אור ברסלב

טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה

סימן תרלג · פירוש ראשון

סימן תרלג

כבר הנחנו למעלה הדברים הפוסלים בסוכה מענין מעשה האדם דהיינו כי כאשר האדם עושה פגם בנפשו על ידי מעשיו. וכן נמי יעשה בסוכה שנעשית על ידי מעשה הטוב. ולכן חזר והגיד כי "סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה פסולה". והענין כי הנה למעלה הגיד כי סכך פוסל בארבע טפחים. וזה יהיה להגיד כי יש דברים ענפי המצות נחשבים כאילו הם עצמם. והנה ארבעה טפחים הללו יהיה עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים וגזל כנ"ל. אמנם עתה חזר והגיד על ענין הגאוה שהוא עיקר לכל העונות שנאמר "ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך" (דברים, ח).

ולכן יאמר: "סוכה שהיא גבוה" על ידי הגאוה כי ירום לבבו ולא יזכור עוד את ה' שברא העולם בעשרה מאמרות. והיינו מה שאמר הכתוב "ושכחת את ה'" - הוא הבורא יתברך שמו. ואמר "אלהיך" לומר כי ישכח גם כן עשרות הדברות שנאמר בהם "אנכי ה' אלהיך". והיינו מה שאמר הכתוב "עשרה עשרה הכף" כדאיתא בזוהר פרשת ויקרא דף י"א (ח"ג יא, א) וזה לשונו: "ואם זבח שלמים קרבנו - רבי שמעון אמר כתיב עשרה עשרה הכף בשקל הקדש. עשרה עשרה למאי קא אתיא? אלא עשרה למעשה בראשית, ועשרה למתן תורה. עשרה מאמרות במעשה בראשית ועשרה מאמרות במתן תורה וכו'".

הנה מבואר מדברי המאמר כי הדברות ועשרה מאמרות הם שוים. והיינו "עשרים אמה". ולכן יאמר "סוכה שהיא גבוה" בענין הגאוה "למעלה מעשרים אמה", לומר כי כאשר ירום לבבו נחשב עליו כאילו שכח עשרת הדברות ועשרה מאמרות. ולכן "פסולה". "בין שהיא גדולה" - שעשה אותה מן המצות שהם חמורות (כאמור למעלה כי הסכך של הסוכה הוא נעשה מן המצות החמורות, אמנם הדפנות כשרות בכל הדברים של המצות קלות). ולכן סוכה זו כאשר נעשית מן המצות חמורות שהיה רגיל בהם אדם זה, "בין שהיא קטנה" - שעשאה מן המצות קלות כאמור.

"בין שהמחיצות" של מצות קלות "מגיעות לסכך" של החמורות, לפי כי כן היה עושה תמיד מצות - פעם חמורה ופעם קלה. ולא שהיה מניח מצוה קלה ומתעסק בחמורה או איפכא, אלא שהיה עושה כל הבא לידו. ולכן נמצא כי המחיצות של המצוה מגיעות לסכך של החמורות ולא היה הפסק בין זה לזה. "בין שאינם מגיעות" - שהיה מפסיק ביניהם. הכל שוה לענין זה כי הגאוה הוא פוסל אותם. "אבל עשרים כשרה" כי זה מורה שלא היה בו מציאות גאוה זולת לענין הצורך.

"אפילו כל סככה למעלה מעשרים אמה", רצה לומר שהיה מתגאה בענין מעשה המצות על שהיה עושה את החמורות. "כיון שאין בחללה אלא עשרים", דהיינו שהוא שלם במאמרות ועשרת הדברות, וזה היה לו להיות כי לא היה מתגאה זולת לענין המצטרך לעצמו.

"היתה גבוה יותר מעשרים" - דהיינו כי הגאוה שהיה מתגאה היה בעצם אדם ולכן שכח עשרה מאמרות ועשרת הדברות. אמנם "הוצין יורדים למטה" (הם מצות) "מן הסכך" אשר עשה שלא נמצא בהם ענין גאוה. והיינו מה שאמר "יורדים למטה". ולכן בזה יבחן: "אם צלתן מרובה מחמתן", דהיינו שנמצא במעשה אותם המצות כוונה טובה יותר שקול מענין כי כי יחם לבבו להתגאות, ולכן הואיל והם הוצין ענפים מן המצות הגדולות שנעשה בהם הסכך והללו נמי מעט מן גסות הרוח נמצא בהם - "כשרה" - מפני כי כך אמרו חז"ל תלמיד חכם ראוי להיות נמצא בו אחת משמונה בשמינית ומעטרא ליה כססתא דשיבולתא. ולכן כשרה. "ואם לאו פסולה".

"סוכה שחללה יותר מעשרים אמה", דהיינו שהיה בו הגאוה בכל חלל הסוכה בכל מעשיה, ואחר כך "תלה בה דברים נאים" של דברי תורה, "ועל ידי כך נתמעט חללה" ממדת הגאוה ונעשה שפל רוח לפי כי כן עסק התורה משפיל גאים עדי ארץ. לא כן הוא בעם הארץ24 כי אסתרא בלגינא קיש קיש גרייא. "לא הוי מיעוט" מפני דבעידנא דלא עסיק בה תחזור הגאוה למקומה. "וכן אם מיעטה בכרים וכסתות", הם כלים הנידשים, והרמז על שהשפיל גאותו עד ארץ - "לא הוי מיעוט ואפילו בטלם" לפי כי כל דבר שהוא לשעה קלה אינו מועיל לבטל הגאוה הקבועה בו שנשרשה בו.

"מיעטה בתבן וביטלו" - כי הנה מיעוט זה של הקש הוא דוגמא שנאמר "ובית עשו לקש" ונאמר "ולא יהיה שריד לבית עשו". ונוסף עוד שביטלו - "הרי זה מיעוט" הגאוה. "ואין צריך לומר עפר" דמאחר כי השפיל עצמו עד עפר, "ובטלו" דהוי מיעוט. "אבל סתם" שהוא שפל בעיניו "ולא פירש אינו כלום" לפי שהוא באקראי בעלמא. ולכן אינו מיעוט אפילו בעפר "עד שיבטלנו בפה".

"היתה גבוה מעשרים ובנה בה אצטבא וכו'" - אשר חכמים יגידו "וכל בניך למודי ה' - אל תקרי בניך אלא בונייך". ושנינו "לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם". ופירש רש"י ז"ל "ולית ביה משום יוהרא". ולכן יאמר אם האדם זה הגאה אשר עשה זאת הסוכה ופסל אותו בגאותו שנעשית למעלה מעשרים אמה, דהיינו מה שאמרו חז"ל המתגאה כאילו כופר בהקב"ה, והיינו מ"ש "למעלה מעשרים" כי הנה העשרים אמה הם עשרה מאמרות ועשרת הדברות. ואולם עושה פגם יותר ופנה למעלה. והנה כאשר חזר ובנה בנין זה של תורה בסוד "אצטבא כנגד דופן אמצעי", כי כמו שהשדרה של האדם הוא קיום כל הגוף והעצמות - כך הם לומדי התורה הנקרא "בוניך". ולכן "כל הסוכה כשרה אפילו מן האצטבא והלאה" - התורה כנגד הכל.

ואם כה נאמר כי מדבר בענין עון לשון הרע.
והיינו מ"ש "סוכה שהיא גבוה מעשרים אמה פסולה" על ידי כי פגם אותה בדיבור לשון הרע, והיא "למעלה" שנאמר "מגביה פתחו" ואמרו חז"ל מגביה פתחי פיו. ואמרו חז"ל לשון הרע שקול כנגד שלשה עבירות ע"ז ג"ע ש"ד. ועוד אמרו חז"ל המדבר לשון הרע אפילו שכינה אינו חשובה כנגדו שנאמר "שפתינו אתנו מי אדון לנו". נמצא שהוא "גבוה מעשרים אמה" והוא על דרך הנזכר שהוא למעלה ממי שאמר עשרה מאמרות ועשרת הדברות.

ולכן הסוכה שעשה מן המצות "פסולה בין שהיא גדולה" מכמה זמן שעשה אותה, "בין שהיא קטנה" מזמן מועט. "בין שהמחיצות" של המצות "מגיעות לסכך" - שהיה מסמיך המצות זו לזו, "בין שאין המחיצות" של המצות אין "מגיעות לסכך" כי היה עושה המצות לפרקים כאמור. בכל אלו פסולה.

"אבל עשרים כשרה אפילו כל סככה" של המצות חמורות שלה הם "למעלה מעשרים", כי היה מצורף עמהם לשון הרע כי נשתרש בו. "כיון שאין בחללה עשרים כשרה".

"היתה גבוה יותר מעשרים" כאמור שהיה גאה אמנם "הוצין יורדים למטה" - פעמים נמצא בו קצת הענוה, היינו מה שאמרו חז"ל "ענוה שלא לשמה". ולכן נחזי אנן "אם צלתן מרובה מחמתן" - אם אותם הוצין ר"ל הענפים שיצאו מכלל הסיכוך (שהוא נפסל מסיבת הגאוה) - אותם הפעמים שנהג בענוה והשפיל עצמו בהם. נמצא הצל יותר, ר"ל כי הנה האדם על ידי מעשיו הרעים הוא פוגם צורתו, צלם דמות תבניתו כמו שאמרו חז"ל אין האדם שולט בו החיה אלא אם כן נהפך הצלם שלו שנאמר "נמשל כבהמות נדמו". ולכן אם עדיין צלתן מרובה - שנראה כי אדם זה עדיין לא נשתנית צורתו - אז הסוכה שעשה "כשרה". ואם סר צלו מעליו ונקלף מעל ראשו וקפחתו החמה של העון - "פסולה".

"סוכה שחללה יותר מעשרים אמה" - כלומר דלאחר שעשה סוכה זו מקיבוץ מעשים טובים כאמור - חלל קדש ה' אשר אהב בדברים הרעים, ואשר לא טוב עשה. ואחר כך "תלה בה דברים נאים" - הם מעשים טובים על דרך מה שאמרו חז"ל "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה - אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות. עינים רמות - והיו לטוטפות בין עיניך". אמנם אדם זה עשה דברים טובים מן המצות ותלה אותם שם אך לא נתכוון לתקן את אשר עוותו זה כנגד זה. אמנם על ידי המצות שתלה בה - "על ידי כך נתמעט חללה" שחלל אותה ונעשה למטה מעשרים אמה שכן שנינו "עבירה מכבה מצוה" ועכשיו נתמעט מעשה הרע כי כן נמי מצוה מכבה העבירה. "לא הוי מיעוט" - לפי כי מה שאמרו חז"ל "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות" - צריך להיות זו כנגד זו מקבילות; עינים רמות ההפך הוא והיו לטוטפות בין עיניך וכו'. ומאחר כי זה המצות שעשה דברים נאים לא היו מקבילות זו לעומת זה אלא שעל ידי מעשה הטוב נתמעט החילול של מעשה הרע - בא זה ואיבד את זה - לא הוי מיעוט.

"וכן אם מיעטה בכרים וכסתות" שהשפיל עצמו ביותר כדאמר אנטונינוס "מי יתנני מצע תחתיך לעולם הבא". "לא הוי מיעוט" לענין לשון הרע. "ואפילו בטלם" שמורה על הכנעה גדולה - אינו מספיק לעון זה לבטל אותו כדבר האמור.

"מיעטה בתבן ובטלו" - הוא ענין תיקון לשון הרע כמו שאמרו חז"ל "מות וחיים ביד לשון" - היה לפניו גחלת, נפח בה - בערה, רקק בה - כבתה. שהרצון לומר כי עיקר לשון הרע הוא כפי המקבל אותו. דאף על גב כי לשון הרע מכונה אל הגחלת שנאמר "עם גחלי רתמים" - העיקר הוא המקבל אותו אם נפח בו וקבל הדברים - בער. אבל אם רקק בה ולא קבל - כבתה.

ולכן אם מיעט זה הלשון הרע ואינו מקבל עוד ובטל אותו - הוי ביטול. דמאחר שעשה אותו קש ותבן וגם כן בטלו על דרך "רקק בה" הוי מיעוט. "וכל שכן עפר ובטלו". "אבל סתם", שלא היה מקבל לשון הרע אבל לא היה מבטלו כאשר שומע לשון הרע לא היה מבטל אותו לפני האומרו. "לא הוי מיעוט אפילו בעפר" - אם הידק אותו לעפר - אינו ביטול "עד שיאמר בפיו" שיהיה מבטל אותו או עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא לדבר לשון הרע עוד כדין כל המתחרט לפני הקב"ה ממעשיו הרעים.

"היתה גבוה מעשרים" סוכה זו מפני לשון הרע שלא היתה שכינה חשובה כנגדו כלום. כי על ה' הגדיל בלשון מדבר גדולות. "ובנה בה אצטבא" - היינו בנין של תורה; כך אמרו חז"ל "מרפא לשון עץ חיים" הוא עסק התורה. ולכן בנה זו האצטבא "כנגד דופן האמצעי". והוא כי הנה הנחנו כי דופן הוא מצוה, כי כה נעשה דופן הסוכה הנצחית. שנינו "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". והנה זה בנה אצטבא זו, הוא ענין התורה שהעולם נבנה בה (כמו שאמרו חז"ל "בראשית - בי ראשית", התורה אמרה בי נסתכל הקב"ה וברא את העולם). וזה "בנה אותה כנגד דופן האמצעי" שהוא גמילות חסדים כמה דאת אמר "ותורת חסד על לשונה". ואם נאמר 'אמצעי' ממש שהוא העבודה - הנה התורה כנגד הקרבנות שנאמר "זאת התורה לעולה ולמנחה וכו'".

וזה היה "על פני כולה". עסק התורה כמו ששנינו "ותלמוד תורה כנגד כולם". "ובה שיעור סוכה" - כי התורה לבדה יש כדאי בה לעשות לו סוכה שנאמר "כי בצל החכמה בצל הכסף". ולכן "כשרה הסוכה זו" להגן עליו "אפילו מהאצטבא והלאה" - מכאן ואילך לפי שהתורה מגינה ומצלה אפילו בעידנא דלא עסיק בה.

"אם בנה אצטבא מן הצד" - היינו לימוד התורה, ולא עשה הלימוד קבע אלא "מן הצד". "אם יש מן האצטבא" שיעור זה הלימוד "עד כותל השני פחות מארבע אמות", כלומר לפי שלימוד התורה זה לא יפחית מארבע אמות של הלכה שלכן יש ארבע אמות עד כותל השני לפי שנתמעט על ידי הלימוד, בא זה ואיבד את זה. ולכן הסוכה "כשרה על האצטבא דווקא" לפי שלא עשה תורתו קבע. "ואם לאו", שלא היה בלימוד שלו קביעות כלל, "פסולה" - דלא שייך לומר בה "מרפא לשון עץ חיים".

"אם בנה האצטבא" זו של עסק התורה "באמצע" של הסוכה, ולא עשה תיקון זה מתחילה. "אם יש ממנו לכותל לכל צד" מן הסוכה זו "פחות מארבע אמות" כי לפי שהיה עוסק בארבע אמות של הלכה, "כשרה על האצטבא" וימצא שם הצדיקים גם השכינה כאמור לעיל. כי כך אמרו חז"ל "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה". ולכן "אפילו גבוה מעשר אמות" - ר"ל כי לשון הרע זה היה גבוה, על ה' הגדיל (כמה דאת אמר "העתרתם עלי דבריכם25" (יחזקאל לה, יג)) יותר מעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. "אבל אם יש בינה לכותל ארבע אמות" - שמורה כי לא היה לומד ארבע אמות של הלכה, "פסולה אפילו האצטבא" - היינו הלימוד. כי מה מועיל לימוד התורה מחובר ומצורף עם דיבור לשון הרע? הנה מטמא אותו הלימוד כדאיתא בזוהר.26

לפנים בישראל היו קורים עשרת הדברות בכל יום בתוך התפילה לפי שהם עיקר התורה ומפני תרעומות המינים שהיו אומרים כי שאר התורה והמצות אינם כלום - בטלום. ולכן "העושה סוכה שאינה גבוה עשרה טפחים" שהוא מורה על ענין עשרת הדברות, ומאחר כי זה אינו מקיים עשרת הדברות - מה מועיל לו שאר המצות? ולכן פסל את הסוכה שעשה.

"היתה גבוה מעשרה", הם עשרת הדברות כאמור, שהיה מקיים אותם. "אבל הוצין" - הענפים של עשרת הדברות, לפי כי כל מצוה מסתעף ממנה כמה ענפים, ואלו היו "יורדים לתוך עשרה" לפי שלא היה זהיר בהם. לכן "אפילו אם חמתן מרובה מצלתן" - לפרקים מקיים אותם, אף על פי כן "פסולה". "אבל אם הנויים" שהם המצות שתלה בתוך הסוכה כנ"ל, ענפים מהם יורדים לתוך עשרה ומעכבים אותם, "אינם פוסלים" שהרי העוסק במצוה פטור מן המצוה.

"היתה נמוכה מעשרה", שלא קיים עשרת הדברים כאמור. "וחקק בה להשלימה לעשרה" - הוא ענין מחשבה על דרך מה שאמר הכתוב "הוי החוקקים חקקי און". "ויש בחקק" טוב זה "שיעור הכשר סוכה", דהיינו שבעה על שבעה, הם שבע מצות שקבלו עליהם בני נח וחזר ונתם הקב"ה לישראל כנ"ל. ואלו הם הכשר סוכה קטנה. ולכן "אם אין בין חקק לכותל הסוכה ג' טפחים" כנגד שלשה מצות אחרות לתשלום העשרת הדברות, "כשרה". "אבל אם יש ביניהם הפרש של שלשה טפחים" כי זה מורה שלא קיים זולת שבעה מצות הנזכר, "פסולה" דשאר מצות בעינן.

תוכן העניינים

טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה