טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרעג · פירוש ראשון
כבר נתבאר למעלה כי נר חנוכה הוא אור עליון הנמשך למטה אצל המדה האחרונה ומאיר על המנורה הטהורה באותו שמן שנאמר בו "שמן ראש" כנ"ל. והנה זמן זה הוא זך עד מאד, שהנה נתקן על ידי הכהנים. ולכן ימצא הפרש זה בין נר של שבת ובין נר של חנוכה. וההפרש הוא כפי פשוטו דאילו בנר של שבת צריך שיהיה שמן זית זך כדי שיהיה נמשך מאליו - חיישינן שמא יטה. אבל בנר חנוכה לא כן הוא.
וכן נמי הסוד שלו כי להיות אותו שמן עליון נמשך ומאיר למדה האחרונה לכן אנו חוששים שלא יהיה דבר של עיכוב באופן שיטה אותו אור העליון קדוש הוא ויאיר לזולת מסיבת(?) העון שלא נתן לתוכה שמן זך. ונמצא שנהנים מאותו אור בחוץ בסוד קליפת נוגה שנאמר בה "ונוגה לו סביב", כי תמיד מקטרג להתאחז בקדושה כדאיתא פרשת ויקהל דף ר"ג (ח"ב רג, א) וזה לשונו: "פתח ואמר וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון וכו' בהאי נוגה מפתי לאתתא לנטלא נהורא ועל האי כתיב וחלק משמן חכה וכו'. תא חזי ביומא שתיתאה כד מטא זמנא דערב דליג מגו ההוא נהורא דאשא וסלקא לעילא לאעלא גו גוונין וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי קליפת נוגה "דליג וסליק לאעלא גו גוונין עילאין", ומפני כי יודעת לפתות לאשת חיל שנאמר "וחלק משמן חכה" - לכן אז אנו צריכים להיות זהירים בנר שבת להדליק אותו בשמן זית שיהיה נמשך ומאיר, גזרה שמא יטה אותו האור ויאיר לחוץ אל קליפה הנזכר. אבל לא כן הענין בנר חנוכה דמעיקרא הרצון בזה הוא כדי להאיר מאותן האור למטה ולכן שיעור השמן שצריך לתת לתוכה הוא "עד שתכלה רגל מן השוק" כנ"ל.
ולכן "כל השמנים כשרים לנר חנוכה" דליכא למיחש שמא יטה שהרי נאמר "הטתו ברוב לקחה" ומקבלת אור ימינו מזמן שנגע בכף ירך יעקב, ומכל שכן בזמן החרבן שנאמר "כל היום דוה" "והודי נהפך עלי למשחית". וכן הוא לענין הפתילות - כאשר כבר נתבאר למעלה כי הפתילה הוא כינוי כמו שאמרו חז"ל "למה נחתם גזר דינם של החרבן? על ב' פתילות בנר אחד".
ולכן בשבת כי הייחוד הוא על ידי הצדיק דכתיש כתישין וממשיך אותו שמן עליון מאותם הזתים כדאיתא פרשת פנחס - אז צריך ליזהר בפתילה שלא יהיה ממנה עיכוב לענין שיהיה נמשך השמן (כאשר מתבאר בענין שבת בע"ה). אמנם בזמן זה כי הוא דרך חול - אין מזה העדר גם שלא יהיה הפתילה מושכת האור כראוי - אין העדר. נמצא בזה כי אין זה מעכב לאור להאיר למטה ולכן "כל השמנים והפתילות כשרים לנר חנוכה ואף על פי שאין השמנים נמשכים אחר הפתילה" מן הטעם הנזכר, "ואף על פי שאין האור נתלה יפה באותם פתילות" - הרי אין בזה חששא שמא יטה כאמור, כי אדעתא דהכי מדליקין נר חנוכה.
ולכן מפני זה הטעם עצמו בא הדין "ואפילו בליל שבת שבתוך ימי חנוכה מותר להדליק בנר חנוכה השמנים והפתילות שאסור להדליק בהם נר של שבת" שהנה נר של שבת קדוש הוא ואין לעשות מעשה למטה שיהיה סיבה להמשך האור זה למטה. אמנם נר של חנוכה אף על פי כי הודלק ביום השבת -- מכל מקום לא ראי זה כראי זה; כי נר חנוכה מאיר למטה מעולם האצילות כאמור.
ומה שנתן טעם "לפי שאסור להשתמש לאורה" - הענין הוא כי הנה זה האור של נר חנוכה כבר נתבאר שהוא מתפשט ויורד ומאיר בעולם הבריאה דהיינו השיעור "עד שתכלה רגל מן השוק". אבל אינו מתפשט יותר למטה. ולכן אסור להשתמש בנר חנוכה "ואפילו לבדוק מעות או למנותן לאורה אסור" מפני כי עולם היצירה הוא דרך חול, כי שם על ידה מתנהג כל העולם בשית יומין דחול. ואור חנוכה אינו מגיע עד שם להאיר בה. אמנם בעולם הבריאה קדש הוא, וכדאיתא בתיקונים דף ג' וזה לשונו: "וזכאה איהו מאן דלביש מלכא ומטרוניתא בעשר ספיראן דבריאה וכו' דביומי שבתות ויומי טובי איהו לביש לבושי מלכותא דאינון עשר ספירות דבריאה וביומי דחול לביש עשר כיתות דמלאכיא דמשמשי לון לעשר ספירן דבריאה", עכ"ל.
הנה מבואר מזה המאמר כי היצירה היא דרך חול ולכן נמי אסור להשתמש לאור חנוכה.
ומה שאמר "ואפילו תשמיש של קדושה" הוא מן הטעם האמור למעלה, כי האור המתפשט ויורד מן האצילות ומאיר בעולם הבריאה אין זה כל הלילה רק עד שתכלה רגל מן השוק שהוא שיעור חצי שעה כאמור. ומאחר כי הארה זו מועטת והזמן מועט שהוא מאיר בעולם הבריאה שהוא "תשמיש של קדש" כאמור כי קב"ה בשבתות וימים טובים לביש לבושין דבריאה -- ולכן יש מי שאומר דאפילו תשמיש של קדושה אסור להשתמש לאור נר חנוכה. "ויש מי שאומר כי תשמיש של קדושה מותר" מן הטעם האמור שהרי אותו האור מאיר למטה אותו זמן.
"ונוהגים להדליק נר נוסף כדי שאם ישתמש לאורה יהיה לאור הנוסף שהוא אחרון" - שהנה בא הרמז שלו לאותו האור עליון כי הוא מתפשט ויורד למטה ולכן "יניחנו מרחוק קצת משאר נרות מצוה" כי לעשות היכר כי אין זה מכלל האור העליון אותו שהוא נמשך למטה בבריאה רק אור שני שהוא ממשיך על ידי מעשה להאיר נמי ביצירה, ואין זה מכלל הנרות של מצוה כאמור.
"הדלקה עושה מצוה וכו'" - אף על גב דקים לן כי מעשה גדול ולכן כאשר האדם מניח הכלי של אורות החנוכה במקומה, ומה שגם שעורך אותה ונותן לתוכה שמן ופתילה, ולכן יש סברא לומר כי יהיה זה עיקר. ואין הדבר כן. שהרי נאמר "טוב אחרית דבר מראשיתו". ואדרבא נהפוך הוא כי אם אינו גומר המצוה כתקנה אדרבא הוא פוגם שלכן אין המצוה נקרא אלא על שם גומרה. ועל כיוצא בזה נאמר "גם מתרפה במלאכתו חבר הוא לבעל משחית" (משלי, יח), כי כונת הפסוק להעיר על ענין זה כי האדם שהוא מתחיל במצוה לעשות אותה הנה הוא מעורר כך למעלה. ונודע כי מלת מצוה הם אותיות מץ חילוף יה, ואותיות ו"ה. כלומר כי על ידי מעשה המצוה מחבר שני אותיות ו"ה הנקראים 'חתן וכלה' ומתחבר עמהם אותיות יה שהם של איש ואשה כמו שאמרו חז"ל "איש ואשה זכו שכינה שרויה ביניהם", אות י' באיש ואות ה' באשה. ולכן כאשר התחיל למעשה המצוה - אז נעשה התעוררות עליון, והכלה תעדה כליה. וכאשר מתרשל האדם ואינו גומר לעשות המצוה ומתרפה במלאכתו, מלאכת שמים שנאמר בה "ויבא הביתה לעשות מלאכתו" -- אז "חבר הוא לאיש משחית", הוא הנחש דשארי בחיבורא וסיים בפירודא. כדאיתא פרשת בלק בפסוק "אשר הלך חשכים - אשר הלכו מבעי ליה?". ולכן הגיד כי הלך הוא לפי שמתחיל לעשות חיבור וכאשר נפרדים תכף לכן אמר "חשכים" בלשון רבים.
ולכן "הדלקה עושה מצוה" שהוא גמר הדבר. "לפיכך אם כבתה קודם שעבר זמנה אינו זקוק לה" מאחר שכבר נעשה בה מעשה והדליק אור העליון בה ונעשית בסוד נר כאמור למעלה. "ואפילו כבתה בערב שבת קודם קבלת שבת שעדיין הוא מבעוד יום" וכבר נתבאר למעלה כי זמן הדלקתה הוא לאחר שקיעת החמה -- אף על פי כן מאחר כי כבר הדליק אותה "אינו זקוק לה".
([כאן בדפוס מוצגים ציטוט של סעיפים ג' וד' של שו"ע])
הנה נתבאר למעלה בדיני הפסח בענין הגעלת הכלים וטהרתם, ושם נאמר כי הכלים הם רמז לאיברי האדם שהם כדמיון כלים להכנס בתוכם הנשמה. וכן נמי נתבאר על כלים העליונים ועליהם נאמר "וככלה תעדה כליה". ולפי כי הצדיקים הם מתקנים האיברים שלהם על ידי מעשה המצוה ומוכנים לתקן הכלים עליונים - לכן הצדיקים נקראים 'כלים' כמו שאמרו חז"ל שנאמר "ויאבדו כלי מלחמה" ונאמר "הברו נושאי כלי ה'".
ולכן יאמר "נר של חרש" שהרמז שלו על איברי האדם כאמור, כי מפני שהאיברים הם בלתי שלמים מכונים אל 'כלי חרש'. וכדאיתא פרשת בהעלותך דף קנ"ג (ח"ג קנג, א) וזה לשונו: "ואית נשמתין חמריים דאינון כמאני חרש שבירתן זו היא טהרתן, כמה דאת אמר נשברו נטהרו. ורזא דמלה זבחי אלהים רוח נשברה", עכ"ל.
והנה כבר נתבאר כי מלת חנוכה בא הרמז אל תיקון האדם והארת נפשו רוחו ונשמתו בקרבו אור בו. ולכן צריך לתקן הכלים (שהם האיברים) כדי שעליהם ישכון אור הנזכר. ולכן אם הדליק האדם נר של חרס, דהיינו אבר של נתקן שלכן מכונה לכלי חרש, שהנה חז"ל אמרו "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות", ולכן כלי של חרס זה האבר שהדליק בו "לילה אחת" ועשה מצוה "נעשה ישן" לפי שהתכלית הוא לעשות חבילות של מצות והאבר של זה האדם מכונה לחרס מפני שהולך אחר החומר כאמור. ולכן "אין מדליקין בו לילה אחרת אלא לוקחם חדשים" מפני כי התכלית הוא לזכך האיברים של האדם בכל יום תמיד.
ולכן "אם אין לו אלא ישן", כי אין בו כח להיות מחדש מעשיו בכל יום ויום, עדיין יש לו תקנה כי "מסיקו בכל לילה" כי יחם לבבו על מעשיו ובזה נתקן בתגבורת האש הטיבעי אשר בלבו. אמנם "נר של מתכת אין צריך חדש" מפני כי המתכות הם מכונים אל ניקוי האיברים. "וכן של זכוכית וכו'". ולכן "אין צריך חדש".
"אין חוששין לפתילות להחליפם" - כי הנה הפתילה הוא רמז לנפש האדם שנתלה האור העליון בה, ולכן אין צריך להחליף אותה, "עד שתכלה" מעצמה כי זה הוא התיקון ביותר נאות לה.