טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרמ · פירוש ראשון
מאחר שהנחתי למעלה כי כל מעשה האדם הוא להועיל לו לעצמו בתחילה כדי לזכות להתענג בגן עדן, ומה גם לזמן של התחיה, וביותר לזכות לחיי העולם הבא שנאמר "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו", כך אמרו חז"ל עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם 'קדוש' כדרך שאומרים לפני הקב"ה. ולכן צריך שיהיה אדם זה שלם בכל פרטיו.
ולכן יאמר:
"נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה", כלומר כי האדם אשר נמצא בו אחת מהנה אין בו שלימות. זה יצא ראשונה: "נשים" - הוא מ"ש בזוהר פרשת משפטים ופרשת תזריע ובתיקונים היות כמה אנשים באים מסטרא דנוקבא. ולכן "נָשְׁתָה גְבוּרָתָם הָיוּ לְנָשִׁים" (ירמיהו נא, ל). ומה גם כי כל העולמות מסטרא דילה. והנה מבואר מדברי המאמר כי אדם זה ראוי להקרא 'אשה' מפני כי כל אורחיו לאו אינון אלא בנוקבא כאמור. לכן הוא "פטור מן הסוכה" לפי כי אין זה שלם לפני הקב"ה כדי לזכות לעשות לו סוכה.
וכן נמי "עבדים" - הוא מסוג הבלתי שלמים. ראשונה מפני כי לא נודע באמיתות מהות אדם זה כי איפשר שהוא מכלל ההוא 'עבד רע' כדאיתא בזוהר פרשת תצא דף רע"ח (ח"ג רעח, א) וזה לשונו: "סמאל אל אחר עבד הוה ליה לקוב"ה בתר דעבידו גרמייהו אלוהות עתיד קוב"ה לאעברא לון מעלמא ולממחי לון וכו'". נמצא למדנו מזה הספק אשר ימצא בזה אל האדם. וגם שיהיה מכלל 'עבד טוב' אין זה בכל השלימות.
וכן נמי "קטנים" הוא חלק הבלתי שלם דהא קטן לאו בן דעת הוא. ואיתא בזוהר פרשת תצוה דף קפ"ה (ח"ב קפה, א) וזה לשונו: "כי כל הנפש אשר לא תעונה - והאי יומא נטיל לכל נפשאן והוו ברשותיה. ואי לא קיימ' ברזא דשבעין לית רשו לנפשאן דקיומה דנפשאן ברזא דשבעין כמה דאת אמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ואי תימא לנפשאן דרביי דלא אשלימו לשבעין שנין לא שלטא בהו - ודאי שלטא בהו. אבל לא בשלימו כמאן דזכי יומין סגיאין לפקודי אורייתא וכו'". והנה מבואר מדברי המאמר כי הקטן הוא מחוסר מן השלימות.
ולכן האדם הנמצא בו חלק אחד מאחת מאלה פטור מן הסוכה.
והנה להיות כי נמצא ג' בחינות האדם הפך מאלו - לכן "פטורים מן הסוכה". זה יצא ראשונה, לענין "נשים" מצינו כינוי זה לטובה - הלא המה דברי חז"ל במדרש "למה נמשלו הנביאים לנשים? מה אשה זו אינה מתביישת לתבוע צורכי ביתה מבעלה כך הנביאים אינם מתביישים לתבוע מהקב"ה צרכיהם של ישראל שנאמר אם לא תדעי לך היפה בנשים".
"ועבדים" נמי ימצא כינוי זה לטובה כדאיתא בזוהר פרשת בלק דף קס"ה (ח"ג קסה, א) וזה לשונו: "בקדמיתא עבד לסדרא שבחא קמיה דמאריה ולזמרא קמיה ודא בתושבחן דקמיה צלותא ולבתר עבד ולבתר דצלי צלותא דעמידה איהו עבדא דסדר צלותא דמאריה ולבתר עבד לבתר דצלי כל צלותיה ואזל ליה. ועל דא תלת זמנין עבד גרמיה בצלותא דא עבד דכתיב הושע עבדך אתה אלהי שמח נפש עבדך תנה עזך לעבדך וכו'". והנה מבואר מדברי המאמר כמה שבח נמצא לאדם המשים עצמו לעבד. ואף על גב שיש להשיב כי נהי שהאדם ראוי לשים עצמו עבד, אמנם לא שיהיה עבד ממש בסוד הנשמה, מכל מקום יתבאר לקמן.
ולענין "הקטן" נמי ימצא שבח גדול לאדם המחשיב עצמו לקטן כמו שאמרו חז"ל אצל "והוא הצעיר" "ודוד הוא הקטן".
אמנם עדיין יובן הענין כי לפי שנמצא בכל חלק מאלו דבר והפכו - פעם לשבח ופעם לגנאי - ולכן יאמר כי ג' מינים הללו שהם "נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה" מפני כי נמצא באלו דבר והפכו. שאם לא היה הספק זה לא היה הדבר רשות, ולא יאמר43 "פטורים" כי היה מן הראוי לומר "נשים ועבדים וקטנים אסורים לעשות סוכה" מפני שהם עושים בה פגם. וממה שאמר "פטורים" היינו לפי שנמצא דבר והפכו, לכן פטורים הם מן הדין כי אולי הם מחלק אותם הבלתי שלמים, ואם רצונם לעשות סוכה, הרשות בידם. דשמא הם מחלק המכונים לנשים ועבדים וקטנים לגודל השלימות והחשיבות הנמצא בהם כאמור.
"אבל טומטום ואנדרוגינוס חייבים מספק". ושנים אלו הרמז שלהם הוא מה שאמרו חז"ל "כל מי שמעשיו סתומים ומעשה אבותיו סתומים בחזקת כשרות עד שיפרש לך הפסוק". וזה הענין הוא הרמז לטומטום, כלומר סגור, מעשיו סתומים. ולכן חייב בסוכה. אנדרוגינוס נמי הרמז שלו יהיה הנמצא בו דבר והפכו, מין זכר ומין נקבה. וזה יהיה דוגמא למה שאמרו חז"ל "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצוה". ולכן נמי חייב בסוכה.
את כל אלה חייבים לתקן סוכה לעצמו להיות מגינה עליו בכל זמן כאמור. ולכן מספק חייבים.
וכן "מי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב" - הוא מה שאמרו חז"ל כל זמן שהאדם בחיים יש לו שני אדונים. עשה רצון יוצרו מכעיס את יצרו. עשה רצון יצרו - מכעיס את יוצרו. מת - יצא לחירות שנאמר "ועבד חפשי מאדוניו". ולכן מפני כי צריך לעשות רצון יוצרו חייב בסוכה.
"קטן שאינו צריך לאמו וכו'" - גם דין זה הוא מתבאר על דרך הראשון. כי יש בזה דבר והפכו. יש כינוי זה לרעה - הוא מה שאמרו חז"ל שלשה הם מכלה עולם, אחת מהנה "קטן שלא כלו לו חדשיו". אמנם ימצא גם כן קטן שהוא מקטין עסקיו והיינו "שאינו צריך לאמו", שמלמד אותו דרכי המוסר משום "אל תטוש תורת אמך". יען כי הוא "כבן חמש כבן שש" - הוא הדבר שביארתי בהלכות פסח באיסור החמץ "שעה חמישית אסור באכילה ושעה ששית אסור בהנאה" (טור ברקת תמג), כי בא הרמז בזה למה שאמר הכתוב "וזכור את בוראך בימי בחורותיך" - מיעוט רבים שנים הם. אחד הוא בזמן שהוא בן י"ג שנה ויום אחד, שמעתה נתחייב בבית דין של מטה בעשותו אחת מכל מצות ה' אשר לא תיעשנה ואשם. ועוד יזכור יום שנכנס לעשרים שנה אשר נתחייב בבית דין של מעלה, יזכרו וישובו אל ה'.
וביען שאמר "בימי בחורותיך" - היינו ימים דמשמע סברת ר' אלעזר שאמר "שוב יום אחד לפני מיתתך" - לכן חזר ואמר "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", ולא ימים, לפי כי האדם ימיו כצל עובר. אבל יעשה תשובה בכל עת יהיו בגדיך לבנים מן העון כי תחשוב "ושמן על ראשך אל יחסר" - שמא נפל כתם ונתלכלכו באיזה חטא בשגגה ואשם יען כי לא ידע האדם את עתו. וכן אמר דוד המלך ע"ה "בטחו בו בכל עת". והיינו שתי שעות שנאסר החמץ. שעה אחת נאסר באכילה כנגד אשר נתחייב בבית דין למטה. ושעה אחת כנגד מה שמתחייב בבית דין של מעלה.
והיינו נמי מ"ש "כבן חמש כבן שש"44, כי יהיה הרמז לשתי שעות הנזכר. כי צריך החי להעיר את לבו לשוב בתשובה ואם לאו יחשוב הענין לשני ימים הנזכר. ולפי כי עיקר איסור החמץ מן התורה הוא בין שש לשבע אלא חז"ל עשו שיהיה בין חמש לשש כדי שלא יכשל האדם באיסור של תורה ואל ישובו לכסלה, כאותן שלא עמדו בשלותן שש שעות (וירא העם כי בושש משה - באו שש) -- ולכן הם אמרו "בין חמש לשש".
וכן יהיה נמי הרמז בזה "בין חמש בין שש" להעיר לבו בתשובה. ואם באולי לא שת לבו גם לזאת יחשוב בזה כפי שניו בין חמשים או ששים שנה ויתקן מעשיו. את כל אלה יחשוב האדם כי לכן מתחייב בסוכה להעיר את רוחו כי הרצון לומר צא מדירת קבע של העולם הזה כי לא לעלם חוסן, אם יעלה לשמים שיאו, דוגמא של סכך הסוכה, סוף כי יצא לחוץ ושכן חררים במדבר תחת חרול יסופח. כל זה הוא "מדברי סופרים" לחשוב מחשבות כי כל מעשיו במספר "כדי לחנכו במצות".
"חולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה" - לא חולי הגוף בלבד אלא חולי הנפש, בני מררי מחלי, שהוא דוגמא זה לזה, ומה גם כי זה תלוי בזה. לולי שחטא ונפשו לא מטוהרה לא היה חולה כמ"ש ר' חנינא ע"ה "אין ערוד ממית אלא החטא" הוא הגורם. כמאמר ר' אמי "אין מיתה בלא חטא ואין ייסורין בלא עון". ולכן ידע נאמנה כי "חולים ומשמשיהן" הדבקים להם ועושים כמעשיהם, "פטורים מן הסוכה" כי אין להם סוכה להגן עליהן.
"ולא חולה שיש בו סכנה" כי לפי שכבד עליו עונו אין לו סוכה, דהא לאיש כזה נאבד ממנו אותו החלק הנמצא לו בגן עדן שהוא היה מוכן לו לעשות בו סוכה כמו שאמרו חז"ל "כל אחד יש לו חלק בגן עדן וחלק אחד בגהינם. זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם". ולכן כאשר אדם זה הוא 'חולה בסכנה' הוא מורה על סכנת הנפש נמי ולכן פטור מן הסוכה שנאמר "במות אדם רשע" אז תאבד תקוה של התשובה, ואבד חלקו שבגן עדן. ולכן פטור מן הסוכה כי לא נשאר לו חלק בגן עדן לעשות לו שם סוכה.
ולא זו בלבד אלא "אפילו חולה" של איזה עון "חש בראשו", שמורה על עון קלות ראש וקשיות עורף, "חש בעיניו" לפי שהיה גבה עינים "ועיני כסיל בקצה ארץ" לראות דברים מכוערים ומגונים. גם זה פטור מאותה סוכה מספר כי מי עלה שמים וירד לדעת מה נעשה בדינו אם אבד חלקו שבגן עדן או לאו, ולכן פטור מן הסוכה מספק זה, הוא ומשמשיו.
"ויש שאומרים שאין המשמשים פטורים אלא בשעה שהחולה צריך להם", כלומר בזמן שהולכים בדרכיו ועושים מעשיו. ומסתברא כי כן הוא. ולכן אם פורשים ממנו ממעשיו למה יהיו פטורים.
"מצטער פטור מן הסוכה" - גם ענין זה הוא אות לבני ישראל אשר בעונו מצטער מן הייסורין כמו שאמר הכתוב "אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים", הם הייסורין, כמה דאת אמר "יסר מעלי", וכמו שאמרו חז"ל אם רואה אדם ייסורין באים עליו יפשפש במעשיו. ולכן פטור מן הסוכה, "הוא ולא משמשיו" והדבקים לו לפי כי המצטער עדיין לא נודע עונו רק שידע נאמנה שהוא חטא על הנפש. ועדיין לא מצא העון. ולכן אין מקום לפטור הדבקים עמו, הם משמשיו, מן הסוכה.
"איזהו מצטער? זה שאינו יכול ליישן בסוכה" הרוחנית, "מפני הרוח" - עקב היתה רוח אחרת עמו. הוא מה שאמרו חז"ל "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח של שטות". "או מפני הזבובים" - הוא מה שאמרו חז"ל בפסוק "זבובי מות" - זה יצר הרע שהוא עומד על שני מפתחי הלב ודומה כזבוב. ולכן זבובים אלו מצערים אותו. "או פרעושים" לפי שהוא מתגאה מדלג על דברי תורה, וחז"ל אמרו "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו" - אלו זבובים ופרעושים. ולפי כי אדם זה מצטער מהם - זה יורה כי אין הקב"ה מתרצה בדרכי איש זה. "או מפני הריח" - כי ריח רע של עבירה עצום הוא.
"ודוקא שבא לו הצער במקרה", כי לא ידע בעצמו שחטא. ולכן יהיה מצטער עד שיפשפש וימצא ערות דבר. "אבל אין לו לעשות סוכתו לכתחילה במקום הריח" - אם כבר יוצא העון אין לו לעשות סוכתו על ריח רע זה. או שידע שהרוח של שטות עדיין מכשכש במעשיו - אין ראוי לו לעשות סוכה ולומר "מצטער אני", ועל ידי הצער הזה מתכפר לו. וראוי לעשות סוכה מצד מעשה המצות שעל ידם נעשה הסוכה הרוחנית הנ"ל(?). ומאחר שאמרו חכמים עליהם השלום "רקנין שבך מלאים מצות כרמון שנאמר כפלח הרמון רקתך", ועל הנחה זו נעשה סוכה הרוחנית - לא יעשה כן לכתחילה כי בזה ימצא כי יהיה עומד בעונו לרצונו, וקרוב הוא לאבד אותו חלק שיש לו בגן עדן מפני סברא(?) זו פוטר עצמו מן הסוכה הרוחנית ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו - גם זה הבל ורעה רבה.
"אבל חייב בסוכה" - אי בעית אימא לפי שהוא אבל כבר פגע בו העון ופרט חובו. ובלי ספק הסוכה שלו קיימת לכן הוא חייב בסוכה הגשמית לפי כי זה בזה תלוי. ואי בעית אימא מי שהוא אבל לב על מעשיו - גם זה הוא חייב בסוכה. דמאחר כי הרגיש בעצמו אשר חטא על הנפש - ולכן הוא עומד מתאבל על מעשיו לכן לא נאבד ממנו זה החלק שיש לו בגן עדן ויעש לו שם סוכה לישב בה. לכן גם בגשמי חייב לעשות סוכה להגן עליו ולהציל לו מרעתו כאמור.
"חתן ושושבינים וכו'" - אשר חז"ל הגידו ג' מוחלין להם עונותיהם חתן דכתיב "ויקח את מחלת", והלא 'בשמת' שמה? אלא שנמחלו עונותיו. וכן הוא אומר "למנצח על מחלת משכיל לדוד וכו'". ולכן מאחר כי ידענו נאמנה כי אין לו עון לפי שכבר מחל לו הקב"ה - לכן חייב בסוכה. ומה גם מי שהוא חתן בכח(?) דהיינו(?) שנשא אשה היינו בחינת נשמה כדאיתא פרשת משפטים דף צ"ד (ח"ב צד, א) וזה לשונו: "תא חזי כד אתייליד אדם יהבין ליה נפש מסטרא דבעירן. זכה יתיר - יהבין ליה רוח מסטרא דחיוון. זכה יתיר - יהבין ליה נשמתא מסטרא דכרסייא וכו'".
ולכן יאמר "חתן", היינו מי שקנה נשמה מחדש, "והשושבינים" הדבקים עמו שלומדים ממעשיו הטובים שגרמו לו כך, "וכל בני החופה" אנשי שם, "פטורים מן הסוכה כל שבעת הימים" דוקא.
ועוד ירצה חתן זה כי כאשר נאסף הצדיק נקרא 'חתן' כדאיתא בזוהר בהלולא דר' שמעון. ולכן יאמר כי "חתן" זה, "השושבינים" - הם המשרתים אותו, "וכל בני החופה" המלוים אותו מנשמות הצדיקים, "פטורים מן הסוכה כל שבעת הימים" של האבל שלו. ולפי כי לחופה ושמחה נחשב להם כי אז ילכו מחיל אל חיל להשמיע תלמודו כמו שאמרו חז"ל צדיקים אין להם מנוחה בעולם הבא אלא הולכים מבית המדרש לבית המדרש ללמוד תורה - ולכן הם פטורים מן הסוכה דקים ליה בדרבא מיניה.
"שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה" - הנה אלו השלוחים הם בסוד 'פועל צדק' כדאיתא פרשת אמור "מאי פועל צדק? אלין דאלבישו למטרוניתא לבושהא ואעטרו לה עטרהא ושוו תיקונהא כל חד וחד פועל צדק". הלא המה "שלוחי מצוה" לתקן הכלה ולעשות אותה מצוה. כי אותיות מצ הכי חילוף אותיות יה כנודע. והרצון כדי לעשות אותה בסוד הויה שהוא השלימות שלה כדאיתא פרשת ויקהל דף רט"ו (ח"ב רטו, א) וזה לשונו: "אשתלמותא דסיהרא מאן איהו רזא דכולא דאקרי דמות ברזא דשמא עילאה ה' דהא בשמא דא לא קאים בר בזמנא דקיימא באשלמותא דהא כמה שמהן אינון דאחסינת וכו' וכד קיימא ברזא דאשלמותא ואשתלמית מכל סטרין - כדין אקרי הויה וכו'".
הנה הדבר מבואר מן המאמר כי השלימות של סיהרא קדישא מורה כאשר שם שלה הויה. ולכן הצדיקים הם "שלוחי מצוה" לתקן כלה זו עד מקום שנקרא הויה בסוד מצוה. ומה שמתחלפים שני אותיות י"ה45 למ"ץ - היינו כדי להתעלם מסטרא אחרא שלא יבאו לראות כבלע את הקדש ויעכבו השמחה. וזה הוא על דרך מ"ש בזוהר פרשת תרומה בענין חילוף אותיות אחד למלת ועד, כדי שלא ידעו סטרא אחרא שהולכת הכלה להתייחד בבעלה ויעכבו השמחה.
ולכן נמי הכרוז אומר "צאינה וראינה בנות ציון" כמאן דנפיק למחמי ביקרא דמלכא בלבד, כדין סטרא אחרא לא ניחא ליה ואתפרש מתמן וכדין עולמתהא מעלין אותה לחופה. כך עושים נמי שלוחים הללו. ולכן הם "פטורים מן הסוכה" שהרי הם מתעסקים בענין הייחוד וקים ליה בדרבא מניה.
"הולכי דרכים ביום פטורים מן הסוכה וכו'" - הנה בא הרמז בזה למי שהולך בדרך ישרה אך לא כל הימים, כי פעמים הוא הולך בדרך טובה שנאמר בה "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה", ופעמים אשר לא טוב עשה כמו שאמר הכתוב "העוזבים אורחות יושר ללכת בדרכי חשך". ולכן בא הדין בזה אם הוא מאותם שהולכים ועושים מעשיהם ביום הם "פטורים מן הסוכה ביום" - שהרי מאבד הוא מקום הסוכה שלו הרוחנית. אמנם "בלילה" שאינו עושה מעשה רע - "חייב בסוכה".
"ההולכי דרכים בלילה", אם הוא מחלק תושבי און ופועלי רע על משכבותם בלילה, "פטור מן הסוכה" שהרי על ידי מעשיו מאבד זכותו ומקלקל סוכתו הרוחנית. אמנם "ביום" שאינו חוטא, "חייב" הוא לעשות סוכה מצד מעשיו הטובים כאמור. והנה הוא הדבר אשר חז"ל הגידו "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצוות".
"שומרי העיר וכו'" - הנה החלק של השלמים הם הנקראים "שומרי העיר" על דרך מה שאמר הכתוב "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים". וכענין ר' אמי ור' אסי דשלחו למתקן ארעא דישראל וכשנכנסו לעיר שאמרו להם "אייתו לן נטורי קרתא". ולכן בא הדין זה לשומרי העיר הגשמיים, אותם "השומרים ביום הם פטורים ביום" לפי כי כן נמי אותם נטורי קרתא הלומדים בתורה ביום הם מקיימים את העולם כמו ששנינו על ג' דברים העולם עומד על התורה וכו'. ולכן הם פטורים ביום מלעשות סוכה הרוחנית שהרי הוא עושה ומתקן כל העולם.
"ושומרי העיר בלילה פטורים בלילה וחייבים ביום". והדוגמא להם הם העוסקים בתורה בלילה. ולכן הם פטורים מן התורה בלילה לפי כי הם מקיימים העולם וממשיכים שפע וברכה בעולם כדאיתא בזוהר פרשת תולדות יצחק דף קל"ו (ח"א קלו, א) וזה לשונו: "פתח רבי יהודה ואמר הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' וכו' - האי קרא אוקמוה, אבל תא חזי הנה ברכו את ה' - ומאן אינון דיתחזון לברכא ליה לקוב"ה. כל עבדי ה' - בגין דכל בר נש בעלמא מיש' אע"ג דכולא אתחזון לברכא ליה לקוב"ה כרבתא דבגנייהו יתברכון עילאין ותתאין מאן היא? ההוא דברכין ליה עבדי ה' ולא כולהו. ומאן אינון דברכתהון ברכתא? העומדים בבית ה' בלילות. אלין דקיימי בפלגות ליליא ואתערו למקרי באורייתא - אלין קיימי בבית ה' בלילות דהא כדין קוב"ה אתי לאשתעשע עם צדיקיא בגנתא דעדן", עכ"ל לענייננו.
ולכן יאמר נא "השומרים בלילה", שהם חלק השלימים העוסקים בתורה בלילה, "פטורים מן הסוכה בלילה" שהרי אז הקב"ה הולך להשתעשע עם הצדיקים בגן עדן כאמור.
"שומרי גנות ופרדסים" - הנה זה כינוי לעוסקים בסתרי התורה ודרך האמת שהקב"ה בא להשתעשע עמהם כדרך שמשתעשע בגן עדן עם הצדיקים כדאיתא בזוהר פרשת לך לך דף פ"ב (ח"א פב, א) וזה לשונו: "וכד אתפלג ליליא קוב"ה אתי לגנתא דעדן לאשתעשעא בצדיקיא. במאן? א"ר יוסי בכולהו, בין אינון דמדוריהון בההוא עלמא, בין אינון דמדוריהון בהאי עלמא. בכולהו אשתשע בהו קוב"ה בפלגות ליליא", עכ"ל.
הנה מבואר מדברי המאמר כי הקב"ה משתעשע עם הצדיקים אשר בארץ הנה בעולם הזה. וזה ימצא על ידי עסק התורה בלילה בסודות התורה. ולכן אמר "שומרי גנות ופרדסים", הם אלו העוסקים בסודות התורה כאמור, "פטורים מן הסוכה בין ביום בין בלילה". "שאם יעשה השומר סוכה וכו'" - כי הנה העוסק בתורה הוא נקרא "מחצדי חקלא" להיות כי הוא על ידי התורה שלומד כורת הקליפות ומכלה הקוצים מן הכרם העליון. וזה הענין הוא עושה בכל העולמות עד מקום שמעלה השכינה למעלה להתייחד עם דודה. "ואם שומר זה" הלומד בתורה הוא משתדל "לעשות סוכה" כי זה נעשה על ידי מעשי המצות כאמור למעלה, נמצא כי "הגנב" שהוא הקליפה, "יודע שיש לשומר זה" העוסק בתורה "מקום קבוע" שהוא בעולם האצילות מתקן הסוכה סוכת דוד. אז הוא בא יבא ויגנוב נפשות ממקום אחר מפני כי השומר הצדיק יש לו מקום קבוע על דרך מה שאמרו חז"ל "הקובע מקום לתפלתו".
"לפיכך אם היה שומר" זה הצדיק "כרי של תבואה", כי זה הוא מורה על כללות העולמות כדאיתא בזוהר פרשת בלק דף קפ"ח (ח"ג קפח, א) וזה לשונו: "חטה ברתא דמתחטאה לקמיה אבוה ועביד לה רעותא וכו'. אמר ר' אלעזר ודאי חטה הכי קרינן לה, אבל חמינן בשבטין כולהו דלית בהו ח"ט. בה אית ח"ט וקרינן חטה? אמר ההוא ינוקא ודאי הכי הוא דהא ח"ט שרייא סמיך לה בהו בשבטין, לית בהו אתוון אלין דקא אתו מסטרא דקדושה אבל לגבה שרייא", עכ"ל לענייננו.
וכן איתא בזוהר פרשת משפטים דף ק"כ (ח"ב קכ, א) וזה לשונו: "ומסטרא דתבואות ה' מיני תבואה תבירין מכולהו דאינון חטה ושעורה וכסמת ושבולת שועל ושיפון וכו'". הנה מבואר מן המאמר היות התבואה מעורב בה קליפות ואפילו בדגן שמורה על עולם האצילות - הוא אמר שעדיין יש בה אותיות חט שהוא בחינת עץ מוץ ותבן שהם פטורים מן המעשר מפני כי אין בהם קדושה.
ולכן יאמר רק אם הוא שומר (אדם זה הלומד בתורה) מתעסק בכרי של תבואה, כלומר בדרך הפשט נמי ולהוציא לאור משפט, דהיינו שנעשה גם כן שומר בכל העולמות על ידי שמתעסק בענין הנוגע לכרי של תבואה לברר אותו בחזקת היד כאמור. אז יכול לשמור הכל מזה ומזה כאמור - "חייב לעשות סוכה במקום שהוא שומר" - מתקן אותה לו לעצמו כי הנה נתבאר למעלה כי כמה עולמות זוכה בהם האדם ומן הראוי הוא כי בכל מקום יהיה לו שם סוכה לאותו חלק שלו הנמצא באותו עולם; נפש או רוח או נשמה. ולכן מאחר שהוא מתקן בעולמות תבואה זו שהוא בכל העולמות - לכן בא החיוב שלו גם כן לעשות סוכה ולתקן עצמו סוכה, כלומר בכל מקום המכוון לו לשכון שם כדבר האמור.