טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרמה · פירוש ראשון
יסוד המצוה ונענוע הלוב אשר חז"ל הגידו בענין מצות הלולב - זה יצא ראשונה: כל המקיים לולב באגדו והדס בעבותו - מעלה עליו הכתוב כאילו עלה לירושלים ובנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח".
ועוד אמרו חז"ל ללסטים שהיה בפרשת דרכים, עבר עליו גבאי טמיון של המלך, קפח אותו ולקח ממנו כל מה שהיה בידו. וכאשר נתפס הליסטים אמר לו המלך אין מי שילמד עליך סניגורא וכו'. כך אוי לו למי שנעשה סניגורו (זה הלולב) קטיגורו שהוא גזל. כי הנה באמת לא על חינם אמרו חז"ל משל זה על דרך הנגלה אלא גם כן עדיין נמצא בו טוב טעם בדרך נסתר. והוא כי מאחר שחז"ל אמרו לולב דומה לשדרתו של אדם, ואמרו חז"ל מי שאינו כורע במודים שדרתו נעשה נחש - היינו מה שאמרו חז"ל "אוי לו למי שלולבו גזול" כי הנה זהו הסניגור שלו לפי כי מתוך השדרה הוא מניץ(?)48 לעתיד מאותו עצם הקטון כמו שאמרו חז"ל ונעשה קטיגורו לפי שנעשה שדרתו נחש והוא מקטרג עליו.
ולכן מפני כי את כל אלה הדברים נמצא בענין הלולב, דבר והפכו, והוא נרמז בשדרת האדם שהוא עיקר האדם כי ממנו תוצאות חיים -- ולכן נקרא לולב לומר התבונן אתה האיש הנלבב. כי נוטריקון לולב ר"ל לו לב כמו שאמרו חז"ל "רחמנא לבא בעי". הוא מה שאמרו חז"ל "עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה נינהו". אמר הקב"ה אתה בן אדם תנה בני לבך לי שהוא49 והיינו לו להקב"ה לב שנאמר "וה' יראה ללבב". ועל ידי כן מחיי' אותו. והיינו כי מלת לולב בגימטריא חיים - לומר כי ממנו תוצאות חיים לאדם בעולם הזה, ומה גם אחרי מותו חי אתקרי על ידי השדרה הנשארת בו. ועוד יקום לזמן התחיה - יחיה חיים שאין עוד מות ויכנס לעולם הבא כי זה עולם שכולו חיים.
ולכן מה מאד צריך האדם להיות זהיר במצוה זו לקיים אותה כמשפטה בנגלה ובנסתר לפי כי עיקר התורה והמצוה להאמין באחדות הקב"ה כמ"ש הרמב"ם ז"ל מצוה ראשונה להאמין שיש שם אלוה ואשר הוא אחד. שנאמר "ה' אלהינו ה' אחד". והיינו האמונה מה שאמרו חז"ל "בא חבקוק והעמיד כל התורה על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה". היינו אמונת אחדות הקב"ה. והדומה לזה הוא האחדות הנמצא בישראל כמו שאמרו חז"ל נאמר בעשו שם 'נפשות' ונאמר ביעקב "שבעים נפש" - אחת. לפי כי עשו הוא עובד לאלהות רבים הם 'נפשות' נחלקות. אמנם ישראל שעובדים לאלוה אחד הם כולם 'נפש' אחת.
הוא הדבר מה שאמר הכתוב "הלא אב אחד לכולנו אל אחד בראנו וכו'". אמר הנביא ע"ה אם מצד הגוף האיש הישראלי חייב לאהוב איש את אחיו מפני כי "אב" הנקרא 'אחד' "לכולנו" - הוא אברהם אבינו ע"ה שנאמר "אחד היה אברהם". אם מצד הנפש "אל אחד בראנו" - אם כן מדוע נבגד איש באחיו. ולכן מוכרח להמצא בישראל האחדות.
ולכן בא המצוה זוז על ישראל בכלל ובפרט כי הנה חז"ל אמרו בראש השנה באים שרי אומות העולם ומקטרגים על ישראל ואומרים הנה ככל הגוים בית ישראל, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. הללו מגלי עריות והללו מגלי עריות. הללו שופכי דמים והללו שופכי דמים וכו'. לא ידענו מאן נצח. לכן צוה ה' לקחת הלולב ביד להודיע כי דידן נצח. ולמה הלולב יותר מדבר אחר? להודיע איך ישראל אין להם רק לב אחד לאביהם שבשמים ואין עובדי עבודה זרה. ויודעים ומעידים שהוא אחד. וכן נמי איש באחיהו ידובקו - אין בהם שפיכות דמים ולא גילוי עריות.
ובזה אבין מאמר חז"ל: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר - זה הקב"ה כמה דאת אמר הוד והדר לבשת. כפות תמרים - כמה דאת אמר צדיק כתמר יפרח וכו'. דבר אחר פרי עץ הדר - זה אברהם שהדרו הקב"ה בזקנה שנאמר "ואברהם זקן וכו'". דבר אחר: פרי עץ הדר - זו שרה וכו'. דבר אחר פרי עץ הדר - אלו סנהדרין".
בקיצור כי לפי ששרי אומות העולם קטרגו ואמרו "מה אלו אף אלו" (מאמר) - לכן צוה ה' לקחת כל איש ישראל לולב בידו כי כן ארבעה מינים אלו נאמרו בהקב"ה, וזה הוא אות לבית ישראל כי אין50 עובדי עבודה זרה אלא לבם הוא מכוון להקב"ה כדבר האמור. וארבע מינים אלו הם רמוזים בשמו הגדול כאשר יבא לקמן.
וכנגד מ"ש שהם מגלי עריות - הנה אלו ד' מינים רומזים לאבות ולארבע אמהות להעיד שהם בני אבותיהם לפי שהבא על הערוה הוא פוסק את החבל כמו שאמרו חז"ל פרשת נשא בפסוק "וחבל נמרץ". כי כל איש הישראלי מושרש עד אברהם אבינו ע"ה בחבל זה שהוא משולש משלש חוטין. כך ישראל כולם הם בני ג' אבות. ולכן הלולב ומיניו יעידון כי ישראל הם בני אבותיהם ואין בהם גילוי עריות.
ולענין שאמרו שיש בהם שפיכות דמים - הנה לולב ומיניו רומזים לסנהדרין, ואם יש בהם שפיכות דמים נידונים לפניהם. אם כן לולב ומיניו יעידון יגידון כי שקר הם טוענים שרי אומות העולם לפני הקב"ה מה שאומרים "מה אלו אף אלו", וזה לנו לאות לולב ומיניו.
וכן נמי יהיה לאות לפרטים לכל איש הישרלאי כי ימצא בו עיקרים הללו ולא יהיה לולבו סניגורו קטיגורו. ואמנם לפי כי העיקר תלוי בענין האחדות שנאמר "הלא אב אחד לכולנו אל אחד בראנו" - לכן באה המצוה זו של נטילת לולב לכל אחד מישראל יהיה לבו שלם עם הקב"ה כמו שאמר הכתוב "תנה בני לבך לי" כדי שלא יחטא. והיינו כנגד "סור מרע". ואחר כך יקיים "ועשה טוב" - ימצא בו ענין האחדות. כי זה עיקר לכל איש ישראל - כך אמרו חז"ל "הבונה בשמים מעלותיו" (עמוס ט, ו) - אימתי בונה בשמים מעלותיו? בזמן אשר ישראל הם אגודה אחת - "ואגודתו על ארץ יסודה". משל למדינה הבנוייה על גבי הספינות - כל זמן שהספינות קשורות זו בזו המדינה בנויה. נתפזרו הספינות - נפלה המדינה.
והנה הקשר הנמצא באיש ישראל היינו האחדות כמו שאמר הכתוב "הלא אב אחד לכלנו אל אחד בראנו". ולכן להעיד על עיקר זה צריך שיהיה הלולב עליו דבוקות זו לזו לאות לנו כי ישראל איש באחיהו ידובקו באחדות גמורה זה בזה. והם דבקים במלכם בקשר אמיץ.
ולכן הדין כך הוא:
"לולב שנפרדו עליו זה מעל זה", כנראה שהוא ענין פירוד בעצם אדם, "כל זמן שלא נדלדלו כעלי החריות כשר" כי הנה עלי החריות שהם מפורדים לגמרי הם מורים פירוד לגמרי. אמנם זה שנפרדו עליו זה מעל זה לא יחשב לענין חילוק לבבות כענין "חלק לבם", רק שהפליג קצת לצורכו שהוא מוכרח לו. ולכן הוא כשר. ולכן "אפילו לא אגדו" בקשר האחדות בין אדם לחבירו, "כשר" מפני כי זה שנחלק היה לצורך שעה כדבר האמור.
"נפרדו עליו והוא שידלדלו וכו'" - כי הנה עתה מורה על הפירוד הגמור הנמצא בו בקרב איש ולב עמוק. מאחר שנדלדלו "משדרו של לולב" שהוא העיקר, ועתה דומה "לחריות של דקל" שהם נפרדים כמה דאת אמר "מאלה נפרדו איי הגוים" - ולכן "פסול".
"בריית עלין של לולב כך היא וכו'" - הלא המה דברי חז"ל כל אחד מישראל יש לו שני חלקים, חלק אחד בגן עדן וחלק אחד בגהינם. הנה מורה בזה היות לאדם דוגמת ב' עלין בשדרת הלולב. וממשחז"ל "זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן" - הנה מובן כי הנבראים הם שנים שנים. ולכן בא הרמז בזה לומר כי "בריית עלין של לולב כך היא. כשהם גדלים גדלים שנים שנים" כאמור כי לכל אחד יש לו שני חלקים כאמור. "והם דבקים מגבה" - דמאחר כי כאשר אחד זוכה נוטל חלקו וחלק חבירו, מוכחא מלתא שהם דבקים מגבם מצד האחור על דרך מה שאמרו חז"ל "אחור וקדם צרתני" - אחור בעולם הבא.
"וגב כל שני עלין הוא הנקרא תיומת" - הוא החיבור שכאשר זוכה האדם נוטל חלקו וחלק חבירו. וכן להפך. "וכאשר נחלקה התיומת פסול" - כי זה יהיה כאשר נחלק ונפרד האדם מחבירו להרע או להטיב. וזכה, נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן - הרי נחלק התיומת. וכן להפך; אם חטא נוטל חלקו וחלק חבירו בגהינם. הרי נחלקה התיומת באחד משני פנים האמורים. ולכן הוא "פסול".
"היו עליו אחת אחת מתחילת ברייתו ולא היה להם תיומת פסול" מפני כי זה הוא מורה על כן אדם שאין לו שני חלקים כמו שאמרו חז"ל "חלק אחד בגן עדן וחלק אחד בגהינם", זולת חלק אחד בגהינם, כי מפני שהוא רשע גמור לא נשאר לו חלק ונחלה בגן עדן. שהרי חבירו זכה ונטל חלקו שהיה לו בגן עדן. וזהו סוד "רשע ורע לו" (מאמר), דהיינו שהוא רשע ויש לו חלק רע בגהינם מלבד חלק שהיה לו מתחילה שהרי נטל חלקו וחלק חבירו בגהינם. והיינו מה שתירצו בגמרא "כאן בן רשע" - ר"ל כי הנה המגולגל נקרא 'בן' בערך עיקר הראשון. ולכן נמצא שהוא 'רשע' עתה, ו'בן רשע' שהוא גלגול של רשע.
ולכן בא הדמיון זה עליו היו עלין שלו "אחת אחת מתחילת ברייתו" כאשר בא לעולם, "ולא היה לו תיומת" כי הנה אין לו בן זוג מאחר שהרי הפסיד החלק שלו בגן עדן, ולכן אין לו תיומת. כי הנה אמרו חז"ל "במות אדם רשע תאבד תקוה" - כל זמן שהוא בחיים יש ממנו תקוה אולי יעשה תשובה, אמנם כאשר מת אבדה תקותו והפסיד החלק שהיה לו בגן עדן. ולכן כאשר בא בגלגול אין לו תיומת.
"או שהיו עליו כולם כפולים מצד אחד", לפי כי אין לו זולת חלק אחד בגהינם והיו כפולים לפי כי כן נמצא לו עתה ב' חלקים בגהינם. ולכן הם "מצד אחד והשני נשאר ערום" לפי כי אין לו חלק בגן עדן. לכן מפני כי צד השני הוא ערום נקרא 'ערטילאי' כי הנה לא יהיה לו חלוקא דרבנן, ולכן "פסול" והוא רשע גמור כדבר האמור.
"לא היו עליו זה על גב זה אלא תחת זה וכו'" - הוא הדבר שאמרתי למעלה מדברי חז"ל כי כאשר בא האדם לעולם, כל אחד יש לו שני חלקים; חלק אחד בגן עדן וחלק אחד בגהינם. ולכן להעיד על זה באים בלולב העלים "זה על גב זה" לרמוז על כל פעם ופעם שהוא בא לעולם יש לו ב' ב' עלים. ולכן אמר "לא היו עליו זה על גב זה כדרך כל הלולבים אלא זה תחת זה" כי הנה זה מורה על אדם שרצה לעשות מה שאמרו חז"ל "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" - אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצוות. ולכן זה מורה היות העלים "זה תחת זה", כלומר זה תחת זה וזה תמורת זה.
"אם ראש זה מגיע לצד עיקרו שלמעלה ממנו עד שנמצא כל שדרו של לולב מכוסה בעלין כשר" - כי הנה זה מורה שהוא עושה המצות בהתמדה זה תחת זה זה תמורת זה בעד כל העוונות והפשעים שעשה. שלכן מגיע "ראש" המצוה "לצד עיקרו שלמעל ממנו" - זכות השני, אחד באחד יגשו. "עד שנמצא כל שדרו של לולב מכוסה" שמורה על גוף האדם הגשמי שהוא מכוסה מאותה חלוקא דרבנן.
אמנם "אם אין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה" - הנה זה מורה שאין מתכוין העושה מצוה על עיקר הדבר לעשות זה כנגד זה, חבילות של מצוות כנגד חבילות של עבירו, רק עושה המצות בהזדמן ואין מתכוין שיהיו זה כנגד זה. "או אין לו הרבה עלין זה על זה" - שהוא מורה על מיעוט המצות וריבוי העבירות שלכן אין עליו זה על זה אלא "מכל צד יוצא אחד למטה סמוך לעיקרו ועולה עד ראשו פסול" - כך אמרו חז"ל רובו עונות הרי זה נקרא 'רשע'. ולכן הוא פסול כדבר האמור.
"לולב שיבשו רוב עליו וכו'" - מאחר שהנחנו כי העלים של הלולב הם רמז למעשה המצות ולכן יאמר נא "לולב שיבשו עליו פסול" כי זה מורה על האדם שהפסיד מעשיו ואיבד זכיותיו. והיינו מ"ש "שיבשו רוב עליו", והוא מה ששנינו "עבירה מכבה מצוה", ולפי שהפסיד רוב זכויותיו פסול כי זה נקרא 'רשע' כמו שאמרו חז"ל רובו עונות נקרא רשע ונכתב למיתה כמ"ש הרמב"ם ז"ל.
"ושיעור היבשות", הם המצות שאבד אדם זה היינו משעה שיאבד "ויכלה מראה ירקות שבו". כי הנה נתבאר למעלה כי מעשה המצוה נכלל בה מעשה דיבור מחשבה, ובזה שיעור היבשות שאמרו חז"ל אין זה על כל חלק המצוה בשלש חלקיה הנזכרים זולת בחלק המעשה בלבד, דהיינו הנראה לעין כל שהוא מראה ירקות שבו. "וילבינו פניו" - אז יהיה פסול על דרך הנזכר.
"נקטם ראשו, דהיינו שנקטמו רוב העלים העליונים, פסול" - הוא הדבר הנ"ל. כי הנה במצות נמצא חמורות וקלות. והם בשלשה דרכים אשר חז"ל הגידו. ועוד הוספתי חכמה בדבר זה כנזכר בענין סכך הסוכה הנעשה ממצות החמורות. ושם נאמר כי מפני שהמצות הם כמספר האיברים שבאדם - לכן לא יהיה שוה המצוה שהוא כנגד הלב למצוה שבאה לעומת האבר החיצון שבאדם. כי האיברים הפנימיים חיי האדם תלוי בהם, מה שאין כן בכל האיברים החיצוניים. גם באיברים החיצוניים לא יהיה שוה זה האבר של העין למקוטע אצבע. ולכן מצד זה ימצא מעשה המצות שיש בהם קלות וחמורות.
ולכן יאמר עתה "אם נקטם ראשו" של הלולב המורה על מצות חמורות העולים על ראש האדם שהוא דוגמת הלולב, "דהיינו רוב העלים העליונים" שנקטמו, כי זה מורה על המצות חמורות שנאבדו ממנו מפני כי באו העונות ודחו אותם כמו ששנינו "עבירה מכבה מצוה", ודחו אותם המצות כי הם גבוהות ועליונות ממצות החמורות שהם בראש. ולכן "פסול" אדם זה ונקרא 'רשע' כדאמרן.
"נסדק אם נתרחקו סדקיו שניהם זה מזה עד שנרא' כשנים פסול". והענין יהיה מה שאמרו חז"ל "בכל לבבך - בשני יצריך", כי צריך לכלול יצר הרע עם יצר הטוב בשעת התפילה. גם לעת מעשה המצוה שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם". אמנם כאשר אין נכלל זה בזה וכל אחד יפנה לדרכו **** "חלק לבם עתה יאשמו" והיינו הרמז ללולב שנסדק כי מאחר שהנחנו כי לולב הוא נוטריקון לו לב, שהלב שמאלי מקום היצר הוא מסור לו לבד הימני שבאדם - ולכן כאשר נסדק הוא יורה כי עתה חלק לבם.
ואמנם לפעמים אע"ג כי לב האדם מתרחק מן התורה ומעשה המצות הוא מוכן ומעותד לחזור ולהיות מתחבר עמו על דרך מה שאמרו חז"ל "אם יום תעזבני יומיים אעזבך" כמו שכתוב בספר בן סירה, משל לשני בני אדם שהיו בפונדק אחד, וכאשר נסעו משם כל אחד לקציהו צריך אחר כך ב' ימים לחזור להתחבר שניהם יחדיו כבראשונה. אמנם סוף שהם מתחברים אחר כך. אבל הכא במאי עסקינן - "שנתרחקו סדקיו זה מזה עד שיראו כשנים", ר"ל נפרדים שאין רצונם ודעתם לחזור ולהתחבר זה בזה. שהרי היצר לא יחפוץ עוד להיות נכנע לתורה ולעבודה. ולכן "פסול" כי לא יש עוד ממנו תקוה.
"יש לו כמין קוצים בשדרתו וכו'" - הנה זאת תורת האדם להיות מאמין בהקב"ה כורע ומשתחוה לפניו במודים מאמין בתחיה, לא יהיה מקשה ערפו לפניו כמו שאמר הכתוב "הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי". והנה כל אלו הדברים והנלוה להם הם דוגמא אל הקוצים שנדמו להם הרשעים שנאמר "קוצים כסוחים באש יצתו".
ולכן בא הדין כך בלולב הגשמי "שיש לו כמין קוצים בשדרתו" שהוא פסול. כך אמרו חכמים כל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה. הוא כפר בתחיית המתים לכן לא יחיה בזמן של התחיה אבל שדרתו נהפך לנחש כמו שאמרו חז"ל "אחר שבע שנים נהפך לנחש והוא דלא כרע במודים". ולכן לאיש אשר אלה לו "שהיה לו בשדרתו כמין קוצים או שנצמת ונכווץ או שהיה עקום מלפניו שהיה שדרתו כגב בעל חטוטרת פסול" - שהרי אמרו חז"ל "מעוות לא יוכל לתקון - זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר. אם תאמר בגונב וגוזל - יכול הוא להחזיר ויתקן. ר' שמעון בר יוחאי אומר אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן מתחילה ונתעות, ואי זה? זה תלמיד חכם שפירש מן התורה".
ולכן על כל אחת מהנה הוא פסול. והיינו מ"ש "וכן אם נעקם לאחד מצדדיו פסול" - הם הצדדין האמורים. "אבל אם נעקם לאחוריו כשר שהרי כך היא ברייתו" - כלומר בריאת האדם וטבעו כך הוא לחזור לאחוריו, כי לכן היה משתבח ר' יוסי ואומר "מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי", ונאמר "ובן אדם ויתנחם". ולכן כשר.
"אם כפוף בראשו פסול" - כך אמרו חז"ל "כל ברכיא טבין חוץ מברכיא דאורייתא". ואיתא במדרש "היו שריה כאילים" - מה אילים הללו בשעת השרב זה מכניס ראשו תחת זה, כן היו עושים שרי יהודה, רואה אדם דבר ערוה - כופף ראשו. ולכן יאמר "אם היה כפוף בראשו" שמרכין ראשו בשעה שהוא רואה דבר של ערוה ואינו מוחה, "פסול". "ודוקא כששדרתו כפופה" והוא על דרך אותם מכלה עולם אחת מהם הוא "פרוש מדוכה" שמראה עצמו כפוף ובקרבו ישים אורבו. "אבל עליו כפופים בראשו" כי יש בני אדם פרושים - שיף עייל שייף נפיק - לא יגביה ראשו מיראת קונו. "כשר כי כן דרך להיות רוב הלולבים" - הרבה מישראל נוהגים להיות שפלי הראש.