טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרצא · פירוש על הסימן
אשר חז"ל יגידו כי התורה היתה כתובה אש שחורה על גבי אש לבנה, ומפני כך "אין כותבין המגילה אלא בדיו". ואיתא בזוהר פרשת תרומה דיו היינו יוד, והוא סוד ג' אותיות יהו משם הויה כאמור בענין ספר תורה.
וענין הגויל והקלף הוא מתבאר שם לפי שהעור הוא נחלק לשלש חלקים - חיצון אמצעי פנימי. וכן היה בסוג האדם דאילו מתחילה העור של אדם הראשון נאמר "ויעש ה' לאדם כתנות עור וילבישם", ואיתא בחז"ל "בתורתו של רבי מאיר כתוב "כתנות אור"". ואחר שחטא עשה לו כתנות עור. וכאשר עמדו לפני הר סיני ישראל פסקה זוהמתן ונזדכך העור שלהם, וכדאיתא פרשת שלח לך. הרי שהיו שלשה מיני עור.
אמנם אין אני בביאורם עד יזכני ה' לפרש כתיבת ספר תורה כי שם מקומו. אמנם שים לבך כי כך היא למעלה גם כן שלש לבושים שלובש תפארת ישראל מאור עליון הנקרא 'עור'. וכנגד זה ימצא לאדם שלשה מיני לבושים כשהולך לבית עולמו כאשר מתבאר היטב בברכת "המלביש ערומים", עיין שם.
והנה המגילה מפני שנקרא 'ספר' - לכן אין כותבין אותה אלא "על הגויל או על הקלף כמו ספר תורה". וסוד הדבר הוא מה שאמר הכתוב "ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור" - הנה כי הודיע הכתוב כי הלבושים אלו שעשה ה' אלהים היו בהשואה אחת ממקום אחד לאדם ולאשתו. ולכן מכל מקום ראוי להיות הכתיבה של המגילה בערך ספר תורה אם מפני שנקרא 'ספר'. וגם שנקרא 'אגרת' שהוא בסוד הנקבה כאמור - הנה בענין הלבוש זה של עור אתקש לאדם.
אמנם "אם כתבה במי עפצה וקנקנתום כשרה" אף על גב שאינה בדיו מפני שנאמר "שחורה אני ונאוה". אמנם "אם כתבה בשאר צבעונים פסולה" - כי מאחר שהנחנו שהמגילה נקרא 'ספר' ומפני שנמשלה לאשת חיל נקרא 'אגרת' - והנה נודע כי כל שינוי מראה הוא פסול בין באיש בין באשה. ולכן בענין הדיו אין קפידה אף על גב שכתבה במי עפצה וקנקנתום מפני כי הגוון הוא שחור, ואין הפרש בזה. אמנם בשאר צבעונים הנה משתנה המראה לגוון אחר ולכן פסולה שהרי השבח שנמצא בהקב"ה הוא מה שאמר הכתוב "דודי צח ואדום", וכן בכנסת ישראל נאמר "יפה כלבנה ברה כחמה". ואומר "שחורה אני ונאוה". אבל שאר גוונים הם שינוי מראה ולכן פסולה. ואף על גב כי בעינים שייך גוון אחר - מכל מקום ענין הכתיבה הוא מורה על כל הגוף בכלל ולכן "כתבה בשאר צבעונים פסולה".
"וצריכה שרטוט כתורה עצמה" - הנה סוד של השרטוט הוא לעשות קו שיהיה הכתיבה ביושר. וזה הוא להורות כי סוד התורה העליונה נעשה בסוד קוים כאשר מתבאר במקומו בע"ה. ואמנם דין זה ימצא למגילה אף על גב שנקרא 'אגרת' בסוד אשת חיל כאמור מפני כי כן נמי הבחינות שלה נעשו קוים כדאיתא פרשת תרומה דף קס"ו (ח"ב קסו, א) וזה לשונו: "האי אור זרע ליה קדוש ברוך הוא בגנתא דעדנוי ועבד ליה שורין שורין על ידא דהאי צדיק דהוא גננא. ונטיל להאי אור וזרע ליה זרועא דקשוט ועבד ליה שורין שורין בגנתא וכו'. הדא הוא דכתיב אור זרוע לצדיק וכו' וכתיב וכגנה זרועיה תצמיח". וכאשר ביארתי בסוד משנה (משנה, כלאים ג, א) "ערוגה שיש בה ו' טפחים זרועים בתוכה ה' זרעונין" - ה' פעמים אור במעשה בראשית (משנה). ארבעה בארבע רוחות הערוגה וכו' להורות כי זה האור הוא נעשה בה בסוד קוים כי כן זורע אותו ההוא גננא דגנתא שנאמר "אור זרוע לצדיק" - רצה לומר כי הצדיק עליון זורע זה האור ונותן אותו לצדיק אחיו בנימן שנאמר "ותרב משאת בנימן חמש ידות" (בראשית, מח). ולאחר שניתן לצדיק גם כן מתפשט לישרי לב(?) בסוד קוים כי ישרים דרכי ה' הנקרא לב כמו שאמרו חז"ל מנין שהקב"ה נקרא לבן של ישראל שנאמר "צור לבבי וכו'".
ולכן מטעם זה "המגילה צריכה שרטוט" כאמור.
"ואין העור שלה צריך עיבוד לשמה". וענין העיבוד נימא ביה מילתא הואיל ואתא לידן. מה שנצטער אותו הצדיק מה זכה הכלב לעבד העורות בצואה שלו והשיבה לו מפני שנאמר "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו". אמנם תשובה זו נכונה לענין כי זהו לומר שירה על ידי הלשון מדה כנגד מדה, אמנם עיבוד העורות הוא מטעם אחר ממה שאמרו חז"ל כלב - כולו לב. והוא תמורת בחינת לב שבקדושה. ונאמר "עקוב הלב מכל אנוש הוא מי ידענו" (ירמיהו יז, ט) - רצה לומר כי בלב לפי כי נמצא בו ההרהור לכן נמצא בו עוקבא בצד השמאל שבלב, לכן "אנוש הוא" כי נמצא בו היגון שהוא שורש לסטרא אחרא. ולכן בתמורה הוא הכלב. ולהיות השורש שלו יונק מלמעלה - לכן יהיה זה עיבוד העור קצת הנאה לו לפי שהעור הוא של בהמה טהורה כמו שאומרים חז"ל מפסוק "למען תהיה תורת ה' בפיך" - מן המותר בפיך. והנה חלק הבהמה, אף על גב כי הוא נרמז במדה האחרונה (הוא הלב הנזכר) - מכל מקום היא למטה כמו שאמרו חז"ל אותה בהמה שהיא רבוצה על אלף הרים והיא טהורה (כמו שאמרו חז"ל). ולפי שהיא רבוצה על הרים אלו - סוד הרי אררט - לכן העור שלה צריך תיקון להעביר השער ממנו. ולכן הכתיבה צריך להיות על מקום של השער לאחר שנתקן. והתיקון שלו יהיה על ידי צואת הכלב שהוא מזדכך ביותר כמו ששנינו שהמאכל שוהה במעיו ג' ימים מעת לעת.
ולכן מה שנראה לעיני בשר כי זה יהיה תיקון לכלב - אינו כן - אלא התיקון הוא לעור הבהמה. אמנם זכות הוא לו מפני הסיבה. ולכן כאשר זה העור הוא לספר תורה ודאי שהוא צריך עיבוד לשמה כי קדוש הוא לאלהינו. אמנם לענין המגילה שיש בה שני צדדין - נקרא 'ספר' ונקרא 'אגרת' - לכן מפני שנקרא 'ספר' דהיינו שנמצא בה כח הספר עליון, יסוד הדבר מ"ש בספר יצירה "ספר וספר וסיפור". והנה תורה שבכתב הוא מן הספר עצמו כמו שאמרו חז"ל "נובלת חכמה של מעלה - תורה". אמנם המגילה הוא אור ממנו המתגלה למטה שלכן נקרא 'אגרת' שהוא בסוד הנקבה כנ"ל. ולכן "יש אומרים שאין צריך עיבוד לשמה" מפני כי מוכרח להיות מתאחז ממנה סטרא אחרא שנאמר "רגליה יורדות מות". ואף על גב שנאמר "ויצא לך שם בגוים ביופיך" כמו שאמרו חז"ל בנות ישראל אין להם שער -- אמנם לאחר החרבן שער שחור צמח בו כאשר ביארתי במגילת איכה במאמר "תולה שק על פתחו" עיין שם. והמגילה נתקנה לאחר החרבן. ולכן אין צריך עיבוד לשמה שהרי אע"ג שמעביר השער חוזר ונאחז.
"ויש אומרים שצריך עיבוד לשמה" מפני שנקרא 'ספר' כאמור. ואע"ג שנמצא בה כח של אגרת כנזכר - סבירא ליה שצריך עיבוד לשמה מפני כי מועיל הכונה טובה זו לפי שעה ולא הפסיד העושה כך.
"היתה כתובה על הנייר וכו'" - הנה ענין הכתיבה צריך להיות על העור כי זהו סוד הפסוק "ואחר עורי נקפו זאת" (איוב יט, כו). כי כמו שנשמת האדם בכח שלה האותיות בולטות בעור הפנים שלו - כך פנימיות האור הוא היוצא לחוץ ומתגלה האותיות והוא סוד הכתיבה תורה שבכתב. כדאיתא בזוהר פרשת שמיני דף מ' (ח"ג מ, א) וזה לשונו: "אשר כתבתי להורותם וכו' - ומתמן נפקא תורה ועל דא קרינן תורה שבכתב וכו'. ואל חדר הורתי - תורה שבעל פה דקיימא על פה וכו'". ובזוהר פרשת תרומה קנ"ט (ח"ב קנט, א).
ולכן "אם כתבה על הנייר פסולה". וכן נמי מאחר שהנחנו כי עיבוד העור הוא תועלת גדול לעור ופנה למעלה - לכן "אם אין זה העור מעובד פסולה". "וכן אם כתבה עכו"ם או אפיקורוס" הבלתי מאמינים - מה מועיל הכתיבה שלהם, ומה גם שהם עושים פגם ח"ו. ולכן פסולה לקראת בה.
"ודינה כספר תורה לענין הקף גויל" שהוא סוד אור המקיף - וכל פרטי דינים אלו יתבארו במקומם בעזרת הבורא יתברך שמו.
"וצריכה עמוד בסופה" כי הנה ספר תורה צריך שני עמודים להורות דאע"ג שנאמר "ויגע בכף ירכו" ונאסרו גם שניהם (מפני שהם חשובים כאחד, ובהדי הוצא לקי כרבא) -- זה יורה שכבר נתקנו. ומה גם כי שני עמודים אלו הם בסוד "וכל בניך למודי ה'" שהם הבל שאין בו חטא. והבן. אבל במגילה אין צורך רק עמוד אחד בסופה. דאע"ג כי שלמה המלך ע"ה הקים שני עמודים - יכין ובועז - היינו בזמן שבית המקדש היה קיים. אבל בעבור החרבן - רגליה יורדות מות. אמנם חז"ל אמרו שקר אין לו רגלים, כלומר שאינו מתאחז רק ברגל אחת של אות ה שלכן אינו דבק למעלה כי אז נעשה ח' בסוד "נפש כי תחטא". לכן "צריכה עמד אחד בסופה" להורות כי האחד נתקן אבל האחר יונקים ממנו לעולם, דלא סגי בלאו הכי.
ולפי מה שאמרתי כי העמודים של ספר תורה הם עליונים ואין נאחז בהם סטרא אחרא - נמצא כי מה שנצרך לעשות במגילה עמוד אחד היינו מפני שנקרא 'ספר' ולכן סוד זה העמוד הוא בסוד הזכר להורות דאף על גב כי הגיע הפגם בשני ירכים דיעקב -- מכל מקום האחד כבר נתקן שנאמר "וגם נצח ישראל לא ישקר". אבל אותו שנגע בו עדיין לא יצא מדי דפיו לגמרי שנאמר "והודי נהפך עלי למשחית", ונאמר "כל היום דוה".
"וצריכה חלק בראשה כדי להקיפה" כנגד אור המקיף שמקיף כולה.
ולענין "התגין" שהם אורות שעל האותיות - "יש אומרים אינה צריכה" מפני שהיא כאגרת ואין מועילים בה. "ויש אומרים צריכה" מפני שנקרא 'ספר' ואורות אלו מועילים בה קצת. וכן עיקר.
([כאן מובא בדפוס ציטוט שו"ע סעיפים ג'-י"א])
נודע הוא כי גם זה לעומת זה עשה ה'. ואיתא בתיקון י"ח דף ל"ו וזה לשונו: "כגוונא דאיהי מלכות קדישא הכי איהו מלכו חייבא. כגוונא דמילה - איהי ערלה דתמן סמאל ערל ובת זוגיה ערלה וכו' לקבל תרי ירכי קשוט וכו'". ובתיקון ב' דף ן' וזה לשונו: "ובגין האי קנאה דכסי קב"ה על אסתר באות דיליה דאיהי קדושה דיליה דלא איהי קדושה פחות מעשרה, אתלבשו עשרה כתרין תתאין בעשרה בנין דהמן דתמן 'אל אחר' וכו'". ולכן "עשרת בני המן צריך לכותבם כשירה" להיות כי זה לעומת זה כאמור.
אמנם צריך להיות הפרש בין זה לזה. כי הנה "שאר השירות יש בהם חלק על גבי הכתב" להורות דאפילו קודם השירה שהיה עת צרה יש שם ריוח והצלה לישראל בודאי מפני שכבר נאמר "בכל צרתם לא צר". ונתבאר אצלי כי מלת "לא" קרי וכתיב כדאיתא בגמרא. ומשמע הכי ומשמע הכי. להורות כי לא צר לישראל - אין צרה - מפני כי צרה של ישראל כביכול לו צר מרגיש בה ולכן כמאן דליתיה דמי. וכן נמי יש "חלק בין כתב לכתב" להורות מה שאמר הכתוב "וריוח תשימו" כי התפלל יעקב אבינו ע"ה שיהיה ריוח בין צרה לצרה. ולכן מחוייבים אנחנו לומר לפניו שירה על כונת הבטחות טובות אלו.
אבל ברשעים אלו - לא כן היה. שהנה בטלו בנין בית המקדש כאשר כתבו שטנה ותכף ומיד השתדלו לעקור שם ישראל להשמיד להרוג ולאבד. ולכן אינו מניח "חלק על גבי כתב" מפני כי בענין זה לא היה ריוח, לא ישראל ולא לפני הקב"ה(?) דאיתא במדרש בפסוק "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" - מלכו של עולם. "מניח חלק בין כתב לכתב" לתת רמז כי היה ריוח בין צרת ביטול מלאכת בית המקדש לגזרה כמה שנים כמו שמבואר מן המקרא.
"ואם לא עשה כן פסולה" שנראה שמכחיש מה שאמר הכתוב "וריוח תשימו". ובישראל נאמר "כי נפלתי קמתי", אבל ברשעים אין תקומה למפלתם.
עוד תשוב ותראה טוב טעם. כי הנה הרמז של השירה הוא במדה האחרונה, הובא בכמה מקומות ובזוהר פרשת וילך דף רפ"ה (ח"ג רפה, א) וזה לשונו: "אז ישיר משה וכו' את השירה הזאת ליהו"ה - שירתא דמטרוניתא. למאן? ליהו"ה. ובגין כן ויכתוב משה את השירה הזאת וענתה השירה הזאת", עכ"ל. הנה מבואר מן המאמר כי השירה היא במטרוניתא ופנה למעלה לתפארת ישראל.
והנה כתיבת השירה על דרך זה הוא מורה שנעשית בסוד קוים, כי הנה נתבאר כי צריכה שרטוט מפני כי זה מורה להיות קוים - מכל שכן בכתיבה. כי הנה השרטוט הוא צורך מפני הכתיבה ולכן צריך חלק למעלה מפני כי כן הוא מורה על אויר עליון שהוא למעלה מן הקוים. וזהו השבח דמשבח' מטרוניתא למלכא כמה דאת אמר "ראשו כתם פז", ונאמר בשבח שלה "ראשך עליך ככרמל". ובענין השירה יש ענין אחר שנכתב אריח על גבי לבנה שמורה על היות כדמיון סגול כדמיון זרועות - אחד מכאן ואחד מכאן וגוף באמצע. אין זה מקום ביאורן.
אמנם לענין רשעים אלו אין מניחים חלק למעלה להיות כי חלק ה' עמו, אבל סטרא אחרא חלק לבם מבלי דעת שנקרא "מלך זקן וכסיל". ולכן "מניח חלק בין כתב לכתב" להיות הפך מסטרא דקדושה כי הוא אריח על גבי לבנה מן הטעם כי יש מכריע בין שני הקוים וזה מורה ענין הייחוד והחיבור. אבל בסטרא אחרא - אין להם חיבור (כדאיתא פרשת בלק: "אשר הלך חשכים - דשארי בחיבורא וסיים בפירודא"), ולכן "אם לא עשה כן" חלק באמצע שמורה על פירוד שלהם - "פסולה" לפי כי כאשר נעשה קשר של רשעים מורה היות נמצא העדר כביכול במגיל' שטר' דקדושה ולכן פסולה.
"צריך להאריך ו' דוייזתא" - דאף על גב כי יש מי שאומר כי היינו בענין הקריאה - גם בכתיבה יש להאריך אותה מפני שמורה על הזקיפה שלהם, ואיתא בתיקונים דף ן' וזה לשונו: "ואיהו עבד עץ גבוה חמשים אמה, וקב"ה נטל נוקמ' מניה ומבנוי בשכינתא עילאה דמחת למצראי חמשים מכות".
"וצריך לכתוב "איש" בראש דפא" - להורות כי זה הוא שעליו נאמר "אדם בליעל איש און הולך עקשות פה" (משלי ו, יב) כמו שאמרו חז"ל "לית דידע למימר לישנא בישא כהמן". ואמר "הולך" כי כן הלך ליעץ לאחשורוש לבטל מלאכת בית המקדש וגם להשמיד וכו'.
"וצריך לכתוב "ואת" בסוף" - היינו בסוף עשר שטין כי כן הם עשר קליפות כאמור ומלת "עשרת" בסוף הדף לרמוז כי כאשר נעשה נקמה באלו הגשמיים כך שבר ה' מטה רשעים למעלה, עשר קליפין שלהם כנ"ל. כי הם השורש של עשרת בני המן. ולפי שאמר בלשון של התיקונים כי הנקמה שעשה הקב"ה לאלו היה בשכינתא עילאה דמחת למצראי חמשים מכות, ואלו המכות היו על הים כמ"ש רבי עקיבה ע"ה "על הים לקו וכו'" שהוא מאות ה' - לכן נאמר "שברת ראשי תנינים על המים" (תהלים, עד) - ראשי תיבות עשרת ה'95 - אלו עשרת בני המן והשורש שלהם שלקה מאותה שעה על המים.
"אם הטיל בה ג' חוטים גידים" - אין מקום להאריך בדין החוטים כי אם בהלכות ספר תורה. ואמנם בדרך קצרה הוא כי הגיד הוא ענין המחבר כנראה לחוש. והוא סוד הגיד עצמו המחבר המדות עליונות. ולפי שנמשך מן הראש דרך חוט השדרה צריך להיות משולש, והם שלשה, מפני כי השורש שלו למעלה. ושיעור אחר הוא בצלעות. וגם למטה.
"ותפירה אחת בחלק הרביעי מצד זה ותפירה אחת בחלק התפירה שמצד האחד". סך הכל חמשה תפירות - הוא סוד חמשה בריחים. והביאור שלהם מפורש בזוהר פרשת בלק - הוא סוד מהלך עץ החיים ת"ק שנה. ולעומת זה הם חמשה פעמים אור הנזכר במעשה בראשית כנזכר במאמר לעיל בפסוק "אור זרוע לצדיק".
ולכן צריך כל דינים אלו במגילה שהוא בסוד הצדיק הנקרא "ספר" כנ"ל.
"צריך להניח שיעור בראש היריעה וכו'" - היריעות אלו וכן היריעות של ספר תורה, הכל הולך אל מקום אחד, סוד מה שאמר הכתוב "אורך היריעה". ובמשכן היו עשר יריעות חוברות אשה אל אחותה. והסוד לרמוז כי לאה ורחל הם חוברות. רחל הנקראת "אשת יעקב" מחוברת אל אחותה לאה. ולכן "במשהו מן החיבור סגי". והוא סוד מה שאמרו חז"ל "מה שעשתה יראה עטרה לראשה עשתה ענוה סנדל לעקיבה". והבן.
"אין קורין בציבור במגילה הכתובה בין הכתובים וכו'" - הנה נתבאר למעלה כי המגילה היא סוד המדה אחרונה. והנה נודע כי מדה זו היא מחוברת למעלה בסוד ה' שבשם. וגם הולכת למטה בעולמות תחתונים כי כולם הם מתנהגים על ידה. ולכן ימצא שהמגילה (סוד כנסת ישראל) מתפשטת בג' עולמות שהם דוגמא לתורה נביאים וכתובים. שהרי מבואר בתיקונים ה' תתאה מקננא בעשיה. ולכן כאשר המגילה "כתובה בין הכתובים" אין לקראת אותה בציבור, מפני כי הציבור הוא יורה בעולם האצילות, מקום העיקרי של כנסת ישראל. ו"בין הכתובים" מורה על זמן שהיא למטה בעשיה. והוא גנאי. אמנם "אם היתה חסרה או יתירה" הוא מורה דאע"ג שהיא שם - מכל מקום היא יש לה שורש מובדל מן הכתובים והרי יש לה היכר.
"אבל היחיד יכול לקראת בה אפילו אינה חסרה ויתירה" מפני כי קראית היחיד הוא יורה על אותה מדה ההולכת בעשיה רק היא יחידה, ולכן "יוצא בה ידי חובתו" מפני כי אפילו אותו חלק ממנה יש בה כח לדחות חובתו של אדם ממנו ולהכניע היצר שלו כנ"ל. "ודוקא כשהיא כתובה בגליון כספר תורה" כי זה מורה על פנימיות של מדה זו המתפשט בעשיה - יש בו כח לדחות הקליפה מעל האדם מפני כי גם למעלה בעשיה אין יכולת סטרא אחרא להתערב עם פנימיות מדה זו מפני שהיא "בגליון כספר תורה" - בערך היותה למעלה בסוד ה' דבק לתורה שבכתב. וכאשר לא כך היא - אינו יוצא ידי חובתו מפני כי כן מורה על בחינת חיצוניות שבה כי מתערבה סטרא אחרא ואיך יתכן שמוציא האדם ידי חובתו.
"מגילה שהיא נקודה וכו'" - איתא בזוהר פרשת [ויקהל] דף ר"ה (ח"ב רה, ב) וזה לשונו: "רזא דספר תורה ביומא דא הא אוקמוה. תנינן כתיב ויקראו בספר בתורת האלהים מפורש בשום שכל ויבינו במקרא והא אוקמוה - רזא דאינון פסוקי טעמי ומסורת. וכל אינון דיוקנין ורזין עילאין כלא אתמסר למשה מסיני. אי בכל הני דיוקנין אתמסר אורייתא למשה - ספר תורה דאיהו בכל אינון קדושאן אמאי איהו חסר מכל הני תיקונין ורזין דאתמסרו ליה למשה באורייתא?! אלא רזא דא כד כורסייא קדישא מתעטרא ואתכלילת בתורה שבכתב - כל אינון דיוקנין וכל אינון טעמין ומסורות - כולהו עאלין בגניזו ואתרשימו בגו כורסייא קדישא וכו' כאתתא דאתעברא מן דכורא ואשתארו אתוון עילאין לחודייהו בקדושתייהו כדקא חזי", עכ"ל.
והנה מבואר מזה המאמר כי זהו כבודו של ספר תורה שאין בו נקודות ולא טעמים. ולכן הוצרך ללמד כי בענין המגילה אע"ג שהיא נקודה אינה נפסלת בכך. נהי כי יותר טוב הוא כי לא יהיה שם כתוב שום דבר מן הטעם הנזכר, וביותר מפני כי ספר תורה כאשר הוא בלתי נקוד הוא מורה על כמה עניינים, לפי דאיפשר לקרא המילה בכמה שינויים ויובן כמה דרשות מחולפים על דרך מה שאמרו חז"ל "מנין להמן מן התורה שנאמר המן העץ". ואילו היה מנוקד לא היה איפשר ללמד ממנו זולת הבנה אחת. ולכן ימצא כי כאשר המגילה מנוקדת ימצא כי הוא ענין הערה כאמור. ולכן בא ללמד דאעפ"י כן היא כשרה מפני כי כן נקראת 'אגרת', ובענין זה אין שם רק הבנה אחת וזה נמצא לה מפני כי אין שם הויה מתגלה בתוכה.
"אם אין מגילה כשרה וכו'" - הנה נתבאר למעלה כי הקריאה שאדם קורא בתורה עושה רושם, ואותו ההבל היוצא מפיו מקיים העולמות. וזה יובן עם מה שאמר בזוהר פרשת אמור דף ס' (ח"ג ס, א) וזה לשונו: "פתח ר' חזקיה ואמר ה' אלהים נתן לי לשון למודים וכו' זכאין אינון ישראל דקב"ה אתרעי בהו מכל שאר עמין ויהב להו חולק שמא קדישא. ובמה אחידו י"ש בשמא קדישא בגין דזכו באורייתא וכו'. וכד נפיק מתמן בההוא דרגא דאקרי יסוד לההוא חכמה זעירא - כדין אתקרי 'לשון למודים', ונפיק לאתערא לאינון קדישי עליונין וכו'".
ולכן "אם אין מגילה כשרה" נמצא כי אותה הקריאה נפגמת באותה מגילה פסולה, ולכן "טוב לקראת אותה בחומש" שמורה על התפשטות שלה בעולם העשיה כאמור. אמנם "לא יברך" מפני כי אין עושה רושם שם ענין הברכה שהוא סוד אור המקיף.
"אם קרא במגילה גזולה יצא" - מפני כי אין עושה פגם במגילה קריאה זו ולכן נמצא במגילה כח להוציא אותו מחובתו. וכבר שנינו הגזלנין שהחזירו אין מקבלים מהם.