומין דאורייתא כ"א שיעור מיל.

גם זה תמוה דהא ע"כ לעולא דס"ל עד שעת שחיטה היינו תחלת שקיעה דהוא ד' מילין עד צה"כ וכמו שהוכיח בתשוב' סי' י"ז ובחידושיו לר"ה א"ב לר"י דמוסיף אדעולא ה"ל ה' מילין בקירוב: שם ד"ה ואפי' אפיקרסותו בתוכו. ואיני יודע מה ענין אפיקרסותו למשקין כו' שמעתי ליישב בפשיטות שהמדפיס נתן מקום לטעות בזה שניקד בשני נקודות בד"ה ואפי' אפיקרסותו.

אבל באמת הכל דבור אחד וקאי אדלקמי' שהרי סופינו לטהר אפילו מלאין משקין ואפילו אפיקורסותו בתוכו כלומר דאיכא למיחש למגע זב וזבה במה שנוגע בבגדו וכמה שכתב רבינו ואפ"ה נאמנין: שם ד"ה נאמנין על כ"ח כו' לא נגענו ואי מיירי בקדש אין לחלק כו' הנה ביותר יש לתמוה על ביאור הגאון דשם דמפרש לרביעי דמיירי לקודש יעו"ש והרב הגאון מהו' צבי הירש מסלאנט אמר ליישב דהנה הש"ס מקשה וליתי בכ"ח המוקף צ"פ.

וע"ז תירץ הש"ס אמר ר"א שונין אין הקדש ניצול בצ"פ והיינו ג"כ מטומא' מת שמטמא באויר. והטעם שכמה חילוקי דינים יש בדיני מוקף צ"פ כדאיתא בכול' פרקין דמס' כלים וא"כ גזרו שמא לא הוקף יפה ונטמא מאויר משא"כ שם במשנה דהגבאין דמיירי מטומאת ע"ה שאין מטמא אלא במגע ולד' התוס' אפילו בהיסט אינו מטמא א"כ ליכא למיחש שאינו מוקף יפה שהרי ע"כ ליכא למיחש שמא נגע בו הע"ה כיון שרואין שיוקף צ"פ הוא.

ובזה מיושב קו' התוספות דפריך שם וליחשוב נמי הך מענה דקודש אין ניצול בצ"פ ותרומה נצלת בצ"פ כדאיתא שם בגיטין. ולפ"ד הנ"ל לק"מ דהתם מיירי בטומאת ע"ה שפיר אמרינן דניצול משא"כ בהך דטומאת מת ודאי י"ל דאינו ניצול: דף ד"ה ות"ל דה"ל כלי עץ העשוי לנחת כו'.

א"י מה איסור יש בטלטול כו' פי' לפי' כו' כיון בזה ליישב קושיות הכ"מ שהקשה שם וזה כמפרש מטעמ' דאמרינן הכא דכתיב בו תמיד. ומ"ש ומ"מ עיקר הדברי' תמיהין בעיני כו' הנה הכ"מ כתב אמ"ש הראב"ד ואולי לא כמו שהיא סובר.

הרי אין השגה באולי כו'. ואמינא דחדא מתרצא בחברתה.

והראב"ד השיג בממ"נ ותחילה יש לדון דלא תקשי להראב"ד במ"ש גבי שולחן כאינו מקבל מ' סאה ובתוספתא דב"מ פ"ה תני לגבי כלים של מ' סאה שהן אמה על אמה ברום ג' שהן ישנן תרמ"ח טפחים וראי' לדבר מדת השולחן שהי' ארכו אמתי' אמה ורחבו אח' אמה וחצי קומתו ויעלה בשיבורו תרמ"ח טפח יעו"ש.

ומיהו א"א לפרש לעולם שיהא השולחן עם גובה רגליו והרווח ביניהם נחשב כלי קביל מ' סאה והדבר מבואר ואין להאריך. ומ"מ דוחק לפרש דלסימנא וזכר בעלמא נקטו לשולחן.

שהרי דרך התנא לדקדק בכך כדתניא בתוספתא קמייתא דברכות אע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר. עוד קשיא לן בתוספתא דמייתא ממדת השולחן והיא תברא גדולה לחשבון תרמ"ח טפח דנקט החלה.

תוכן העניינים

טורי אבן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה