טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרכה-תרכו · פירוש ראשון
"יגיד "הכתוב "ויפרש "הסיבה מה טעם צוה הקב"ה ליישב1 בסוכה לפי "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל". והנראה כי כונת הפסוק להגיד על שני דברים הבאים כאחד. ראשונה טעם למה צוה ה' בסוכות תשבו מפני כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וכו'. והוא גם כן טעם למה צוה להיות שבעת ימים לא פחות ולא יותר, לפי כי בסוכות הושבתי את בני ישראל תחת ענני כבוד והם היו שבעה עננים כמו שאמרו חז"ל ארבעה לארבע רוחות העולם ואחד מלמעלה ואחת מלמטה ואחת שמהלכת לפניהם. ולפי שהיו מסככין עליהם אמר הכתוב "בסוכות הושבתי" לבל יכם שרב ושמש. ואמרו חז"ל כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכים עשה הקב"ה לבניו שלשה פעמים; במדבר, ובארץ, ולעתיד. במדבר מנין? "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". בארץ מנין? "בסוכות תשבו שבעת ימים". לעתיד מנין? שנאמר "וסוכה תהיה לצל יומם".
דיש להבין מאי קאמר "עשה לבניו שלשה פעמים"? והלא לא עשה זולת פעם אחת בלבד היינו במדבר שהקיפן בענני כבוד. אמנם בארץ לא עשה כלום זולת אשר צוה לישראל שיעשו סוכות שנאמר "בסוכות תשבו" והיינו מצוה אחת. וכי תימא כי המצוה הזאת אשר צוני היה בזכות אברהם שאמר "והשענו תחת העץ" - והרי התורה כולה נתן לנו בזכות אברהם כמו שאמרו חז"ל בפסוק "לקחת מתנות" היא התורה בעבור אברהם הנקרא "האדם הגדול בענקים". ומאי שנא דקחשיב מצות סוכה לחוד?
ויש להשיב כי אם היה ענין צווי הסוכה לצורך המצוה בלבד היה מצוה הקב"ה לישראל לעשות סוכות שלש ימים. אמנם מה שצוה הקב"ה להיות שבעה ימים היה בעבור אברהם. דאי לא תימא הכי הרי חג השבועות יוכיח שהוא יום קדוש שנתנה בו התורה ואינו זולת יום אחד. וכן נמי היה מן הראוי שיצוה הקב"ה לעשות חג הסוכה יום או יומיים ולרוב שלש. אמנם זכות אברהם גרם לנו להיות שבעת ימים.
ואמנם בא התוכחת בזה לכל איש ישראל אל יהיו בטוחים במעשה יום הכפורים ויאמרו "כבר נמחלו העונות" ותו לא מידי -- אינו כן. אלא הנמשל בזה הוא לאחד שניצול מחולי כבד ונתרפא כי צריך להתרחק מן המותרות ולחזק עצמו במיני משקים להועיל לו. כמו כן הלא צוה ה' הרופא חנם אחר כלותו למחול ולהעביר ממנו חולי כבד של העונות - צוה את בני ישראל כמה מצות בחג הסוכות לחזק עצמינו. הוא צוה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי שלכן זכור תזכור נפשך המתאוה כל הדברים הגשמיים יום אשר תצא על פני צורי היעלים ושכן חררים במדבר. והשבעה ימים יהיו להזכיר כי שבעה עידנין יחלפון עלוהי מדינים משונים וכאשר יבא אחד מן הנושים או הנוגשים מכים בו ושונים עד יעובר עליו כמה מן הזמנים.
ולכן כאשר האדם יתן אל לבו אלה הדברים יהיו סיבה לקנות שלימות בנפשו בכל האיפשר להיות עד סוף ימיו על דרך מה ששנינו "אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה" מפני השלימות אשר קנה דדארו ליה שלשה עשר חוורתי כנודע ונעשה זקן. ולכן לרמז זה צוה הקב"ה להיות הסוכה שבעת ימים כי ימי שנותינו בהם שבעים שנה כי אינו דומה השלימות הנמצא באדם כאשר הוא בן עשרים לבן שלשים כדאיתא פרשת משפטים "זכה יתיר יהבין ליה רוח, זכה יתיר יהבין ליה נשמה". וכן בדברי חכמים ז"ל "שור כשב או עז" - מאי טעמא לא קאמר עגל או גדי? לפי כי השלימות של בעל חי נמצא בו משעה שנולד, לא נמצא כן באדם כי כפי שניו עולה במעלות השלימות. ואיתא בזוהר פרשת תצוה דף קפ"ה (ח"ב קפה, א) וזה לשונו: "והאי יומא נטיל לכל נפשאן והוו ברשותיה, ואי לא קיימא ברזא דשבעין לית רשו לנפשאן דקיומא דנפשאן ברזא דשבעין כמה דאת אמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו'. ואי תימא לנפשאן ד*** דלא אשלימו לשבעין שנין לא שלטא בהו -- ודאי שלטא בהו. אבל לא בשל** כמאן דזכי יומין סבאן לפקודי אורייתא וכו'".
הנה הדבר מבואר מן המאמר כי כפי שניו של האדם כך הוא נכנס בפנימיות ימים העליונים ולכן על ידי מצות הסוכה שהיא שבעת ימים על כונת "ימי שנותינו שבעים שנה" ימצא שלימות בעצם אדם כאילו נכנס באותם 'שבעים שנה' העליונים. וכדאיתא בזוהר פרשת פרשת תצוה דף קפ"ו (ח"ב קפו, א) וזה לשונו: "ובעי עמא קדישא למיתב תחות צלהא ברזא דמהימנותא ומאן דיתיב בצלא דא יתיב באינון יומין עילאין, ועל דא כולהו בסכת חד שלים לאחזאה דמאן דיתיב בצלא דא יתיב באינון יומין עילאין לעילא לחפיא עליה ולאגנא עליה בשעתא דאצטריך", עכ"ל.
עוד זאת יזכה האדם על ידי מעשה הסוכה הגשמית לעשות לו סוכה רוחנית בגן עדן כמו שאמרו חכמים ז"ל עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצות אצל עמלי תורה שנאמר "כי בצל החכמה בצל הכסף". ועוד במה יזכה נער את ארחו למה שאמרו חכמים ז"ל עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשר לויתן ומן העור שלו עושה לכל אחד סוכה שנאמר "התמלא בסוכות עורו וכו'". וכל זה יזכה על ידי מעשה הסוכה הגשמית. הנה זאת תורת האדם.
ולענין המועיל למעלה - איתא בזוהר פרשת תצוה דף קפ"ו (ח"ב קפו, א) וזה לשונו: "כתיב בסוכות תשבו שבעת ימים - דא הוא רזא דמהימנותא. האי קרא על עלמא עילאה אתמר והכי תנינן: כד אתברי עלמא אתמר האי קרא. כד שרא חכמה עילאה לנפקא מאתר דלא ידיע ולא אתחזי - כדין נפיק חד משחתא ובטש וההיא חכמתא עילאה נציץ ואתפשט לכל סטרין ברזא דמשכנא עילאה, וההוא משכנא עילאה אפיק שית סטרין וכדין ההוא נציצו דמשחתא נהיר לכלא ואמר "בסוכות תשבו שבעת ימים". מאן סכת חסר ו'? דא משכנא תתאה דאיהו כעששיתא לאחזאה לכלן נהורין וכדין אמר בסכת תשבו שבעת ימים. מאן 'שבעת ימים'? מעלמא עילאה לתתאה דכולהו קיימי בקיומא לאנהרא להאי סוכת. ומאן איהי? דא סכת דוד הנופלת, סכת שלום וכו'".
הנה מבואר הדבר מזה המאמר כמה מועיל מעשה הסוכה למעלה.
"העושה סוכתו תחת האילן וכו'" - להיות כי תחילת הקלקלה של אדם הראשון היה בעץ הדעת, והביא מיתה לעולם ואחר כך בא אברהם אבינו ע"ה ותיקן הדבר ויטע אשל בבאר שבע אילן. והיה גם כן על ידי אכילה שהיה מאכיל לכל עובר ושב הפך ממה שעשה אדם הראשון שהאכיל מעץ הדעת לכל הנבראים ולכן נגזר עליהם מיתה. אמנם אברהם מאכיל לכל באי עולם ואומר להם "ברכו אל עולם שאכלנו משלו", והם מקרבים לכולם תחת כנפי השכינה. ומפני כי כל עצמה של הסוכה בזכות אברהם מ"ש "והשענו תחת העץ" -- ולכן הדין הוא "העושה סוכתו", צלא דמהימנותא שלו, "תחת אותו האילן", כי ירצה לעשות תיקון לאותו העון לפי כי כל האדם שבעולם הם היו שם בגוף אדם הראשון (כמו שאמרו חז"ל בפסוק "איפה היית ביסדי ארץ" - איפה שלך היכן הייתה? בגוף של אדם הראשון) -- ולכן ימצא כי אין אדם נקי מן העון זה, הן חסר הן יתר. ולכן ירצה אדם זה "לעשות" - רוצה לומר 'לתקן' - כמה דאת אמר "ועשתה את צפרניה". "לעשות סוכתו" רזא דמהימנותא דיליה, "תחת האילן" הידוע. הנה בזה צריך להיות זריז כדי שלא יקלקל תמורת התיקון מפני כי בענין האילן יש אילנות שונים זה מזה.
והענין יובן עם מ"ש בתיקון ס' דף צ"ו וזה לשונו: "אילנא דחיי - קליפין דיליה שפיר ומוחא דיליה שפיר וכו'. ואית אילנא דכוליה ביש - מוחא וקליפה כולהו מרירן ומיין דלהון מרירן וכו'. ואית דפלגו דיליה מתיקא ופלגו דיליה מרירא ודא עץ הדעת טוב ורע וכו'". הנה נתבאר מן המאמר כמה מיני אילנות הם ולכן צריך להיות זהיר אדם זה שבא לתקן ולעשות "סוכתו תחת האילן" הנזכר כדי לזכות להיות לו סוכה בגן עדן תחת האילן הנקרא 'עץ החיים' שנאמר "ועץ החיים בתוך הגן".
לכן תדע ותשכל ההפרש הנמצא בין אילנות הללו.
כי "יש אומרים שאם האילן צלתו מרובה מחמתו פסולה בכל ענין אף אם הסוכה צלתה מרובה מחמתה". והענין כי הנה נתבאר מן המאמר כי שלשה מיני אילנות הם. ולכן האילן שחמתו וצלתו שוים הוא בסוד עץ הדעת טוב ורע. אמנם כאשר האילן שחמתו מרובה מצילתו יש בו דבר והפכו, כי הנה איכא למימר כי הצל הוא רע והחמה טוב, ואיפשר נמי לומר כי הצל הוא טוב והחמה רעה. כי הנה מצאנו צל רע והוא בסוד מה שאמר הכתוב "צלמות ולא סדרים" כמו שאמרו חז"ל "צל ומות". ויש נמי צל לטובה שנאמר "סר צלם מעליהם" ונאמר "ה' צלך על יד ימינך". וכן נמי נמצא כי החמה הוא לרעה שנאמר "וחפרה הלבנה ובושה החמה", ויש לטובה שנאמר "והיה אור הלבנה כאור החמה". ולכן נמצא הספק באילן זה - לא נודע מה טיבו ובאיזה מציאות נדון אותו.
ולכן אל זה נביט, כל מה הוא מאהיל וכפי הסוכה הנתונה תחתיו כמו כן יהיה הדין שלו לפי כי הסוכה זו היא נעשית על ידי המעשה אשר יעשה האיש הישראלי כמו שאמרו חכמים ז"ל "עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצות אצל בעלי תורה שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף". ואמנם הסוכה בעצ** נודע הוא המציא שלה כי כאשר צלתה מרובה מחמתה כשרה מפני כי זה יורה על כי אדם זה זכויותיו הם מרובים אשר על כן נעשה לו סוכה זו שצלתה מרובה להגין עליו שלא יהיה החמה קופחת על ראשו על דרך מה ששנינו "תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות".
אמנם כאשר סוכה זו היא "תחת האילן" שהרמז לזה הוא כי זה האדם כונתו לתקן חטא אדם הראשון באותו החלק שלו שהיה בגופו של אדם הראשון כאמור -- אז צריך עיון אם האילן זה צלתו מרובה מחמתו - נמצא זה מבטל השבח של הסוכה. שאילו היתה היא בעצמה ואינה תחת האילן זה היא כשרה כך מורה כי אדם זה הוא כשר והגון מצד עצמו מצד מעשיו. אבל בהצטרף עם האילן (הוא החטא של אדם הראשון) - נפסלה הסוכה מפני כי זה מורה כי זה אשר צלתו מרובה מחמתו הוא צל חיצון רע מאותו צלמות שהוא סטרא אחרא, צל ועמו מות. ולכן הוא "מרובה מחמתו" - שהוא חלק הקדושה על שם שנאמר "כי שמש ומגן ה'". ולכן "יש אומרים" - יאמרו נא יראי ה' כי בכל גוונא זו הסוכה פסולה היא בכל ענין, אין להתבונן במעשיו של אדם זה אף על גב שזכויות שלו הם מרובים. כי לכן הסוכה שלו צלתה מרובה מחמתה. רק אל זה נביט לאילן שעל גבה. ונפקא מינה כי לא תוכל סוכה זו להגן עליו להיות צל על ראשו להציל אותו מן הייסורין.
וזהו סוד אחר בענין "צדיק ורע לו", כלומר כי הנה הוא צדיק מעצמו דאין ראוי לבא עליו אפילו רעה אחת אבל מפאת החטא של אדם הראשון לא תיקן אותו ולכן 'רע לו' ייסורין. וזה הוא אצלי פירוש אחד בפסוק "משפטי ה' אמת" (תהלים, יט). וכי תימא אנו רואים לחוש צדיק ורע לו?! תדע כי "צדקו יחדיו" - רצה לומר בהצטרף מעשיו עם חלק שיש לו בגוף אדם הראשון אשר חטא ואכל העץ הדעת - לכן צדקו יחדיו. ולכן הוא צדיק ורע לו כאמור. וזה הגיע לו מקרה בלתי טהור מפני האילן זה שהוא מאהיל על הסוכה שלו כאמור, ולא מהני מעשיו.
"אבל אם האילן חמתו מרובה מצלתו" - אז אל זה נביט - "אם הסוכה צלתה מרובה מחמתה בלא אילן - כשרה" לפי כי זה יורה היות חמתו של האילן מסטרא דקדושה, "כי שמש ומגן ה'". והוא מרובה מצלתו של סטרא אחרא - צל מות. ולכן כשרה "אפילו לא השפיל הענפים למטה לערבם עם סכך הסוכה". והענפים - אלו הם חטאות האדם שהם מצטרפים עם חטא שלו כאשר יבא לקמן בעזרת ה'.
"אבל אם אין הסוכה", שהם המעשים שלו, "מרובים" ולכן אין הסוכה צלתה מרובה מחמתה "אלא על ידי האילן" שעשה תיקון בחטא אדם הראשון - אז "צריך שישפיל הענפים", החטאות הנמצאים בעץ הדעת שאכלו ממנו אדם הראשון - ישפילם "ויערבם עם סכך הסוכה" - הוא המעשה שלו - "בענין שלא יהיו ניכרים" אותם המדות רעות, "ויהיה סכך הסוכה" של מעשיו הטובים "רבים עליהם ומבטלן" כי לא ישוב עוד לעשותן.
"ויש אומרים שאפילו אם הסוכה" של מעשיו הטובים "צלתה מרובה מחמתה בלא האילן" וחטא אדם הראשון זה האילן "חמתו מרובה מצלתו" אף על פי כי אינו מצל האילן על הסוכה, "אם ענפי האילן" (הם מדות הרעות הנמשכות מאותו עון) "הם מכוונים כנגד סכך הכשר" של מעשים הטובים של האדם, "פסולה" לפי כי אותם מדות הרעות הנזכרים מבטלים הזכות של הסכך שעשה, "בין שהאילן קדם בין שהסוכה קדמה" - כלומר בין אם תיקן אדם זה בחטא אדם הראשון בתחילה ואחר כך עשה הסוכה ממעשה המצות, או בהפך. אף על גב דקים לן כי "סור מרע" קודם - היינו לענין המעשה שלו אבל זה הוא בענין חטא הקודם ולכן אף על פי שקדמה הסוכה ממעשה המצוה ואחר כך סור מרע של האילן - כיון ש"ענפי האילן" (הם החטאות הקלים כנזכר) "הם מכוונים כנגד סכך הכשר - פסולה", שהרי נתמעטו זכויותיו כאמור.
"אבל אם הענפים" (המדות הרעות) הם "כנגד האויר שבין הכשר הסוכה", כלומר כי אותם המדות לא היו קבועים בעצמו שהרמז הוא סכך הסוכה כאמור, "אלא היו כנגד האויר" תלויים ועומדים כי נמצאו בו בהזדמן - "כשרה" הואיל וצל הכשר הוא מרובה מחמתה, ורובו זכיות. ונתן טוב טעם "שאפילו ינטל האילן", כלומר אף על גב כי אדם זה לא נתן אל לבו לתקן חטא זה האילן וכמאן דליתיה דמי תיקון האילן - הרי יש שיעור בכשר להכשיר ממעשיו הטובים ראוי להיות לו סוכה להגן עליו.
"ובכל זה לא שאני לן בין קדם האילן לקדם הסכך" - דין אחד להם כאמור כי אין להקפיד על סור מרע תחילה.
"אם קצץ האילן להכשירו ולהיות הוא עצמו מהסיכוך כשר וכו'" - מאחר שהנחנו כי האילן זה הוא רמז לעץ הדעת שאכל ממנו אדם הראשון, ולהיות כל האדם כלול בגופו וכן בנשמתו - לכן כל איש מישראל מוכרח הוא להיות נמצא בתולדה שלו צד ממנו כאשר נתבאר בפסוק "הן בעון חוללתי". ולכן אם אדם הלזה נתן אל לבו לתקן זה החא בכל הנוגע אליו עד מקום שנקרא ש"קצץ זה האילן", הוא החטא, לגמרי. והיינו "להכשירו ולהיות הוא עצמו מהסיכוך" שעושה האדם מן המצות להגן על2 "כשר".
"והוא שינענענו" - כלומר כי הנה בענין החטא של אדם הראשון עצמו יש סור מרע ועשה טוב, כי הנה אשר חכמים ז"ל הגידו "אדם הראשון מושך בערלתו היה". וכן מה שאמר "מין היה" וכיוצא - אינו מספיק שיתרחק מן הדברים אלו הרעים וכיוצא מן העניינים הנאמרים בו, אלא צריך להיות זהיר ביותר בשבעה מצות אשר נצטוה. ועוד אמרו חכמים ז"ל בפסוק "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" - אלו מצות עשה ומצות לא תעשה. ולכן צריך "שינענענו כל אחד מהענפים" הנזכר - אינו מספיק שיעשה כל המצוה שנצטוה אלא גם כן ענף המצוה התלוי בה כי יש מנין דמצות ויש ענפים כמה שאמר הרמב"ם והרמב"ן והפוסקין. ולכן צריך שינענענו ענף זה ויעשה מעשה, ויניחנו ומגביה חבירו ענף האחד ומניחו. "ואם לאו" הסוכה שעשה מן המצות "פסולה" - אינה מגינה עליו - "משום תעשה" מחדש "ולא מן העשוי".
"העושה סוכה למטה בבית וכו'" - ירצה כי האיש הלזה יעשה הסוכה, הם המצות מעשיות שלו, בלתי שלימות; היינו "למטה בבית" כי יביט לצורכי הבית הגשמי, זה שהוא "תחת הגג" - הם השמים אלו והגלגל אשר הוא תחתיו. היינו מה שאמרו חכמים ז"ל "כתיב כי גדול מעל שמים חסדך וכתיב כי גדול עד שמים חסדך". ומשני "כאן לעושים לשמה כאן לעושים שלא לשמה" שהם עד שמים ולא עד בכלל, רק הם למטה מן המזל, היינו "תחת הגג".
והנה בענין המעשה אשר יעשה האדם שלא לשמה הוא בשני פנים. האחד הוא כי לא נתכוון בשעת מעשה המצוה שתהיה שלימה לשמה כאשר צוני ה' אלהי, כי צריך שיהיה בה שלשה דברים - מחשבה דיבור מעשה (כאשר מתבאר במקומו). ואדם זה לא עשה כן וזה נקרא "שלא לשמה" מפני כי מוסכם הוא זה כי מצות צריכות כוונה. אמנם יש עושה שלא לשמה כגון שעושה המצוה כדי שיהיה לו קניינים המדומים מצורת העולם הזה, דהיינו "תחת הגג" כאמור, תחת הגלגל. ולכן פירש כיצד יהיה הדבר זה: "שהסירו הרעפים" - כלומר כי אדם זה הסיר מנגד כונתו בשעת מעשה אלו הקניינים המדומים חרשי אדמה, שאין להם אחרית זולת הנאת שעה לאותם שוכני בתי חומר להגן עליהם מדלף טורד בעולם הזה מן העניינים הצריכים. ולא פנה אליהם בשעת מעשה המצות.
ולכן "אף על פי שנשארים עדיין העצים הדקים", הם העצות היעוצות על דרך מה שאמרו חכמים ז"ל "לא תשחית את עצה", וכן בפסוק "מעצי הלבנון". והיה בדעתו בשעת מעשה המצוה עצות מרחוק להצלחת ענין מענייני העולם הזה שאינם גשמיים בערך הרעפים, "אף על פי שהרעפים" שהם הקניינים המדומים, "מונחים עליהם" וסמוכים עליהם וזה בזה תלוי כגון מה שאמרו חכמים ז"ל "עשר בשביל שתתעשר". "עשה צדקה ימצא חיים צדקה וכבוד". וכן שנינו "האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיה בני או בשביל שאזכה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור". ואלו הם העצים הדקים הנשארים שהרעפים (כל צורכי העולם הזה) עליהם - כשרה להציל אותו ולהגן עליו כאמור.