אור ברסלב
טוב הלבנון שער שישי - שער הכניעה

טוב הלבנון· רבי ישראל הלוי זמושץ

שער שישי - שער הכניעה

שער חמישי - שער ייחוד המעשה

הקדמה

הגאוה במעשים להתגאות בעבודת ה':

משנת את בעליהם פוגע בעובדי ה' להשבית ענינם והוא מל' השגה על איזה דעה:

כי הנחוץ המהיר:

לסמוך לו מה שירחיקנה לחבר אליו ענין המרחיק הגאוה:

והיא הכניעה שהיא הפך הגאוה שירגיל עצמו מאד בשפלות רוח ולב נשבר עד שיוכל להשבית הע"ז הזאת מלבו וכבר כתבו חכמי המדות וזכרו הרמב"ם בח' פרקיו שהקדים לפרקי אבות שאע"פ שבכל המדות ראוי לאדם שיתפוס הדרך האמצעי דרך משל לא יהיה רגזן ביותר ולא רך לבב ביותר לא קמצן הרבה ולא נדבן הרבה וכן בכל המדות כשהאדם רואה שנוטה לצד אחד יותר יטה עצמו בכחו לצד השני ביותר עד שיעמוד טבעו על ענין אמצעי מלבד הגאוה שאין לבקש דרך אמצעי אבל יטה עצמו תמיד לצד הכניעה בכל מה דאפשר וכמ"ש חז"ל מאד מאד הוי שפל רוח וכו':

שורש העבדות שעיקר ענין העבדות הוא שהעבד נכנע לאדונו ועושה רצונו:

להבדל העבד וכו' שההפרש שבין האדון להעבד אינו רק מה שזה נכנע לזה:

וההודאה לאלהים צריך שנודה בזה לאלהים:

בהתיחדו בהם לבדו ר"ל בשהוא לבדו יחיד ונבדל ממדת הכניעה משא"כ בשום נאצל ונברא, שאעפ"י שיש בו סימן אדנות בערך מה שלמטה ממנו שהוא נכנע אליו יש בו סימן עבדות בנדון הכניעה שבו בערך מה שהוא למעלה ממנו, אפס זולתו ית' שלא יצוייר בו שום ענין מדות הכניעה, והוא לפיכך אדון האדונים ואלהי האלהים:

לך ה' הגדולה וגו' שאע"פ שנאמרו המדות האלו לנבראים אינם רק דרך העברה בערך מה שלמטה מהם, ואליו ית' יאמרו בהחלט:

כי מי בשחק יערוך לה' ר"ל שאע"פ שיאמר בגדודי מעלה ל' אדון בערך מה שלמטה ממנו עכ"ז כולם נכנסים חחת סוג אחד וכל אחד אדון ועבד בהצטרף ונתפסים בערך אחד, אבל מי יערוך לה':

ומטיבה מענינה, כמו מה טיבו של עובר זה בל' גמרא:

כי היא מרחקת הכניעה היא צרי ומזור לשלשל מן האדם הארס הגדול הצפון בקרבו בטבע חומרו ולהוריש מבטנו צפע בהמיותו היא הגאוה בראשית כל מדוי המדות אשר צריך להטות עצמו הרבה אל דרכי הכניעה עד שיוציא מדוה זו מלבו:

ורדות בכל למשול בכל, כמו ורדו בדגת הים (בראשית א׳:כ״ח):

וחמוד מה שהוא גדול ממנו נפש רחבה מה שאין מגיע לה:

מסעיפי מענפי הגאוה:

בתוכן במדה:

אם הכניעה סמוכה כלו' אם הכניעה טפלה למדות הטובות או מדות הטובות הן טפלות אליה והיא העיקר:

להתקבץ שיהיו שניהם ביחד בזמן אחד:

פרק א

ושהותה כפיפותה:

ומעוט ערכה אצלה שפל בעיניו:

ממדות הנפש כלו' תלוי בדעת האדם ומחשבתו:

תתישב בה ירגיל בה:

על האברים כלו' ניכר ממעשיו מבחוץ:

השוט השבט להכותו, ובס"א השוטר:

לולא חזקת כעסי שאני כועס עליך הרבה ומתיירא אני לעשות נחת רוח ליצרי בעשות משפטים בך וראוי לי לכבוש כעסי בשעת יכלתי:

איני יודע עון שהוא שוקל יותר מעונותי כלו' איזה עון מזולתי שוקל יותר מעונות עצמי ובדין שאמחול לכל כדי שלא יפגע בי עון כעס. ובס"א מענותי, ר"ל איזה עון שישקול יותר ממדת הכניעה וענוה, כלו' שמדה זו מגנת על כל העונות:

פרק ב

דלות הנפש עני בדעת:

מפני סכלותה וכו' מפני שאינה מבינה איך להסיר אותו נזק ממנה:

את נפשותם וערכיהם כלומר מה שבכחם לעשות:

מדרך ההסכמה ר"ל מצד הסכמת השם. ושם מוסכם הוא שנקרא דבר אחד בשם הנאמר על ענין אחר ואין דמיון כלל בין שני הענינים כ"א בהעברה בעלמא כמו רוח בני אדם ורוח הנושב ששניהם נקראים רוח:

רוממות הנפש וכו' כלו' נבדל מחומרו ומתאות בהמיותו:

וגבהותה נעלה ממדות הגשמיות והפחיתות:

ביתרון חכמה לא בשביל גסות הרוח רק מחמת החכמה ונפשו היקרה נבזה בעיניו הנהגת הפחותים ודבוק הבזוים:

סמוך לזה כלו' מחובר לזה:

כניעת הנפש ושפלותה שמשפיל ומכניע נפשו ונבזה בעיניו אחר שיודע הטוב והמגונה:

משלם בו נכנע למי שמושל עליו:

האסיר השבוי:

לחסרונו להם שהוא חסר מענין שיש להם ומצפה להנאתם:

להענקת למתנת:

לחוב ראוי חוב אמתי:

או לדעתו שהוא יודע בעצמו:

מקצר בעניני מוסרי העולם אינו יודע לבור לו הדרך הישרה ואופני עבודה המטיבים דרכו בעה"ז ובעה"ב:

או קורא אל הדרך הטובה יהיה מי שיהיה וכמ"ש חז"ל קבל האמת ממי שאמרו:

יכנע לו יהיה תמיד נכנע לו ונשפל לפניו עובדו ומשמשו ועושה כל צרכו:

גדולה שמושה יותר מלמודה שהשמוש שהיא מדת ההכנעה מביאה אל כל המדות הטובות והלימוד בכללה:

כלל עם הארץ כלומר אינו מדבר דוקא על הלואת כסף וממון רק הוא משל על כל הדברים שהאחד צריך אל טובת חבירו:

ועבד לוה וגו' שגם הלוה צריך שיכנע למלוה על הטוב שגומל אותו:

והחלק הזה הכניעה שמצד ההצטרכות של אדם אחד לחבירו:

ואם הוא ראוי אף שהוא נכון שיהיה:

איננו תדיר אינו נמצא תמיד:

כל המדברים כל בני אדם, שאין הכל צריכין לזה:

ולא ראוי בכל זמן אף הצריך לו אפשר שלא יצרך תמיד:

אין רחוק ממנו דרך קרבת אלהים לאפוקי מי שלא עלתה בידו מדה זו לא ישיג קרבת אלהים בשום פנים:

פרק ג

אחר גאותו ר"ל אחר שיש לו רוממות הנפש ונבדל מבהמיותו ונטה אל הגאוה בטבעו וכמ"ש בפרק שלפני זה:

מפני חלאים המתרגשים ובאים לפי הזמנים:

מזג רע שממוזג מליחות רעות ונפסדות:

חלישות הרכבתו הרכבת חלקיו ואבריו זה אל זה:

פגע איזה צרה:

ריש עוני:

להשתהוות לו לאגורת כסף ולככר לחם:

עליו לזולתו טובה עורפת שיהיה שלאיש אחר טובה יותר גדולה ממה שהיא עליו:

ויראה חסדו עליו יגמול לו חסדים טובים:

יחלו יבקשו מל' ויחל משה:

פני נדיב שר:

אם אין לך לשלם וגו' לעיל בפרק שלפני זה שהביא פסוק עבד לוה לאיש מלוה, הוא מפני ששם מדבר מצד החיוב והראוי שיהיה נכנע לו וכאן מדבר מצד הסיבה הדוחקו ומכניע לבו ומשפיל טבעו וכן בכל הענינים שבפרק זה ולכך הביא פסוק ואם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך שהיא הסיבה השוברת לבו:

לפדות עצמו מיד אדוניו והוא נאנח מן העבודה ומצר עליה:

ויכנע לו שיקיל מעליו עולו:

צרות ופגעים מעציבים לעיל בסיבה השנית מיירי שאין הכנעתו רק מצד שהוא רואה היותו נצרך לבני אדם להעביר ממנו צערו והכנעתו היא מצד שהגיע למדה זו ולידי בשר ודם וכאן מיירי בפגעים וצרות המעציבים מצד עצם כאבם וצער ענינם:

או אז יכנע לבבם הערל והיינו באלות הברית בתוכחות שיגיע אליהם:

ובעטו בה מבעט בטובות אלהים:

במקום השבח תחת אשר היה חייב להודות את ה' עליו וכשנודע לו כי אלהים חשבה לטובה יבוש ויכלם:

אלהי בושתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך כי עונותינו רבו למעלה. כן ראוי שיבוש המבעט בטובות אלהים, והביא הפסוק למליצה בעלמא כמו הפסוק של ענו בכבל רגלו שהביא למעלה:

על אחאב שהוכיחו הנביא על הריגת נבות היזרעאלי:

ותקל נפשו תתבזה נפשו בעיניו:

על חליפת ימיו וכו' על ימיו שחלפו וכלו באין נכון לו צדה לדרך שהוא הולך עליה ואורח לא ישוב:

פחדו בציון חטאים וגו' מי יגור לנו אש אוכלה וגו' כלומר מי יעמוד לנו לפני דין הקב"ה שהוא אש אוכלה והסבות שזכר המחבר בזה הפרק הוא לעורר לב האדם שיקח מוסר מסיבות אלו כשם שהם מכניעים לבבו הערל בעל כרחו כך החי יתן אל לבו תמיד לדרוש הכנעה לנפשו מצד עצם תומו ושכלו:

פרק ד

בני מינו בני אדם:

נבזה בעיניו נמאס מה שהוא נבזה הוא נמאס בעיניו אף שנוגע בכבודו אינו חושש כגון חזקיה מלך יהודה שגירר עצמות אביו על מטה של חבלים והכניע עצמו לפני בני דורו וכמה שדרשו חז"ל:

יהלמני צדיק חסד ויוכיחני ידכאני צדיק וייסרני נביא אמת שכל מהלומותיו ותוכחתו חסד:

שחו רעים לפני טובים יפלו וישוחו רשעים לפני צדיקים:

והאריך לו אינו נפרע ממנו בגלוי לפרסם מעשיו כענין שאמרו המחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי:

כדי שישוב כלומר צופה לו וחפץ בהצדקו:

בטעות בני אדם בו שמחזיקים אותו לצדיק:

ויכנע בלבו פן יקראהו עונש יותר גדול בעבור שבח בני אדם אותו:

כי עוני אגיד וגו' כן ראוי לזה שידאג מחטאיו:

ויודה לו יתן שבח והודאה:

ויגל אזנם למוסר מגלה לאזנם ענין שיקחו מוסר בשבילו:

כובד משא חובת ההודאה הצטרכות רוב הודאה ושבח להאל הגומל אותו חסדים טובים כאלו:

מיראתו מחמת שצריך שיירא:

לנקמה ממנו כלו' לעונש על חטאיו:

כי רוב הממון כל בני אדם אשר להם ממון בשפע וברבוי:

טרוד בקיום חובות הבורא מהתעסק בה הוא יותר טרוד בקיום חובות הבורא להודות על גמולו הטוב ממה שהוא טרוד מהתעסק בהצלחתו פן תעדיף טובתו על הודאתו לאלהים וחטא ואשם:

ותהיה סבה להוסיף במעשה לאלהים כל עוד שתרבה טובתו יוסיף אומן יותר בעבודה לאלהים מיראתו פן תעדיף טובתו על עבודתו:

ולא ישים לבו לטובה לא ישמח בעבורה:

זהב כסלי תקותי:

ולכתם קבוצת זהב ואוצרות:

בהרגשתו בצערו:

ולהוסיף עליו דואג תמיד לקבץ ממון יותר:

ולפחד עליו מן הפגעים מקיום מה שהוא חייב וכו' ר"ל שהוא יותר טרוד בפחדו על אבוד ממונו ממה שהוא טרוד בקיום הודאה לאל שהוא חייב עליו:

ובעליו מנוסה בו זה הוא סימן הנסיון שנסה אותו אלהים איך יתנהג בטובה זו בעבודת ה':

כי אין לו ממנו אלא אורך הדאגה כלומר וזה האות שאין ממנו שום תענוג שא"כ היה סימן נקמה וגם אינו מקיים חובת אלהים כראוי שאז היה סימן טובה:

ושיהיה בא עליו לידי חשבון עתיד ליתן על הממון שבידו דין וחשבון אם פרע ממנו חובת אלהים כראוי לו. ואך הקב"ה מאריך אפו לו ועוזב הממון תחת ידו פן ישוב מדרכו להסיבו אליו לטובה ולהוציא ממנו חובת הבורא:

בתענוג בו ובהנאה ואוכל שכר מצותיו בעה"ז:

מפרוע חובות הבורא יותר ממה שהיה ראוי שיטרד בחובות הבורא:

וחובות בני אדם כצדקה ומעשר וג"ח:

ושבח בעל הטובה להודות עליו הש"י:

ולא ירגיש במה שהוא חייב עליה אינו מרגיש כלל לעבוד את ה' על הטובה וכל הברכה אשר יגיע לידו וכל עמלו אינו רק כדי לאכול ולשתות ולשמוח בתענוגים:

והעולם מקובל כחפצו עניני העולם ומקריו נמשכים לו אחר רצונו וכמו גם את העולם נתן בלבם (קהלת ג'):

מיראתו ממה שהוא ירא:

לרעתו לנקמתו:

או מצוה או רשות או תפלת מצוה או תפלת רשות:

שלא יתעסק בו ובלבבו שום גאה שיתגאה בלבו מחמת מעשה עבודתו:

ואל יחשבהו בנפשו למאומה אל יחשב העבודה הזאת בלבו לכלום לפי גודל החיוב שהוא חייב להבורא. ולפיכך אדרבה צריך שיכנע על מיעוט עבודתו בערך חיובו:

אכף לאלהי מרום אהיה כפוף ונכנע:

הגיד לך אדם מה טוב כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך, והצנע לכת היינו דבר המסור ללב והיא הכניעה לאל הצפונה בלב האדם:

פרק ה

והדרך שמקל אותו לבקש הדרך שיקיל ענינה על האדם:

מן הבלונית מענין נפסד ונרחב כמו שמלתך לא בלתה. *וכבר אמרו הראשונים מחכמי הטבע שאין זרע שום תולדה יכול לקבל הויה חדשה ובריאה עד שיפסד וירקב ויפשיט צורה הראשונה שעליו בכדי לקבל עליו הויה חדשה וכן גרגיר הזרע לא יצמח בארץ עד שירקב ויפסד תחלה בארץ וזהו שאמרו ההעדר סבה לכל הויה וזכרנו למעלה וכן טיפת הזרע אינה מוכנת להוית הולד עד שתרקב ותסרח תחלה וכמ"ש בהקדמתו לספר יצירה רמזו חז"ל באמרם מאין באת נוטפה סרוחה:

