טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרלו · פירוש ראשון
הנה נתבאר למעלה כי ענין הסוכה אשר יעשה האדם לטוב לו ולהגין עליו הוא על ידי מעשה המצות. ולכן בא הצווי "חג הסוכות תעשה לך" מצוה. ואמרו חז"ל "תעשה ולא מן העשוי" כי ישראל נמשלו ליונה, מה יונה בכל חדש מחדשת לה גורן כך ישראל מחדשים מצות ומעשים טובים. אמנם מכל מקום "סוכה ישנה" שכבר תיקן אותה האדם על ידי מעשיו כי זה הוא מורה על אותו החלק אשר לו בגן עדן כמו שאמרו חז"ל "כל אחד יש לו חלק אחד בגן עדן וחלק בגיהנם. זכה - נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן". ולכן כדי לזכות לחלק של חבירו חייבה התורה "תעשה לך" מחדש, "ולא מן העשוי" שהוא מורה על החלק שיש לו מתחילה.
אמנם לענין אותו החלק שהוא שלו דהיינו הדמיון אל סוכה ישנה - לפי שכבר הוא שלו מיום היותו בעולם. "דהיינו" שנתן דעתו עליה "ועשאה" ותיקנה "קודם שיכנסו ל' יום שלפני החג כשרה" להציל לו מרעתו כי המצוה מגינה עליו. "ובלבד שיחדש בה דבר" עתה בגופה מצוה אחת מחדש שיהיה לשם החג. "ואפילו בטפח על טפח" - היינו מצוה הנעשית ביד וכאשר שנה עליה נקראת 'טפח על טפח'. וזה מספיק אם הוסיף זה "במקום אחד32 מן הסוכה" שהרי נתבאר למעלה כי הסוכה היינו הסכך נעשה על ידי מצות החמורות, ולכן מספיק במצוה קלה.
"ואם החידוש הוא על פני כולה" - כי זה יהיה על ידי מצוה חמורה כאמור - זה מספיק "אפילו כל דהוא", ואינו צריך שיהיה טפח על טפח להיות שונה במצוה רק פעם אחת מספיק. "ואם עשאה לשם חג", תיקן סוכה זו, הוא החלק שלו כאמור. "אפילו מתחילת השנה כשרה" להגן עליו בלא חידוש כאמור.
"יוצר כלי חרש" - הנה נתבאר בהלכות פסח כי האנשים בני האדם הם נחלקים בכמה מינים; כלי כסף, כלי כל מתכות, כלי אבנים. והירוד והפחות שבכל מין האדם הוא נמשל אל כלי חרש לפי שהוא עם הארץ. כי אין לו תקנה אלא שבירתו טהרתו. ולפי כי הוא נרדף בלי חשך אחר רסן בטנו, כי כל המאכל הוא נהפך לטיט היון, חרש את חרשי אדמה -- ולכן יאמר נא:
"יוצר כלי חרש וכו'" - הוא אדם זה שעליו נאמר "וייצר ה' - שתי יצירות". אחת לגבי החומר ואחת לגבי הצורה. וזה הוא מן היצירה של כלי חרש ההולך אחר החומר. אמנם "יש לו שתי סוכות זו לפנים מזו" - כאשר סוף סוף כל מה שהוא אוכל ונהנה בשבתות וימים טובים למצוה יחשב לו. וכענין ההוא שהוציא טבלא של כסף וכמה שלשלאות של כסף וכל מיני מגדים על השולחן. אמרו לו במה זכית לכך? אמר להם קצב הייתי וכל בהמה נאה הייתי אומר 'זו לשבת'. הנה נמצא כי עשה לו "שתי סוכות".
אמנם הם "זו לפנים מזו", כי האחת חול והשנית קדש כאמור. ולכן בא הדין בגשמי בסגנון זה "שעשה קדרותיו בפנימית ומוכרם בחיצונית". לכן הפנימית שהוא מה שעשה תמיד למלאת רסן בטנו בדרך קבע - "אינו יוצא בה ידי סוכה כיון שהיא דירתו של כל השנה", ורגיל בכך, "אינו ניכר שדר בה עתה לשם מצוה". אמנם "החיצונה יוצא בה" שהרי אינו דרכו כל השנה. ובענין הנמשך ירצה כי אינו רגיל לאכול כל השנה לשם מצוה זולת בשבתות ויום טובים שריבוי האכילה בהם הוא מצוה. ולכן בסוכה זו יוצא ידי חובתו ונדחה העון ממנו, חובה הוא, הנה זאת תורת האדם בענין מעשיו כאמור.