טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרנח · פירוש שני לצד עילאה
ועתה אשובה נא לבאר הדינים הללו בענין הנוגע למעלה. וכך היה אומר:
"מן התורה אין לולב חוץ למקדש אלא יום ראשון" - כי הנה שנינו "בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד וכו'". כי הנה מאחר שידענו כי המקדש התחתון מכוון כנגד בית המקדש עליון שנאמר "וזה שער השמים" - ולכן מפני מה שאמר הכתוב "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" - לכן היה ניטל במקדש התחתון שבעה לפי כי על ידי כך מתעורר מעשה המצוה ופנה למעלה ונעשה ייחוד העליון במקדש העליון על ידי הלולב עליון (הוא הצדיק). אמנם חוץ למקדש בגבולין היה נוטל יום אחד שנאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון" - ממה שאמר הכתוב "לכם" משמע בכל מקום, והיינו יום ראשון בלבד נמצא כח בתחתונים לעורר הכחות העליונים ולחבר אותם זה בזה ותו לא. "משחרב בית המקדש התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש" כדי להעיר כחות העליונים ולחבר אותם אחד אל אחד במקדש העליון על דרך מה שהיה נעשה במקדש בתחילה.
אמנם עוד תשכיל ותדע ממוצא דבר זה שאמרו חז"ל בית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה. הענין הוא כי בית המקדש של מטה היא ה' אחרונה, ומקדש עליון הוא סוד ה' עליונה, כדאיתא בזוהר בהרבה מקומות. ולכן נעשה מצוה זו על ידי הלולב שממשיך האורות ממקדש עליון (סוד ה' עליונה) ומוריד אותם למטה אצל ה' אחרונה, מקדש תחתון. ואמנם הלא תדע ותשכיל כי כל מעשה זה שאנחנו עושים בלולב ומיניו בזמן הזה הוא הענין שאנחנו עושים בכל יום, אלא בשאר ימות השנה הוא באופן אחר כדאיתא פרשת צו דף ל"ח (ח"ג לח, א) וזה לשונו: "ארבעה מינין בלולב ואינון שבעה וכו' ובעובדא דילהון אתערו שבעה אחרנין לעילא לאוטבא עלמא בכמה סטרין וכו' דהא בשעתא דכנסת ישראל אתברכא מנייהו עלמא אתברכא וכו'. ועוד באתערותא דא שתא כולא אתברכא במיא לאסתפקא ביה ואשתאבין כולהו ממבועא דימא עמיקא דכלא לנחתא לעלמא. ובגין כך בעיין כולהו לחים וכו' וחדוותא דאילנין אלין לתתא בזמנא דא הוא ואתערותא דלהון באינון קדושי מלכא תליין וכו' קול ה' על המים וכו'. תא חזי הני שבע קלין במלה דפומא בשאר יומי שתא, והשתא לא תליין אלא בעבודה וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי אף על גב שהמעשה שאנו עושים בכל השנה היינו מה שאנו עושים עתה. רק כי בשאר ימות השנה הוא נעשה על ידי דיבור בלבד, מתעוררים הכחות וקרב אותם אחד אל אחד, אמנם עתה הוא על ידי מעשה כי הוא מועיל יותר כנודע.
ולכן יאמר "מן התורה אין מצות לולב חוץ למקדש אלא יום אחד" שנאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון", היינו מה שאמר בזוהר פרשת פנחס דף רי"ד (ח"ג ריד, א) וזה לשונו: "ביומא קדמאה דחג יתער ימינא לקבלה בגין לחבקא וכדין כל חדווא וכל אנפין נהירין וחדוותא במיין צלילן לנסכא על גבי מדבחא ובעיין בני נשא למחדי בכל זינין בחדוה, דהא ימינא גרים. בכל אתר דשארי ימינא - חדוותא היא לאשתעשעא וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי יום ראשון הוא הימין שהוא העיקר. ולכן הוא 'מן התורה'. אמנם סוד הענין מה שאמרו חז"ל "נובלות חכמה של מעלה - תורה". וגם זה יום ראשון הוא "מן התורה" - ממקום שיצאה ממנו 'התורה'. וחכמים תקנו שיהא ניטל הלולב כל שבעה כדי להמשיך בכל יום ויום אור מחדש מלמעלה מבחינת הדעת ולהוריד אותו למטה בסוד "מים קרים על נפש עיפה".
"ביום שבת אינו נוטל אפילו אם הוא יום ראשון". והטעם כי בכל יום ויום המדה האחרונה היא מתחברת עם בעלה, והצדיק הוא בחינת הלולב ממשיך האור מלמעלה ונותן לה. אבל ביום השבת הכלה היא עולה על דרך למעלה בסוד מה שאמר הכתוב "ה' בחכמה יסד ארץ". ולכן אין צורך אל הלולב, דקים ליה בדרבא מיניה כי אז היא בסוד "אשת חיל עטרת בעלה".
"אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב ראשון בלולבו של חבירו וכו'" - והנה הענין זה יובן עם מה שאמר בתיקונים "כי עוף השמים - דא מט"ט. יוליך את הקול - דא קול דקריאת שמע, קול דתפילה. בגין דעל ידו מתייחדין צדיק וצדק בשית יומין דחול וכו'". ולכן יאמר "אין אדם" (זה מט"ט הנקרא 'אדם דיצירה' כדאיתא בתיקונים), אין "יוצא ידי חובתו", היינו מן הקליפה הנקרא 'עון' תרגום 'חובה'. לפי כי מט"ט בזמן מיעוט הלבנה מתגבר עליו מלך זקן וכסיל ואז הוא בסוד 'נער' כמו שאמרו חז"ל "נער שוטה". וכאשר תתחדש הלבנה והיא בסוד המלוי - אז נקרא 'זקן ביתו', וסטרא אחרא נכנעת. ולכן הוא אומר כי אין אדם זה "יוצא ידי חובתו" של הקליפה "ביום ראשון בלולבו של חבירו" - היינו הצדיק עליון שהוא מתלבש בתוכו. כי אין צריך הוא לענין זה עתה מפני כי הוא בסוד הזקנה. ועוד מן הטעם עצמו לפי כי הייחוד הנעשה על ידי של צדיק וצדק הוא בחול (כנזכר שם "מט"ט מתייחדין על ידו צדיק וצדק בשית יומין דחול"). אמנם ביום טוב לא נעשה על ידו ולכן אינו יוצא באותו לולב שהוא צדיק עליון הנקרא "חבירו" בסוד "כי ישבו אחים יחדיו" לענין היבום כנזכר במקומו. כי תפארת ישראל ברדתו שם נקרא 'אחיו' של מטטרון.
ועוד מטעם אחר - הוא הנאמר פרשת קרח בענין "קריאי מועד" כי אז קדש תתאה חכמה שלמה זמינת לכל חילהא לאעטרא לון ולאעלא לון תחות גדפהא וכו'. ולכן מאחר כי מטטרון הוא מזומן ועלה למעלה בעולם האצילות -- ודאי הוא כי הוא פורש מסטרא אחרא. דאף על גב כי יש צד תערובת קליפה שם - הנה בו ביום פורש ממנה ועולה למעלה כי הוא מזומן שם לאעטרא יתיה כאמור. ונתן טוב טעם "משום דבעינן לכם משלכם וליכא" - כי הנה כל אותו הכח המסור בידו הוא מפני כי הצדיק הוא מתלבשת שם בתוכו בסוד "כי שמי בקרבו". ואין זה משלכם.
"ואפילו אמר לו יהא שלך עד שתצא בו" - היינו עד יצא מחובתו של סטרא אחרא, "ואחר כך יהא שלו כבתחילה" - כי כן אחר שנעשה הייחוד ביצירה חוזר למקומו ופנה למעלה. "לא יצא דהוי כמו שאול" - ולא יועיל לו. "ואם נתנו לו במתנה מותר" - אבל ענין זה אינו שייך אז ביום אחד משתי סיבות הנזכר. ולכן חזר הדין שאינו יוצא ידי חובתו בסגנון זה דהא לא צריכה ליה דקים ליה בדרבא מיניה כאמור.
וכאשר נאמר בו מדבר בסוד הצדיק, כי הנה נתבאר כי "יום ראשון" הוא בסוד הימין המתעורר. והנה הצדיק עליו נאמר "הצדיק אבד". ונתן טוב טעם למה כן "כי מפני הרעה נאסף הצדיק", ר"ל מפני אשה רעה שמתעוררת ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי. אז מה הוא עושה? "ויעזוב בגדו בידה וינס" - היינו כי מפני האשה רעה זו נאסף הצדיק. וכאשר נעשה זמן המילה בסוד חשמל, דהיינו חש ואתגלייא מל (כדאיתא פרשת ויקהל) - על כן ירים ראש ונאמר "צדיק נושע הוא" (כדאיתא בזוהר "נושע הוא ודאי בגין דהוה רכיב באתר דלאו דיליה ויניק ליה").
והנה ביום טוב שמתגלה בחינת החסד - אינו צריך לענין חשמל הנזכר. לכן בגשמי "אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו שהשאילו לו דבעינן לכם משלכם" - כי כן הוא למעלה התעוררות ענין הלולב (הוא הצדיק), נעשה על ידי חסד עליון הנמשך לצדיק בסוד "והוא יושב פתח האהל" כדאיתא בזוהר.
"ואפילו אמר לו יהא שלך עד שתצא בו ואחר כך יהא שלי כבתחילה לא יצא דהוי כמו שאול" - כי החסד עליון אינו נמשך לצדיק בדרך השאלה, רק הוא נמשך בדרך קבע "חסד אל כל היום". "אבל אם אמר לו יהא שלך במתנה מותר", כי כן נמי למעלה הוא בא לו לצדיק בדרך מתנה.
עוד יובן הענין באופן אחר כאשר נעמיק בסוד הלולב. כי העיקר הוא האור הנמשך לו מלמעלה מן השורש שלו. כי הוא נשרש בסוד הדעת כנודע, ועובר בסוד התפארת, ובא בקו ישר אצל הצדיק. ונודע הוא כי כל אור הנמשך מלמעלה למטה כאשר נעשה הפעולה חוזר ופנה למעלה בסוד אור חוזר, ומחבר שם השרשים העליונים. ולכן כדי להבין זה הענין נאמר בדרך השאלה באופן יותר מובן, והמשכיל יבין כי הכל בהשואה אחת.
והענין כי הנה נתבאר בזוהר ובתיקונים כי הצדיק נקרא 'כל' בעבור כי מגיעים לו חמשים שערי בינה כמנין כל. ונודע הוא כי אלו השערים הפותח אותם הוא אות יו"ד בסוד 'פטר רחם' כדאיתא בהקדמת הזוהר. ובלי ספק כי גם מתפשט ממנו בכל אלו השערים לפי כי חכמה ובינה תמיד הם מחוברים כדאיתא בזוהר בפסוק "אכלו רעים - כחדא יתבין לא מתפרשאן". ולכן כל השערים הם נמשכים שניהם יחדיו.
והנה בענין הנענוע של הלולב מתעוררים השרשים עליונים שהם בסוד הדעת ומתחברים זה עם זה ומשפיעים אז בלולב אותו החסד, והוא ממשיך אותו לכלה. ולכן יאמר כי "אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו וכו'" כי הנה אדם זה הוא רומז לחכמה העליונה הנקרא 'אדם דאצילות' בסוד "מה שמו" כדאיתא בזוהר בפסוק "מה שמו - חכמה, מה שם בנו - תפארת". והגיד כי אין אדם זה "יוצא ידי חובתו", היינו חובת מצות עונה שלו, "בלולבו של חבירו" - הוא סוד שורש הלולב אשר הוא נשרש בבחינת הדעת כאמור. דאע"ג כי בשעת נענוע של הלולב נעשה שם חיבור בשרשים העליונים של חב"ד -- לא מפני כן הוא יוצא ידי חובת העונה שלו לפי כי זה החיבור הוא נעשה באותה שעה, אמנם החיבור של אבא ואימא תדיר לא מתפסק. ולכן היינו הטעם דבעינן "לכם - משלכם" לפי כי אותו הייחוד אינו משלהם זולת משורש של הלולב המתעורר על ידי הנענוע של הלולב הוא הצדיק, ונעשה חיבור למעלה. ואין זה משלכם.
ולכן בגשמי "אפילו אמר לו יהא שלך עד שתצא בו ואחר כך יהא שלי כבתחילה לא יצא". "אבל אם נתן לו במתנה מותר" לפי כי כן זה הייחוד הנעשה בשורש הלולב למעלה - בדרך מתנה הוא - מפני כי אין זה נחשב מן הייחוד של אבא ואימא עילאין שאינו פוסק לעולם.
"נתנו לו על מנת להחזירו לו וכו'" - הנה נתבאר כי על ידי הנענוע של הלולב הוא מעורר השתים העליונים ומתחברים שם ונותנים אותו חסד לצדיק בסוד הלולב להמשיך למטה. ואמנם אחר כך אותה הארה חוזרת למעלה כאשר נראה במוחש כי כאשר אנחנו חוזרים ומנענעים ממשיכים מלמטה מן החזה שמכה שם הלולב חוזר ועולה למעלה. כי באותה חזרה מחזיר האור מלמטה למעלה לפי כי אין אנו עושים השלשה פעמים בדרך הולכה רק כל הולכה לחוד. נמצא כי כל נענוע הם שלשה פעמים הולכה ושלשה פעמים הבאה. כל אחת לבדה. וכאשר אנו עושים הולכה אז מעלה הלולב אור מלמטה למעלה ונעשה חיבור עליון.
ולכן בא הדין בגשמי "אם נתנו לו הלולב על מנת להחזירו יוצא בו ידי חובתו" כאמור. ומאחר שנעשה הצורך והגיע האור לחזה אשר שם הכלה עומדת בסוד מה שאמר הכתוב "חזה ציון קרית מועדינו" - אחר כך הוא מחזירו בסוד הנענוע האחר ופנה למעלה. "שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה". "ואם לא נתנו לו לא יצא אפילו נתן דמיו ואפילו נאנס מידו". וכן נמי "אם החזירו לו לאחר מצותו לא יצא" לפי כי זה הייחוד עליון של השרשים אינו נעשה לאחר זמן אלא באותה שעה כאמור.
"נתנו לו סתם הוי כאילו אמר לו על מנת שתחזירהו לי וכו'" - הנה זה הדבר מבואר הוא ממה שנתבאר למעלה כי האור העליון בזמן שהוא נמשך למטה הוא נעשה בדרך סתם. אמנם נודע הוא כי בחזרת הלולב למעלה הוא נעשה הייחוד העליון, ואין זה צריך לומר לומר "על מנת שתחזירהו לי" לפי כי כן נעשה תמיד. "דמסתמא על מנת כן נתנו לו" אותו אור העליון, "כיון שצריך לו לצאת בו לפי שאין לו אחר" זולת זה האור החוזר למעלה. ולכן "אם לא החזירו לו" בגשמי "לא יצא".
"ומיהו אם לא החזירו לידו אלא לאחר, ואחר לאחר, כיון שהאחרון מחזירו לבעלים יצא" מפני כי כן נמי הוא נעשה למעלה. כי האור העליון הוא הולך למדת התפארת ואחר כך הוא חוזר למעלה לבחינת הדעת - הוא מקומו הראשון - שהוא בעליו כאמור.
"לא יתננו ביום ראשון לקטן" - הנה דין זה נוהג לעולם אלא כי מפני שיום ראשון הוא מן התורה לכן יותר חמור. אמנם כך הוא הענין בכל הימים מאחר כי חכמים התקינו שיהא נוטל שבעה ימים. ולכן הוא אומר "לא יתנהו לקטן קודם שיצא בו" כי הנה אותו החסד אשר מתעורר ביום הראשון, סוד הטיפה, אינה נמשכת לצדיק בזמן שהוא 'קטן'. כי הקטן הרמז שלו הוא בזמן שנאמר "מפני הרעה נאסף הצדיק" כנזכר. ואז אינו מתחסד עם הכלה. אלא לאחר שפירש ממנה ונעשה ענין החשמל כנזכר לעיל חש ואתגלייא מל.
ולכן "לא יתננו לקטן" בגשמי "מפני שהקטן קונה ואינו מקנה", לפי שהגם שימצא בו כח להתחבר עם הכלה, אמנם אין בו כח 'להקנות', דהיינו להחזיר אותו האור למעלה לשורשו כי זה יהיה כפי שניו, שהרי נאמר ביוסף "בן שבע עשרה שנה היה רעה" ואז הוא קונה. ולכן היה "רעה". אמנם לא נאמר שמקנה. ואחר כך נאמר "ויוסף בן שלשים שנה בעומדו לפני פרעה" ואז קנה כל ארץ מצרים והקנה אותם לפרעה שהוא מקום שנפרעים האורות ומתגלים כדאיתא בזהר.
ולכן זה הוא "מן התורה", כי בתפארת ישראל שם הוא וגנוז סוד נובלות של מעלה - הוא התורה. "ונמצא שאם החזירו לו" בגשמי "אינו מוחזר". "ויש מי שאומר שאם הגיע לזמן הפעוטות מותר" - דסבירא ליה כי נמצא בו דעת להקנות. "ואם תופס עם התינוק כיון שלא יצא מידו" של בעל הלולב "שפיר דמי", לפי כי כן נמי יד הבעלים עם הלולב כאמור בזוהר פרשת בלק דף קפ"ו (ח"ג קפו, א) וזה לשונו: "ועשית בריחים חמשה וכו' ואינון חמש בריחים דאקרון חמש מאה שנין דאילנא דחיי אזיל בהו וברית קדישא אתער בחמש אצבען דידא. ומלה סתימא הוא על מה דאמרת. ועל דא כל ברכאן דזהורא באצבען תליין וכו'". הנה מבואר הדבר מן המאמר כי יד העליונה מוכרח להיות עם הצדיק לעזור אותו להעמידו על תורה שבעל פה.
"שותפין שקנו לולב או אתרוג בשותפות וכו'" - איפשר ליישב שותפין אלו בסוד מטטרו"ן כאשר מתלבש בתוכו הצדיק עליון, כי אז ימצא כי שניהם הם 'שותפים' לענין הייחוד הנעשה עם הכלה. ולכן בא זה הדין לענין הגשמי: "שותפין שקנו לולב או אתרוג בשותפות אין אחד מהם יוצא בו ידי חובתו ביום הראשון עד שיתן לו חלקו במתנה" לפי כי כן נמי מט"ט חוזר ונותן חלק שלו לצדיק במתנה, היא כנסת ישראל הנקרא 'מתנה' (כאשר מתבאר בענין "ישמח משה במתנת חלקו"). או יהיה כי הצדיק נמי חוזר ונותן החלק שלו למט"ט במתנה.
עוד איפשר להבין הענין עם מה שביארתי בפסוק "כי יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכשרון" אשר חז"ל הגידו זה הקב"ה דכתיב "ה' בחכמה יסד ארץ וכו'" (משלי, ג). ולכן ירצה כי יש אדם (הוא אדם עליון - מה שמו) כי הוא ברא העולם שנאמר "ויאמר אלהים וכו'". "ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו" - אדם זה הוא בסוד "מה שם בנו", תפארת ישראל, נותן חלק שלו, היינו סוד הכלה שהיא חקל תפוחין.
וכן נמי יאמר בנדון זה "השותפין" הללו "שקנו לולב" (בסוד הצדיק) "או אתרוג" (בסוד הכלה) "בשותפות" לפי כי הנה אדם עליון הוא קונה לולב בסוד "קונה הכל" שנאמר "ויאמר אלהים יהי רקיע". וגם(?) אדם השני הוא קונה אותו בסוד מה שאמר בזוהר "תרין ווין אזלין כחדא". וכן לענין האתרוג, אדם העליון, קונה אותו שנאמר "ה' בחכמה יסד ארץ". וגם תפארת ישראל הוא קונה ומתקן אותה. ולכן "אין אחד מהם יוצא ידי חובתו" של מצות עונה "עד שיתן לו" החלק כאמור "במתנה" כאמור.
"האחים שקנו אתרוגים מתפיסת ביתם וכו'" - הנה הבית הוא בית עליון. מה שאמר הכתוב "בחכמה יבנה בית" כי שם ביתם של 'האחים' ומשם יצאו. והנה מן הבית זה נמשכים נהרי נחלי דבש וחמאה באותם השערים. והנה איתא בזוהר באותם חמשים שערים שלה הם מתפשטים משם בחינת החסדים שהם כסף חוורו, דרגא דאברהם. והיינו "תפיסת הבית". ועל ידי כן קונים ומגדלים את הכלה שהיא סוד האתרוג כאמור.
ולכן יאמר "האחים שקנו אתרוגים מתפיסת הבית ונטל אחד מהם אתרוג ויצא בו" לפי כי כן נמי למעלה אחד מן האחין הוא הנוטל אתרוג זה אע"ג שהם ששה בנים אחים - עם כל זה הנוטל האתרוג (היא הכלה) - הוא הצדיק המתייחד עמה ולכן יצא בו. כי הנה לפי שהאשה רעה תופסת בו שנאמר "ותתפשהו בבגדו וכו'" לכן כאשר הצדקת היא מתחברת עמו אז נמלט מאשה רעה כאשר ביארתי בפסוק "גמלתהו טוב ולא רע". כי אשת חיל גומלת עם בעלה להיות טוב שנאמר "אמרו צדיק כי טוב" כי לפי שנמשך בו הטיפה נקרא 'טוב', ועל ידי כן נגמל מאשה רעה. וזהו שכתוב "ולא רע".
נמצא כי כאשר צדיק זה לוקח אתרוג זה (הצדקת) - אז הוא 'יוצא ידי חובתו' מאשה רעה הנזכר. ולכן הדין הוא "אם יכול לאוכלו ואין האחים מקפידים בכך יצא" לפי כי כך הוא למעלה. כי אח האחד (הוא הצדיק) נוטל אתרוג זה (היא הכלה הנזכר), ואוכל אותו בסוד מה שאמר הכתוב "צדיק אוכל לשובע נפשו". "ואין האחים מקפידים בכך", ואדרבה הם שמחים בכך. ולכן "יצא" ידי חובתו מאותה אשה רעה כאמור. "ויצא" מן החוב של העונה המוטל עליו. ולכן בענין הגשמי הדין הוא "אם היו מקפידים לא יצא" שיתנו לו חלקם במתנה.
"ואם קנה זה אתרוג וזה פריש וכו' אינו יוצא באתרוג עד שיתן לו חלקו במתנה. ואף על פי שאם אכלו אין מקפידים מפני שכל שאין שם מאותו המין אין מחילתם בסתם מועלת". לפי כי הנה למעלה אין מתרצים בשאר הדברים "רמון או פריש" מפני כי סוד אלה הדברים הם רומזים בענייני ההשפעה. אבל האתרוג יש בו צורך לענין הייחוד. והשאר מובן מעצמו, אין להאריך.