טוב עין· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן ב
בספיקות מהרי"בל ואביזרייהו. פלפל"ת כל שהו איכא בינייהו.
נסתפק מהרי"בל ח"א סוף כלל י"ג אי מהני פריש בשטר מכר דדינא הוא דלא קנה עד שיתן את הדמים. והשתא דפריש קני בשטר. וכן מוכר שדהו מפני רעתה דקנה בשטר לחוד אי קני בכסף לחוד. והרב ז"ל פשיטא ליה דאם נתן הכסף ונשבע המוכר לקיים המקח דהשבועה משוי ליה כפריש וקנה בכסף לבד ע"ש באורך. והרב מהרימ"ט בח"מ סימן ס"ה כתב דמסתברא ליה דכל דינא ודינא היכא דאתמר אתמר ודינא דפריש לא מהני אלא היכא דנתן דמים ולא לקח שטר אבל היכא דכתב שטר ולא נתן דמים אע"ג דפריש לא מהני דלא סמכא דעתיה דמוכר עיין בדבריו באורך.
וחזה הוית להרב עדות ביעקב סימן ס"ג שתמה על מהריב"ל דספוקי מספקא ליה ועל מהרימ"ט אשר בתחילה הוה פשיטא ליה דלא קנה בשטר ופריש דאיך נעלם מהם גמרא ערוכה בירושלמי דאתמר התם בשטר רבי ירמיה סבר מימר בשטר ע"מ שלא ליתן הכסף אבל בשטר ע"מ ליתן הכסף לא קנה עד שיתן הכסף ופירוש הירושלמי מבואר דהכונה כי אמרו דקונה בשטר היינו היכא דפריש ואמר ע"מ שלא ליתן הכסף אבל היכא דלא פירש לא קנה עד שיתן את הכסף דכוותיה דשמואל ס"ל דאמר לא שנו אלא בשטר מתנה אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן את הדמי' הרי להדיא דמימר' ראשונה ושניה כי הדדי וכסוגיא דעלמא דכל תנאי שבממון קיים עכ"ל. ואין כאן תימה דפירוש הירושלמי פשוט דמ"ש בשטר ע"מ שלא ליתן את הכסף היינו שנותן לו מתנה והיינו דקאמר ע"מ שלא ליתן הכסף דהיינו שאינו נותן הכסף לעולם דהוי מתנה והיינו כדקאמר שמואל בתלמוד ממש. ולפירוש הרב עדות ביעקב ז"ל מאי קאמר שלא ליתן הכסף הרי רוצה לתת הכסף אלא שרוצה לקנות בשטר והו"לל על מנת לקנות בשטר קודם שיתן הכסף.
הן אמת דלדידי הו"לל בשטר מתנה כדאמר שמואל בתלמודין אמנם כבר נודע דלשון הירושלמי הוא משונה. אבל מה שאומר הוא אמת אלא דמאריך או מקצר אבל לומר דבר שאינו לא אפשר והכא קאמר ע"מ שלא ליתן הכסף ומוכח שלא ליתן כלל. ואם נפשך לומר. אודי לי מיהת דיכול הירושלמי להתפרש במתנה כדשמואל ומה זו תמיהא של הרב עדות ביעקב על שני המאורות הגדולים מהריב"ל ומהרי"מט דנעלם מהם סוגיא דירושלמי. ותו דאם כונת הירושלמי כדתרגמה הרב עדות ביעקב ז"ל אמאי הרמב"ם השמיט דין מפורש בירושלמי. וכבר הרב קרבן העדה והרב פני משה מפרשי הירושלמי בפשיטות פירשו הירושלמי דכונת ע"מ שלא ליתן
הכסף היינו מתנה ע"ש. ותו הרי הרב המגיד פ"א דין ז' כתב וז"ל מפני רעתה הוא חפץ למוכרה ולמהר בקנייתה ואפילו בשאר קרקעות נראה דאם התנו תנאם קיים דומיא דכסף דלעיל עכ"ל. ואם הוא כדברי הרב עדות ביעקב דמפורש בירוש' לא הוה הרב המגיד כותב נראה דאם התנו וכו' כאלו חידוש הוא שחידשה תורה דיליה והי"לל שהוא מפורש בירוש' אלא דכונת הירוש' היינו כדכתיבנא בעניותין וכמו שפירשו הרבנים הנז' בפשיטות. ודברי הה"מ הזכירם מהרימ"ט והרב עדות ביעקב. והמסתכל בתשו' מהרימ"ט בעיניו יראה דדברי הה"מ לא ריוו צמאוננו לפי שהוא הביא ראיות להפך וגם מהריב"ל בח"ב חזר בו. וקשה איך לא שלטו מאור עיניו בתוס' רי"ד והריטב"א בחידושיו דכתבו בפשיטות כהה"מ דבשטר אי פריש קנה בלי מתן דמים וא"כ הרי סרכין תלתא רבינו ישעיה והריטב"א והרב המגיד כלהו סברי דבשטר נמי מהני פריש. והראיות שהביא מהרימ"ט שערי דחיות המה פתיחות באר"ש נכוחות. וגם מדברי תוס' רי"ד והריטב"א נראה דאין כונת הירושלמי כמ"ש הרב עדות ביעקב מדלא כתבו דכן מפורש בירושלמי. ואנו שזכינו לחידושי הרמב"ן לקדושין שם כתב בפשיטות דף י"ב מהספר סוף ע"ב וז"ל השער השלישי שטר קונה במתנה ובמכר משנתן הדמים וכו' אא"כ מכר שדהו מפני רעתה ואם פירש יעשה כפירושו עכ"ל. וקצת יש להרגיש על הה"מ שלא כתב דכ"כ הרמב"ן כי אורחיה. וגם בחידושים לחד מקמאי שנדפסו בקושט' כתב וז"ל ונראה לומר במוכר שדהו מפני רעתה דקני בכספא אפילו במקום שכותבין את השטר כדאמרינן דבשטרא בלא כסף קני וכו' ואי פריש ואמר בשטרא אקני נראה דודאי קני בלא דמים כיון דמדינא בשטרא קני אלא משום דלא סמכא דעתיה הוא דאמרינן לא קנה עד שיתן דמים עכ"ל. והרי שני ספיקות מהריב"ל פשיטא ליה. ושוב ראיתי דגם מדברי הרשב"א בחידושיו בד"ה אמר שמואל לא שנו וד"ה ולענין שטר מתבאר יפה דפריש מהני בשטר ע"ש.
ועין אדם ראה יראה שמהרי"בל ומהרימ"ט דעתם נוטה דלהר"ן היכא דאתמר אתמר ולא מהני פריש אלא בכסף ע"ש בדברי קדשם בחון בהם וחקור מהם. ולי ההדיוט נראה דהר"ן סבר דפריש מהני בשטר נמי דהרי כתבנו דהרמב"ן והרשב"א בתוך דבריהם כתבו דפריש מהני בשטר ולא נחתי להכי ואם איתא דהר"ן חולק עליהם כגון דא צריך לאודועי דהרמב"ן והרשב"א סברי הכי והוא חולק עליה' אלא מוכח דהוא ז"ל סבר הכי נמי והיה פשוט בעיניו ומה גם דהרמב"ן והרשב"א לא נחתי להכי. וכן יש להוכיח ממ"ש הר"ן גבי בהמה גסה נקנית במסירה דכל מקום שאמרו חכמים דאין קונים מן הקנינים אעפ"י שפירשו הלוקח והמוכר שיקנה בו אינו קונה והרי הוא כאלו אמר שיקנה באמירה בעלמא ולא אמרו אי פריש פריש אלא בכסף בקרקעות שדינו לקנות אלא דבמקום שכותבי' לא סמכא דעתיה ולפיכך אם פירש בכסף שיקנה וסמכא דעתיה קונה וכו' ע"ש הרי דלא ממעט אלא כשפירש שיקנה בדבר שאינו קנין וכל ישר הולך בעיניו יראה דה"ה פריש בשטר כיון דשטר הוא קנין.
ולפום ריהטא יש לדקדק בהא דכתבו הגדולים דאי פריש דקונה בשטר לחוד קני דהרי אמר שמואל על משנתנו לא שנו אלא בשטר מתנה אבל במכר לא קנה עד שיתן לו דמים ומתיב רב המנונא מברייתא דקתני שדי מכורה לך שדי נתונה לך ואיהו מפרק לה במוכר שדהו מפני רעתה וכו' והשתא שמואל הכי הו"לל לא שנו אלא כי פריש דהוא רוצה לקנות בשטר לחוד אבל מסתמא לא קנה עד שיתן דמים. וכן רב המנונא מאי פריך מהברייתא אימא דהברייתא איירי בפריש ואמאי אצטריך לאוקמה במוכר שדהו מפני רעתה. ואפשר לומר דלא ניחא להו למימר דמשנה וברייתא מיירי היכא דהתנה ותנו סתמא ושבקי הקניות פשוטות בלי תנאי. וטפי ניחא לאוקומיה במוכר שדהו מפני רעתה דהוי קניה פשוטה ולא לאוקומיה דהתנה. שוב ראיתי להרב עדות ביעקב שהעיר במקצת ותירץ דחיה בעלמא ולי ההדיוט נראה כמו שכתבתי.
ומעין דוגמא אביע אומר אשר אמרתי בימי נעורי על מה שנסתפק הרב הגדול מהר"י רוזאניס ז"ל במי שקדש אשה בחג באתרוג שאינו ש"פ מצד עצמו אמנם מצד הזמן שהוא בחג ש"פ ויותר למצות ד' מינים ויש ספק אי אזלינן בתר עצם האתרוג שאינו ש"פ או דילמא אין לך אלא מקומו ושעתו והשתא שוה פרוטה ויותר מצד המצוה. והביא הרב ז"ל ראיה ממ"ש הרמב"ם פ"ד דממרים גבי זקן ממרא שאם בא מתוך הוראתו לידי כרת וחטאת אפילו אחר כמה דברים חייב אבל אם נחלקו בלולב ושופר שזה אומר כשר וזה אמר פסול פטור שאין זה בא לידי כרת. ואי אמרת דש"פ מצד מצותו מקדשת איך כתב הרמב"ם דלא משכחת לה בלולב וציצית לבא לידי כרת מצינו בקדש אשה בלולב ומצד עצמו אין בו ש"פ ומצד מצותו לדעת הסנהדרין שהוא כשר ש"פ ומקודשת ולדעת הז"מ דפסול אינה מקודשת והבא עליה פטור אלא מוכח דבעינן שיהא ש"פ מצד עצמו וכמ"ש משם גדול בס' בני חיי א"ה סימן מ'.
ושמעתי מעטרת ראשי מורי הרב ז"ל שהקשה דאין משם ראיה דאפילו לאומר שהאתרוג פסול וכאן אינו ש"פ. היא ספק מקודשת שמא ש"פ במדי ובכה"ג אינו נעשה ז"מ דבעינן דלזה לא יהיו קדושין כלל ולזה יהיו קדושין גמורים ולעול' דגם בש"פ מצד המצוה מקודשת.
ואני בעניי אמרתי למורי הרב דיש לקיים הוראת הרב הגדול מהר"י רוזאניס ז"ל וראיתו באומר הרי את מקודשת שיהא ש"פ כאן ואם הוא כשר ש"פ כאן ומקודשת ואם הוא פסול אינו ש"פ כאן ואינה מקודשת כלל אלא נראה דשיווי מצד המצוה לא חשיב ממון. ומורי הרב ז"ל הסכים לדברי.
שבתי וראה דאם כונת הרב בראיתו כמ"ש אכתי תקשי להרמב"ם דמשכחת לה דמקדש באתרוג שש"פ מצד עצמו וכ"ש מצד המצוה. וקדשה באתרוג זה שש"פ מצד עצמו ע"מ שיהא כשר לד' מינין ונמצא בא לידי חיוב. אלא מוכרח לומר דכיון דמה שבא לידי חיוב כרת הוא מכח התנאי לא קרינן ביה שנחלקו בדבר המביא לידי חיוב כרת דאף דאם מתגלגל לבא לידי חיוב כרת אחר כמה דברים נעשה ז"מ היינו בשהדברים ממשמשין ובאים מצד עצמם בלי תנאי כי הנהו שכתב הרמב"ם שם. אבל כל דבעי תנאי בקדושין לכשיבא לידי כרת אינו נעשה ז"מ. ולפ"ז נסתר"ה דרכ"י שישבתי לראית הרב מהר"י רוזאניס. והדרא דחיית מורי הרב ז"ל. והרי בדין ז"מ דלא משגחינן בתנאי אלא הא דכל שבא לידי חיוב כרת היינו דברים כסדרן מצד עצמן. ומעין דוגמא לא נפלאת היא ולא רחוקה הא דאמרן דלא ניחא לאוקומי משנה וברייתא היכא שהתנו דמשמע להו דכיון דתנו סתמא לא מיירי אלא בדברים כסדרן לפי פשוטן בלי תנאי וככל אשר אמרנו בעניותנו אחת למעלה.
והן עתה נראה לדעתי הקצרה לקיים ראית הרב הגדול מהר"י רוזאניס דהנה הא דחיישי' שמא ש"פ במדי הוא מימרא דשמואל ובו בפרק בימי האמוראים חיישי רבנן דהויא ספק מקודשת. אבל כשהיה נוהג דין ז"מ בזמן הבית ודאי לא הוו חיישי להכי דכל שאינו ש"פ כאן תו לא חיישינן שמא ש"פ במדי וא"כ הרמב"ם הוה מסדר דיני ז"מ בזמן שהיה נוהג דין ז"מ ואז לא הוה חיישינן חששא זו שמא ש"פ במדי ונתקיימה ראית הרב הגדול ז"ל. וכיוצא בזה הן כל יקר ראתה עיני להרשב"א בחידושיו בשמעתין שכתב וז"ל אמר שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן את הדמים. וא"ת מהיכא ילפינן שטר מואקח את ספר המקנה וההוא שטר מכר הוה איכא למימר התם מוכר שדהו מפני רעתה הוא כדכתיב הנה הסוללות בא העיר ללכדה. ול"נ דלאו קושיא היא דהא דאמרינן בשטר מכר לא קנה לאו משום דכסף מעכב בקנית שטר דהא אי פריש פריש אלא דרבנן הוא דתקון משום דאפשר דלא סמכא דעתיה וקרא דינא ושמואל תקנתא דקם אדעתא דאינשי עכ"ל. וכיוצא בזה נימא דראית רבינו מהר"י רוזאניס בריאה וטובה דדין ז"מ היה בזמן הבית ויהי מאז לא הוו חיישי שמא ש"פ במדי ומייתי ראיה ממ"ש הרמב"ם בז"מ דכתב הדין לאותו זמן.
והנה על מ"ש מהריב"ל דאם נשבע הוי כפריש הקשה הרב משנה למלך מסוגית פ"ק דקדושין גב' אי תחילת ביאה קונה או סוף דנ"מ לכה"ג וכו' וחילק הרב ז"ל דשאני בנדון מהריב"ל דהוא בדה האיסור עיין בספר הבהיר הנז' באורך. ושמעתי מגדול אחד שהקשה מסוגיא הנז' למ"ש הרב מהר"י קולון שרש קע"א שכתב דהשולח סבלונות בשבת ודאי הסבלונות הם מתנה ואין לחוש דהוו קדושין דאין מקדשין בשבת דהרי בסוגיא הנז' אף דאיכא איסורא אמרינן כל הבועל וכו' והכא לא שייך תירוץ הרב מש"ל דגבי נדונו איסור אין מקדשין בשבת בא מעצמו עכ"ד. ואפשר לתרץ קושית הרב מש"ל למהרי"בל וקושית הגדול למהרי"קו דשאני גבי כ"ג דהאיסור אינו ברור ואינו נודע דהוי בעולת עצמו ותחילת ביאה לא קני ומשו"ה נסתפק ופשיט דכל הבועל וכו' אך בנדון הרב מהר"י קולון נודע לכל איסור אין מקדשין בשבת וכן בנדון מהרי"בל נודע לכל איסור שבועה ולכן אמרינן דהסבלונות הם מתנה ושבועה משוי ליה כפריש. ועיין מה שכתבתי בעניותי בספרי הקטן ראש דוד פ' וארא ודוק.