והדם דם טמא מזרע אמו:

ובאוש ריחם נסרח ריחם:

ודל בגופו כחוש ודק כמו דלות ורעות (בראשית מ"א):

ואח"כ יעלה וכו' עד שיגיע לרוב שנותיו אח"כ יחלו ימי הזקנה. *יאמרו הטבעים שכח המגדל באדם יתמיד בגובה עד כמו כ"ב שנה ואולם התוספת בעוביו עד רוב שנותיו. ואמרו עוד שכל זמן גידולו בקומתו ובעוביו הוא עלול לכל מיני חלאים בעבור השתנות המתמדת בו וכלפי זה אמר שלעולם ימי אדם רעים אם עד רוב שנותיו אם אחר רוב שנותיו שהימים אשר אין לו חפץ בהם ממשמשים ובאים עליו:

יחלו יתחילו כמו ותחלינה שני שבע הרעב (שם מ"ב):

שימלאו ימיו ימי חייו כלומר הויתו מטפה סרוחה ותכליתו עפר ואפר:

פעמים שני פעמים הא' במעבר טפת הזרע לרחם האשה והב' כשנולד דרך רחם אמו:

מענין האדם ממקריו:

אין לו מנוחה מהם אין לשום אדם בטחון שימלט מאלו המקריים עד שימות:

הנלבב הנבון:

וקצרת ידו קוצר ידו:

מדחות מלדחות:

מצורת מעמדו מענין המעמד אשר לו בעה"ז:

כמו אסיר דומה ונמשל אליו בלבד:

אסיר באמת אסיר ממש:

להתיר את עצמו כמו קושר ומתיר:

אנקת אסיר האדם הוא אסיר ושבוי מעניני הזמן וקורותיו:

בחליפתו ימיו חולפים ועוברים:

והפסק מאוייו חשקיו:

לצדה למזונו:

ומוגלא ליחה:

באוש סרחון:

ולא הפיח ריחו הטוב כלומר לא נתן ריח הטוב ממנו כמו הפיחי גני יזלו בשמיו (שיר השירים ד׳:ט״ז). ומפני שהריח הבא לחוטם הוא מהחלקים הקטנים מאד היוצאים מכל דבר המריח ועולים באויר ומתנועעים ע"י רוח הנושב לכן נאמר בו לשון הפחה, ושיעור דבריו שכשימות האדם נראה כאלו לא רוחץ וכו' ולא היה לו שום ריח טוב מעולם:

השכליות כמו גזל ועריות:

והשמעיות כמו שעטנז ובשר בחלב:

וקצורו בהם מקצר בקיומם:

והפסק טענותיו וכו' ישים אל לבו איך לא יהיה לו שום טענה ומענה ושום אמתלא בבוא יום התוכחה ויום החשבון לאחר מיתה:

וחרטתו במעמד הגמול איך יתחרט על עונותיו ביום ה' הגדול והנורא ורבים מישני עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם, ואז כשיחיו המתים יהיה מעמד הגמול לכל באי עולם:

כי הנה היום בא נאמר על יום הדין שלאחר תחיית המתים:

ומי מכלכל את יום בואו מי יכול לסבול את היום ההוא:

מן המורא והגדולה הנסים הנוראים והגדולים שנראו מן החסידים ההם, כמו לכל המורא הגדול (דברים ל״ד:י״ב), ואיך הוא קטן בערכם וכ"ש נגד הנביאים וכ"ש נגד המלאכים וכ"ש בערכו ית':

בדניאל שאמר אל המלאך והיאך יוכל עבד אדני זה לדבר עם אדני זה (דניאל י׳:י״ז):

ויהושע שהשתחוה למלאך ואמר מה אדני מדבר אל עבדו (יהושע ה׳:י״ד):

הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה, ותהלה לשון הוללות:

ובהיכלו כלו אומר כבוד כל המלאכים אשר בהיכל קדשו מברכים שם כבודו:

תוכן העניינים

טוב הלבנון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה