טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרפב
הנה נתבאר למעלה מהו הפגם שהגיע למעלה במלכות יון וכיצד היה ענין של הגאולה להם. הוא הדבר מ"ש בזוהר פרשת פקודי דף רנ"ה (ח"ב רנח, א) וזה לשונו: "לבתר גרמו חובין ושלטא ההיא ערלה ואדחיין מבית שני לבר, ונחתו מתמן לחמוקי ירכין לתתא עד דישכון לתתא ברגלים. וכד יחובון ברגליו כדין "ועמדו רגליו ביום ההוא וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי בזמן החרבן היה מסיבת העון של התחתונים שנגע ברגלים העליונים, ולכן נדחו מבית שני. ואין הגאולה באה עד שנתקנים אלו הרגלים ואז נאמר "ועמדו רגליו וכו'". ולכן תקנו חז"ל כי הודאה תהיה מקביל לענין מקום העון שנגע שם. ולכן בא הדין כי "כל ימי חנוכה" והם שמונה "אומר על הניסים בברכת המזון בברכת הארץ" להיות מקביל. והענין יובן עם מה שאמרו חז"ל זקנים שבאותו דור אמרו פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה. ועוד אמרו משה תקן לישראל ברכה ראשונה "הזן את הכל", יהושע תיקן ברכת הארץ לפי שהנחיל הארץ לישראל. ולכן מפני כי בזמן היונים לקחו את הארץ מיד ישראל ושלטו בירושלים - ולכן כאשר שבר ה' מטה רשעים תיקנו ההודאה להקב"ה שתהיה בברכה הארץ. וכן נמי תיקנו להם שתהיה ההודאה זו בברכת מודים שהוא ענין הודאה שהוא לאחר שבאה עבודה כמו שאמרו חז"ל.
ואמנם זהו כפי פשוטן של דברים. אמנם עיקר הדבר הוא כאשר אמרו חז"ל כל מה שאירע לאבות הוא סימן לבנים. ולכן בא החלום ברוב ענין ליעקב אבינו ע"ה מ"ש "והנה מלאכי ה' עולים ויורדים בו" אשר חז"ל פירשו במדרש "איכא דאמרי בסולם, איכא דאמרי ביעקב". ואף על גב כי בדרך הפשט הוקשה להם מה שאמר ביעקב - אין זה קושי כלל. אמנם דברי חז"ל צריכים ביאור אמנם הכל אמת. ולמאן דאמר "בו ביעקב" - היינו לומר כי מלאכי אלהים העליונים גם ישראל הנקראים 'מלאכים' (כדאיתא בפסוק "ברכו ה' מלאכיו" בתחתוני הכתוב מדבר) - כולם עולים ויורדים בעבור יעקב.
וכפי דרכי ירצה כי כל מה שהגיע ליעקב היה סימן לבניו אחריו. ולכן כאשר נתפגש עמו המלאך ויגע בכף ירכו היה סימן לבנים - הוא דורו של שמד לחז"ל. אמנם גם זה היה הוראה על חרבן בית המקדש. ובדברי חכמים ז"ל כתוב כי נגע באחת, ולא נתברר אם בימין או בשמאל. ולכן נאסרו שתיהם. ולכן זה הוא אות לשני בתי ישראל שעתידים ליחרב. ולכן חרבן בית ראשון כנגד רגל ימין, וחרבן בית שני כנגד השמאל. ולפי כי כן היה זה הדבר מוכן מזמן יעקב אבינו ע"ה -- לכן אחר כך כאשר בעבור העון שלטה הערלה - נחתו לחמוקי ירכין לתתא עד דישארון ברגלים. ולכן כאשר נעשה להם זה הנס בזמן מתתיה ובניו ע"ה - התקינו לומר ההודאה להקב"ה באותה הברכה המכוונת לענין הפגם.
והנה מכוון לזה הוא ברכת הארץ בברכת המזון. והענין יובן עם מ"ש בזוהר פרשת תרומה דף קע"ח (ח"ב קעח, א) וזה לשונו: "כד בריך בר נש וכו' הדר ואמר הזן את העולם כלו בטובו בחסד הדא הוא דכתיב נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. הזן את הכל לצדיקי ולרשיעי לכלא - דא אקרי ברכת ימין. שמאל לאו איהו בברכת מזונא וכו' הא כתיב ונעים זמירות ישראל, ודא שמאלא. וכל שמאלא אתכליל בימינא. אבל הודאה אורי על ימינא לאחזאה דהא מניה נפק וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי ברכת הודאה הוא כנגד השמאל רק שהוא נכלל בימין, ולכן נתקן הודאה זו שהיא בסוד בית שני שהוא נרמז בשמאל בברכה שהיא מכוונת כנגד השמאל. וכן נמי בענין התפילה נתקן בהודאה שהוא כנגד השמאל כי "רצה" ו"מודים" הם ימין ושמאל. אמנם באה ההודאה בכיוון בברכה שתיקון יהושע להיות כי עיקר הפגם וההעדר הנוגע למעלה הוא בבחינת הלבנה שלכן ישראל מונים ללבנה. ולכן כדי לתקן אותה מפגימתה תיקנו הודאה זו בברכת הארץ שתקן יהושע הנרמז בה כנזכר.
"ואם לא אמר אין מחזירין אותו" מפני כי תקנה זו ה** לשעה קלה אך אין התיקון לגמרי עד לעתיד שנאמר "ועמדו רגליו" כנ"ל. "ומיהו אם נזכר באותה ברכה כל זמן שלא הזכיר את השם אפילו בין 'אתה' להשם - חוזר" כדי לעשות נחת רוח לקונו, וגם שהוא לשעה קלה.
"גם במוסף של שבת ושל ראש חדש צריך להזכיר של חנוכה" - כי הכל הוא מטעם אחד לצורך ענין תיקון בכל עליה שתעלה כנסת ישראל למעלה נוסף בה השבח וההודאה לענין התיקון.
"אין אומרים כשם שעשית וכו' כן תעשה עמנו" שלא לתת פתחון פה - כך אמרו חז"ל לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן. "ויש אומרים שאומרים אותו" מפני שאין הדבר מפורש וכן נהגו שלא לאומרו כלל.